שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עבדות מודרנית בעולם ובישראל
    בעוד שבעבר העבדות והסחר בבני אדם היו גלויים וחוקיים, בימינו הם הוצאו מהחוק ונעלמו מהשיח הציבורי. אולם מתברר כי במאה ה-21 העבדות היא עסק רווחי, ייתכן שרווחי מאי פעם. אלה קרן מסבירה מדוע העבדות בת זמננו מוסווית ומתעתעת - וכיצד היא משגשגת בחסות הכלכלה החופשית-לכאורה. שיעור שני בנושא

    למרות היותה מנוגדת לחלוטין לערכי העידן המודרני, העבדות עדיין קיימת בעולמנו. לא רק זאת, אלא שמדובר גם בתופעה רווחית מאוד, ולכן נשאלת השאלה: אילו מנגנונים מאפשרים את קיומה כיום? אילו סיפורים אנו מספרים לעצמנו כדי לחיות עם ולהרגיש בלי? התשובה נחלקת לשלושה חלקים.

     

    תחילה, בורות. ההיסטוריה של העבדות והמיתוסים שנקשרו בה מונעים זיהוי של עבדות מודרנית. כך למשל, העבדות מזוהה בלעדית עם אפריקנים, ובפרט עם עבדים אפריקניים בארצות הברית. זאת, למרות שעל-פי הנתונים עבדים אלה היוו רק 6% מ-12 מיליון העבדים מאפריקה. גם סוגיית אי-התשלום לעבדים דבק בה, אך איך נסביר את העובדה שלא מעט עבדים פדו את עצמם?

     

    שנית, הקושי לדעת על קיומה. הפיצול העצום הקיים בתהליכי הייצור של עידן הגלובליזציה מקשה עלינו לדעת איפה ייצרו מה, ובאילו תנאים. גם כאשר מתגנבות לאוזנינו שמועות על חברות ענק או תעשיות המעסיקות אנשים בתנאי עבדות - הרי שחוסר ודאות, מרחק ואדישות מאפשרים לנו להמשיך ולקנות את מוצריהם. כך, הופכים כולנו לחלק מן העבדות. לא רק באמצעות צריכה ישירה של מוצרים המיוצרים בתנאי עבדות, אלא גם בעקיפין. האם אנו יודעים באילו חברות משקיעות קרנות הפנסיה שלנו (אם בכלל יש לנו)?

     

    שלישית, כוחה של התכחשות. כוחות כלכליים ומנגנונים אידיאולוגיים רבי עוצמה פועלים על מנת מסתירים את קיומה, בין היתר באמצעות רתיעה משימוש במושג עבדות ושימוש במונחים חלופיים. מכבסת המילים שנוצרה מסווה את העבדות והסחר בבני אדם, מאחורי עולם מושגים ליברלי, המשווה להם צביון לגיטימי, כביכול. כך למשל, "טרפיקינג", במקום סחר בבני אדם, "ניוד עובדים", במקום מכירתם, ו"סווט-שופס" (sweatshops) שמהם משתמע ניצול, לאו דווקא עבדות.

     

    מדוע העבדות בימינו מתרחבת?

    שינויים שחלו במערכת הבינלאומית, גרמו למוקדים מסוימים לתפקד כמוקדי אספקת עבדים. כך למשל קרה לאחר התפרקותה של ברית המועצות לשעבר, בשנות התשעים, כאשר אזורי הבלקן והקווקז שבו להיות מוקדי אספקה של עבדים. חלקם היו נשים ונערות שנחטפו או שועבדו במרמה להיות שפחות מין. התופעה הפכה את קוסובו ליעד מרכזי בסחר המין האירופי, בעקבות הצבת כוחות האו"ם באזור. התפוררות הגוש הסובייטי ותופעת הסחר בנשים לא פסחה על ישראל. כ-3,000 נשים משועבדות, מגיעות בממוצע כל שנה לארץ. במסגרת "השוק החופשי", הן נכלאות בבתי בושת ונאלצות למסחר את גופן.

     

    סיבה נוספת היא הגידול הדרמטי באוכלוסיה, שחל במחצית השנייה של המאה ה-20, בעיקר בארצות מתפתחות. גידול זה דלדל את משאביהן הדלים ממילא של מדינות אלה, ויצר היצע עצום של כוח עבודה זול וחלש - קורבן קל לשעבוד. לגידול הדמוגרפי נלוו שינויים נוספים הקשורים לתהליכי הגלובליזציה. דוגמא מובהקת לכך היא המעבר מחקלאות קיום לגידולים לייצוא, שהביא לפינוי המוני של איכרים מאדמותיהם ולנהירה של כוח עבודה לא-מקצועי לערים.

     

    ה"צמיחה הכלכלית" שעליה שקדו האליטות הפוליטיות, בניצוחם של מוסדות כלכליים בינלאומיים, גרמה לאובדן מטה לחמם של מיליונים, אך היטיבה עם מיעוט עשיר ורב השפעה. במצב של חוסר כל מוחלט, התמוטטו גם מערכות תמיכה קהילתיות, ובלא מערכות סעד חלופיות מטעם המדינות, אין מה שמונע מן החזקים לתרגם את חוסר האונים הזה לרווח. יתרה מכך, במדינות רבות השלטונות עצמם הם המעבידים, או שקיימת ברית בינם למעבידים. העבדים המודרנים הם העניים והפגיעים ביותר: נשים, ילדים, מיעוטים, קבוצות שוליים תרבותיות, מהגרים, ויש המוסיפים גם אסירים בבתי כלא שהופרטו ומנוצלים לטובת החברות הפרטיות המנהלות אותם, בארצות הברית.

     

    העבדים המודרנים נמצאים אפילו במטבח ובארון הבגדים שלנו. כולנו נהנים, במידה זו או אחרת,  ממוצריה. עבדים בפקיסטן אורגים לנו שטיחים בעבודת יד, באיים הקריביים הם מגדלים סוכר, באפריקה קקאו. במזרח הרחוק מייצרים את נעלי הספורט שאנו נועלים, בהודו תופרים לנו בגדים והרשימה עוד ארוכה. תעשיית המין בפיליפינים ובתאילנד מבוססת על תיירים המבקשים להנות ממנעמיהן של נשים, נערות וילדות ששועבדו לשמש כשפחות מין. בשנות התשעים עברה תעשיית המין הגלובלית שלב התייעלות, באמצעות הנהגת "שירות משלוחים" של נשים ממזרח אירופה.

     

    גילויי העבדות המודרנית

    כמו בעבר, כך גם בימינו, ישנם גילויים וסוגים שונים של עבדות:

     

    עבדות "קלאסית" chattel slavery, קיימת כיום רק במדינות בודדות. מסודן ממשיכים להגיע דיווחים על שעבוד אלפים בידי חיילים ומיליציות, הסוחרים בהם או מעבידים אותם, ועל פדייתם בכסף בידי ארגונים בינלאומיים - עובדה המבטיחה כי המנגנון ימשיך לשרוד. במאוריטניה העבדות בוטלה רשמית כבר שלוש פעמים, אולם נוכח הדיווחים האחרונים, נראה כי לא היתה זו הפעם האחרונה. 

     

    עבדות חוב (Debt Bondage),  הכוונה ל"משכון עצמי" כנגד הלוואה, או כמתן מקדמות על עבודה עתידית. תמורתם מוטל על החייב משטר עבודה כפוי לתקופה לא מוגבלת שאינו מוביל לחיסול החוב. לרוב החוב גדל, שכן החייב נאלץ לקנות את כל צרכיו אצל בעל החוב במחירים מופקעים. למרות שלבעל החוב אין בעלות חוקית על החייב, עבדות חוב נוטה להמשך תקופות ארוכות כמו העבדות הישנה. בעל החוב יכול למכור את החוב למישהו אחר או אף להחילו על ילדי החייב. עבדות חוב קיימת בקרב מיליוני איכרים בהודו ובפקיסטאן הנקלעים למצוקה עקב אובדן יבול או מחלה. דאבאסי היא אם לחמישה ילדים, המתגוררת באזור כפרי בהודו. בעלה חלה בדלקת ריאות ובהיעדר אמצעים פנתה לאדון סינג, לסיוע ברכישת תרופות. בתמורה להלוואה, התחייבו לעבד את אדמותיו. אב המשפחה מת כעבור כמה חודשים, וההתחייבות עברה לאשתו. כבר שנתיים דאבאסי עובדת, אבל חובה דווקא תפח, מה שמבטיח ששעבודה יונצח במשך כל חייה ויעבור לילדיה.

      

    עבדות נשים - שפחות מין/ נשים נסחרות, הם הסוג המדובר ביותר, אך קורבנותיה אינם הרבים ביותר. בתאילנד מדובר ברעה חולה. בעוד שהדרום עבר מודרניזציה מואצת, צפון המדינה, החקלאי ברובו, התרושש בשל מחירי האורז הנמוכים שנקבעו בידי הממשלה. כתוצאה, הורים עניים מוכרים את בנותיהן תמורת "הלוואה", והחוזה שנחתם משחרר אותן רק משהחוב שולם במלואו בעבודה. המגייסים מבטיחים להן אמנם עבודה בבתי חרושת, אך סופן שהן משועבדות בבתי בושת.

    חובן מורכב מסכום קנייתן, הריבית עליו, והוצאות מחייתן, מה שמנציח למעשה את שעבודן. רק כשהן מפסיקות להניב רווחי עתק, או כשבדיקות הדם מראות שחלו באיידס, חובן נפרע. סירי בת ה-15 מתעוררת לקראת הצהריים. הכאב באברי המין שלה מזכיר לה את 20 הגברים שהשתמשו בה בלילה האחרון, כמו בכל לילה. היא יודעת בדיוק למה הפכה. הוריה מכרו אותה לפני שנה ומאז היא משלמת בגופה ובחייה את המחיר ששילמו הסרסורים תמורתה. היא מוחזקת בבית בושת בבנגקוק ועדיין חולמת לברוח.

     

    עבדות ילדים, שכיחה באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. בריו דה ז'נרו, בברזיל, חיים מאות אלפי ילדים ברחובות בהזנחה, מצוקה ורעב. אנטוניו הוא בן 14. סוכן כוח אדם פיתה אותו לקבל עבודה באזור האמזונס המרוחק וקיבל תמורתו 150$ מחברה שמתמחה בכריית עצים וייצור פחם עץ. הוא נשלח למחנה עבודה והצטרף לאלפי אנשים שהגיעו לשם בהבטחות דומות ומצאו שהם משועבדים בלא יכולת לעזוב. אלימות פיזית ונפשית הם מנת חלקם היומית. כולם יודעים שמן המחנה יוצאים רק לעולם הבא. הם ישוחררו רק כאשר יפסיקו להביא תועלת למעבידיהם, וזה יקרה די מהר כי רבים נעשים חולים בגלל העשן.

     

    עבודת כפייה, היא צורה ייחודית של עבדות המבוצעת בידי ממשלות, ונובעת בדרך-כלל ממצבים פוליטיים, יותר מאשר כלכליים. אמנות בינלאומיות מכירות בזכותן של מדינות להטיל עבודות ציבוריות, אך הן אינן ברורות דיין בסוגיה. לא כל עבודת כפייה כרוכה בשעבוד, והשילוב אופייני לארצות המצויות במצב של מלחמה. הדוגמה הבולטת בימינו היא הממשל הצבאי בבורמה, המשעבד באורח קבע חלק מהאוכלוסייה לתקופות לא מוגדרות. באמצעי התקשורת פורסמו מקרי זוועה רבים, בהם חיילים השתמשו באוכלוסיה לגילוי מוקשים, או רצחו אותם.

     

    עבודה חוזית, החלה כצורת שעבוד במאה ה-19, כאשר בעקבות ביטול העבדות החליפו את העבדים באמריקה בעובדים חוזיים מאסיה. הם לא נחשבו בתחילה לעבדים ומשך החוזה שלהם הוגבל למספר שנים, אך חוקרים שבדקו את תנאיהם הגיעו למסקנה שזו עבדות מוסווית. במקרה זה נעשה שימוש במערכות מקובלות, כדי להסוות עבדות. קיום "חוזה עבודה" מונע הכרה רשמית בשעבוד ומשווה מראית עין של כלכלה לגיטימית. בנוסף, עבודה חוזית גוררת פעמים עבדות חוב. קבלני כוח אדם מפתים אנשים חסרי עבודה לעבוד באזורים נידחים תמורת שכר גבוה או מקדמות. בהגיעם, הם מגלים כי שכרם דולדל לאפס, או אף לחוב שצובר ריבית בשל ניכויי הוצאות שונות. אנשים אלה נותרים מבודדים ואינם יכולים להיעזר בשלטונות המקומיים, אשר ממילא משתפים לעתים קרובות פעולה עם המעבידים. בברזיל משועבדים בדרך זו כיום רבים מבין כ-70 מיליוני חסרי האדמות והמובטלים במטעים, במכרות, בכריתת עצים וביצור פחם-עץ. מחאות ומרידות מדוכאים בכוח. רבים עובדים תמורת מזונם בלבד. להלכה זה לא חוקי, אך מקבל חסות של גורמים ממשלתיים שלכיסיהם זורמים רווחים אדירים.

     

    מהגרי עבודה בין מדינות, המכונים אצלנו "עובדים זרים", הינם קבוצה נוספת המועסקת בצורה דומה. התופעה עצמה תרמה רבות לגלובליזציה של העבדות בימינו. אפשר לראות במהגרי עבודה "פליטים כלכליים", המגיעים לרוב מארצות עניות כדי למצוא עבודה ו/או מקום מחייה בארצות עשירות יותר. כמו עובדים חוזיים, כך גם הגירת עבודה אינה עבדות, אך יש בה פוטנציאל רב לשעבוד. כל מהגרי העבודה, גם כאשר הם רצויים, פגיעים יותר לשעבוד בשל זרותם וניתוקם מרשתות תמיכה.

     

    מהגרי עבודה

    מה גורם לפוטנציאל השעבוד להתממש בקרב מהגרי עבודה? בסוגיה הזו אפשר למצוא שלוש רמות ניתוח:

     

    ברמת המקרו, הטענה היא שהשעבוד הוא תולדה של אופן התרחשותם של תהליכי הגלובליזציה, שמחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים, ובכך מגבירים את סיכויי השעבוד בכל העולם. ברמת המיקרו, הטענה היא כי השעבוד הוא פועל יוצא של פעולת יחידים המנצלים כל הזדמנות כדי להפיק רווח מרבי. כלומר זו לא השיטה, אלא ניצול פלילי של סדקים בשוליה.

     

    ברמת הביניים, הטענה היא שהכלכלה הגלובלית ופעולתם של יחידים במסגרתה הם גורמי רקע בלבד, וכי הגורם הקריטי שקובע אם פוטנציאל השעבוד יתממש או לא - הוא המדיניות של כל מדינה ביחס למהגרי עבודה בתחומיה. כלומר, המדיניות הרשמית של המדינה ה"מארחת", או הפרצות בה, הם שיקבעו אם פוטנציאל השעבוד יצא אל הפועל או לא. כאן רואים הבדלים ניכרים בין מדינות ביחסן למהגרי עבודה – חוקיים ולא חוקיים כאחד. חוקי ההגירה בכמה מדינות כובלים אותם למעבידים ויוצרים תלות מוחלטת, ומכאן הדרך לעבדות בפועל קצרה. במדינות רבות אין כל פיקוח על תנאי עבודתם, שעות העבודה והשכר. אם יברחו או יתלוננו, הם צפויים לגירוש ולא יוכלו לתבוע את מעבידיהם.

     

     

    עובדים מהגרים הם טרף קל גם לעבדות חוב, שבמסגרתה הם נאלצים לעבוד ללא שכר, או בשכר דל כדי לשלם את הוצאות מחייתם תמורת קבלת העבודה. גם כאן ההונאה משחקת תפקיד חשוב בשעבוד, שכן בארץ המוצא הובטח להם שכר מפתה, שתמורתו שילמו כספים או משכנו את רכושם. עם הגעתם, הם נאלצים להסכים לתנאים הדלים מאחר ואין ביכולתם לשלם את טיסתם חזרה, ולעמוד בהחזר הכספים או בהפקעת רכושם.

     

    כאמור, ההבדלים בין מדינות מצויים במרחב הרשמי המאפשר את שעבודם. עבדות וסחר בבני אדם קיימים גם באירופה ובארה"ב, אך הם בעיקר נחלתם של מהגרים לא חוקיים, שחוששים להתלונן על שעבודם. הרשויות מודעות לתופעה ואפשר לומר כי הן עושות משהו כדי למגר אותה. ידוע על קיומם של מאות עבדים ביתיים בבריטניה, חלוצת המאבק בעבדות הישנה במאה ה-19, שהובאו ברישיון בידי אזרחים זרים או בריטים ששהו תקופות ארוכות בחו"ל. אם יצליחו להימלט יזכו להגנה ובכל מקרה הם יכולים לבקש תושבות אחרי ארבע שנות עבודה. ועדת חקירה של הפרלמנט בצרפת מצאה לפני שנים ספורות כי אלפי מהגרים בלתי חוקיים משועבדים בתחומיה. הגילוי זעזע את ארץ החירות, שוויון והאחווה ולא רק זכה לגינוי חריף אלא גם לשינוי מדיניות. לארה"ב רקורד בעייתי אף יותר, אבל גם בה חל שיפור מסוים במודעות וביחס הרשויות.

     

    ישראל לעומת זאת, חברה במועדון מפוקפק ביותר יחד עם מדינות מזרח אסיה ונסיכויות המפרץ הפרסי, אשר העבדות בהן היא יציר כפיה של המדינה, ומתקיימת בחסותה הישירה. ישראל כובלת עובדים למעביד ולעבודה, נמנעת מלאכוף את חוקי העבודה שלה שיכולים להגן על העובדים, ומפגינה אקטיביות בדיכויים. התוצאה: שעבודם של רבבות עובדים זרים בישראל, ודווקא "החוקיים" שבהם, כלומר אלה שהמדינה הזמינה ואישרה את בואם. על-פי-רוב, מצבם של ה"חוקיים" גרוע מזה של "הלא חוקיים", שאינם כבולים, יש להם כוח מיקוח מסוים מול מעבידיהם והם נהנים מיותר חירויות. 

     

    אלה קרן הקדישה את עבודת הדוקטורט שלה לעבדות וסחר בעבדים באפריקה, וכן מרצה על אפריקה   


     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים