"אפשר ריקוד עם הכלה? אני מת על השיר הזה"
באמצע הריקוד נטש אותי אייל כדי לרקוד עם אמא שלו, ואני מצאתי את עצמי רוקדת עם אפרים, ועם אבא שלי, ועם דנה. כשהתחיל הסלואו השני, שאותו בעצם רציתי בתור הריקוד הראשון ואייל הטיל וטו בטענה שזה שיר של קוקסינלים, מצאתי את עצמי עומדת מול העיניים המצחקקות בבוז קל של יריב. פרק 7
בפרקים הקודמים: דורית, שעומדת להתחתן, משועממת מחייה הצפויים עם אייל ומרוגשת מהמנהל הקריאטיבי החדש, יריב. נודע לה לשמחתה שהתסריט שהציעה התקבל, והפרסומת תצולם בפריז.
בבוקר החתונה העיר אותי אייל בנשיקה וקפה, חיכה שאלך לצחצח שיניים ולשטוף פנים ושכב איתי ברכות אוהבת. מאז שיריב התחיל לעבוד אצלנו, למרות שכלום לא קרה, אפשר להגיד, הייתי במצב רוח סקסי מאושר וקליל כל הזמן. גם אם רבתי עם אייל, כמו אתמול למשל במשרד שלו, החלקתי את זה מבלי להיגרר לריב ממושך.
"יבחוש", אמר אייל בזמן שליטף לי את השיער, "עם כל הרעש והצלצולים שלך, את הכי יבחוש קטן וביתי".
פתאום הרגשתי גל אהבה מטורף כלפיו. "אני אוהבת אותך", אמרתי לו, "אני נורא אוהבת אותך, איש טוב שכמוך".
הלכתי למכון יופי באבן גבירול, וכשחזרתי מצאתי את דנה, שלקחה יום חופש, עומדת במטבח ומטגנת חביתה עם בצל. דנה עברה תקופה ממש טובה: אייל ואבא שלו השתגעו עליה והגדילו לה את המשכורת, בחור בשם דרור היה ככה קרוב להציע לה לצאת איתו, ואמא שלה היתה בחו"ל.
"איפה בעלי?" שאלתי אחרי שגמרה לחבק אותי.
"הלך, ותראי אותו רק בסביון, לפני שתצאו לחופה".
הלכנו לאכול בסלון, וכשגמרנו התחיל לרדת גשם. דנה רצה להכין תה, ואני הלכתי להביא את הפוך מהחדר. "אז", אמרתי לה והרגל שלי התחפרה מתחת לטוסיק שלה, שם היה חמים ונעים, "ספרי לי קצת על דרור".
"קודם תספרי לי על יריב".
"איזה מהמם הוא, חבל לך על הזמן", השתפכתי.
"מה? שאלתי אותך על הריב שהיה לך עם אייל במשרד אתמול, על מה את בדיוק עונה לי?".
"חשבתי שאת מדברת על יריב", נבהלתי קצת מהדמיון בין המילים.
"דורי!!! את מאוהבת בו???"
"לא..."
"את כן. אני בהלם. יש לך מבט כזה".
"זה מבט של הערכה מקצועית". הסתכלתי על החברה הכי טובה שלי והוספתי: "בכל מקרה, אם בכלל, זו רק קצת משיכה. שום דבר רציני".
"את יודעת מה אני חושבת?" אמרה דנה. נו, בואו נראה באמת מה היא חושבת. הרי יש לה כל כך הרבה ניסיון במערכות יחסים. דמיוניות, רובן, אבל זה לא סיבה שלא להקשיב לה.
"אני חושבת שאת מאלילה אותו, מייחסת לו חיים של כוכב הוליוודי, כי את יודעת שיום יגיע והוא יכניס אותך למיטה שלו, ואז תרגישי כמו מלכה, תרגישי שהבסת את כל השרוניות בעולם במגרש שלהן, תרגישי כמו אלילה בעצמך".
"טוב, אני מנתקת לך את הכבלים", הודעתי לה וקמתי, "אני חושבת שהרעה במצב הנפשי זו סיבה מספקת כדי לקבל החזר כספי".
כמה שעות מאוחר יותר עמדתי מול הראי בחדר של מירי ואפרים גנות, וז'נט המאפרת גמרה להתקין לי את ההינומה. כל היום, במספרה וכשאיפרו אותי, הייתי קוּלית לגמרי. אבל ברגע שהשמלה נסגרה לאורך גופי וההינומה השתקפה במראה ושיוותה לי מראה של כלה אמיתית, הרגשתי שאני לא נושמת.
האמהות הגאות מירי וירדנה גמרו להתאפר אצל ז'נט ולא התייחסו אליי. הן הלכו להתלבש, ואמא שלי עוד הספיקה לריב עם אבא שלי בטלפון ולהסביר לו למה זה לא הגיוני לאסור על שחר, המאהב הצעיר שלה, לבוא לחתונה.
"יש לך ד"ש מאבא שלך, שיישרף"
קרן גררה את דנה שתבוא לראות איך אני מסכנה ומצחיקה. "אני נחנקת", ייבבתי לדנה. היא חיבקה אותי ונרגעתי. נשארתי רגועה גם כששמעתי את אמא שלי אומרת "יש לך ד"ש מאבא שלך, שיישרף".
אייל הגיע, יפה מאי-פעם בחליפת ורסאצ'ה-כיכר-המדינה שלו, מלווה ברועי, חברו הטוב. שתינו כוסית ויצאנו.
בחופה כבר הייתי שיכורה קלות. גם אייל. כל מי שראה אותנו אילץ אותנו לשתות. קרן ודנה אכלו בתיאבון, מתעלמות מכל הגברים שהיו שם ולטשו בהן עיניים. הן באמת נראו מדהימות. אייל ואני לא היינו מסוגלים לטעום מהקייטרינג המשובח, ולכן, כשהושמע השיר המדהים "אשה קשה" של מיק ג'אגר - רצנו לרקוד. הסלואו הראשון של הכלה והחתן. הדיג'יי (נכון, שמו יצחק שמיר) התאפק לא לדבר למיקרופון, ורק לטש עיניים בקרן ודנה שהתחילו לרקוד זו עם זו.
באמצע הריקוד נטש אותי אייל כדי לרקוד עם אמא שלו, ואני מצאתי את עצמי רוקדת עם אפרים, ועם אבא שלי, ועם אח של דנה, ועם דנה.
כשהתחיל הסלואו השני, שאותו בעצם רציתי בתור הריקוד הראשון ואייל הטיל וטו בטענה שזה שיר של קוקסינלים, מצאתי את עצמי עומדת מול העיניים המצחקקות בבוז קל של יריב. "אפשר ריקוד עם הכלה? אני מת על השיר הזה", אמר. זה היה השיר הראשון מפסקול הסרט "פריסיליה מלכת המדבר".
נצמדנו ותוך שנייה התלקחנו, עם כל הדודות מסביב
מובן שהוא אהב את השיר הזה. הרי גם אני אהבתי. נצמדנו, ותוך שנייה התלקחנו. עם כל הדודות מסביב, ("זוכרת אותי? הכרתי אותך כשהיית כ ז ו קטנה"), עם הילדים הקטנים שרצים, עם המלצרים המנומסים עד אימה שלא מעניין אותם כלום חוץ מלהשלים כבר את התואר. זה לא שיכולנו, יריב ואני, ממש לדבר על זה, אבל זה היה באוויר בינינו, וכשנגענו, אפילו נגיעה מקרית, כל החשמל שארב להזדמנויות כאלה קפץ לדקור אותנו.
בלי שאף אחד יראה, נצמדנו חזק חזק. מבחוץ - ריקוד תמים של הכלה המאושרת, מבפנים רותח ודביק ונוזלי ומעורפל ומתמוסס ועוד שנייה הכלה הבתולה גומרת רק מהמגע של הברך בין הברכיים שלה. בטח יש על זה עונש כבד. אי אפשר לצאת מדברים כאלה בשלום.
הרגשתי באושר רב שבן זוגי לריקוד סובל מזיקפה עזה. ואכן, אחרי שנייה הוא הרחיק אותי ואמר "דור, אני לא אוכל לחזור לכסא שלי, תפסיקי לזוז ככה".
"אין לי מושג על מה אתה מדבר", אמרתי לו, אבל הוא לא חייך, אלא הביט בי עמוק לתוך העיניים ולחש לי באוזן אחת: "דור, את יודעת מה הייתי עושה לך?..." העביר את שפתיו לאוזן השנייה, דרך הלחי, ובדרך רפרף כמעט על זוויות הפה שלי, כמעט - כמעט שהטריף אותי ורק הגביר בי עוד יותר את החשק לטרוף לו את השפתיים - ולחש לי באוזן השנייה "תמשיכי לזוז ככה ואני קורע ממך את השמלה ו..."
"אייפשר לרקוד עם הכלה המאושיירת?" דוד שלמה, זקן ופולני מאי פעם, עמד לידי. הייתי שולחת עליו טנק כימי.
יריב צחק לי לתוך האוזן, נשיפה חמה וארוכה מצמררת לפני שנאלצתי לשחרר אותו לטובת גרגורי פק במהדורה מאוד מאוחרת. באותו רגע זה לא הזיז לי, אבל יריב חזר לשולחן של המשרד והסתלק אחר כך עם החברה הקצוצה שלו. בטח זיין אותה כל הלילה וחשב עליי.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
