אייל השתולל כשנאלצתי לדחות את ירח הדבש
"לאנשים נורמליים ירח דבש זה חשוב. תגידי שאת מעדיפה להיות איתו בפריז, במקום איתי. אולי תשכרו חדר אחד לשניכם. אולי תזדיינו סוף סוף. אולי כבר הזדיינתם", אמר. פרק 8
בפרקים הקודמים: בחתונה שלה עם אייל רקדה דורית ריקוד מושחת מאוד עם יריב, המנהל הקריאטיבי של המשרד, שבישר לה כי צילומי סרט הפרסומת לגרבוני דנוור יתקיימו בעיר האורות.
הצילומים נקבעו ל-4 בינואר, ואנחנו היינו צריכים להתייצב בפריז יום לפני זה. אייל השתולל כשאמרתי לו שנצטרך לדחות את ירח הדבש. "אני לא מאמין שזה קורה לי", צעק.
"מה הסיפור, נטוס שבוע אחרי זה, ביג דיל".
"לידיעתך, לאנשים נורמליים ירח דבש זה דבר חשוב ביותר. תגידי שאת מעדיפה להיות עם אורן בפריז, במקום איתי בוונציה. אולי תשכרו חדר אחד לשניכם. אולי תזדיינו סוף סוף. אולי כבר הזדיינתם".
"הוא הומו", אמרתי בעצב. שלום לך משפט מוכר ונדוש.
בעלי הטרי סובב לי את הגב בהפגנתיות ועשה את עצמו נרדם.
"נינה, את כבר לא ממזרה", חיבקתי את הזאבונת שלי. "אמא ואבא התחתנו".
הכלבה לא התרשמה במיוחד מדברי החנופה שלי והתיישבה בתוך המזוודה שהיתה פתוחה על הרצפה. מסביב היו פזורים חלקי בגדים. אייל ראה משהו בטלוויזיה אבל פקח עליי עין, ומידי פעם נפלטו לו הערות:
"קחי את הקומבינזון השקוף שלך..."
וגם: "תגידי, בשביל מה כל השמלות, את מתכוונת לצאת לבילויים שם?"
אבל מה שכמעט שבר אותי היה: "שיואו, דורי, תראי איך נינה נכנסה לך לתיק. היא רומזת לך שלא תסעי..."
"אל תעשי שטויות", אמר לי בקול רך
ב-3 בינואר, שש וחצי בערב, ישבנו, אייל ואני בסלון, המזוודה מוכנה לידינו. "אל תעשי שטויות", אמר לי בקול רך.
צלצול בדלת, ויריב נכנס. "תכירו", הצגתי אותם, "יריב, אייל..."
"תשמור עליה", אמר אייל. הוא לקח את המזוודונת שלי ויצא החוצה להעמיס אותה בבגאז' הפז'ו של יריב. נשארנו עומדים, יריב ואני, זה מול זו בגולמיות כמו זרים.
"אז זה הבית שלך", אמר. נינה ניגשה ורחרחה אותו, אחר כך היא כישכשה בזנב והוא גחן ללטף אותה. נישקתי אותה וכמעט בכיתי.
במושב הנהג חיכתה הקצוצה, מעשנת ומחייכת לעצמה חיוך קטן במראה. "זוכרת את מאיה?" יריב שרבב יד וליטף את שיערה.
"מה שלומך?" לחצנו ידיים. היה לה מבטא מוזר, הידיים שלה היו קפואות, ומיהרתי למשוך את שלי. פאקינג שלגיה.
"ביי, דובשן שלי", אמר לי אייל בעצב בשדה התעופה.
"יאללה-" אמרה מאיה, וקיפצצה מצד לצד בעצבנות.
הם נעלמו להם בערפל, רק היה חסר שייכתב The End באותיות עדינות ומסולסלות. בחורה כזו היתה מאוד מתאימה לאייל. קצת קרירה, בטח מאוד מסודרת ומאורגנת, לא אחת שחוצה גבולות או מאבדת שליטה. אחת כזו גם בטח מעדיפה עורך דין חננה על פני פרסומאי פרוע.
"יאללה", אמר יריב והסב מהם את מבטו. אולי גם הוא חשב שהם בעצם מאוד מתאימים.
הרמתי אליו את הראש באיטיות. בלי שרציתי, התפשט לי חיוך ענק על השפתיים. "יאללה".
במטוס ראינו את אורן, שעשה לי פרצוף. כנראה פגוע שלא באתי איתו לשדה התעופה, אלא בחרתי בנסיך, שלידו גם התיישבתי.
"אתם הזוג של הירח דבש?" דיילת בקארה בלונדיני גחנה מעלינו בחיוך מנומס.
"לא!" אמרתי בתקיפות ויריב השתנק: "את רוצה להרוג אותי?"
הדיילת הסמיקה במבוכה. "כנראה היתה פה טעות", לא התחתנתם שלשום?"
"אני כן, הוא לא", צחקתי.
הדיילת נעצה בי מבט קשה, בטוחה שאני צוחקת עליה, ועיכסה משם. יריב השעין את הראש אחורנית ועצם את העיניים. אני שיננתי את ההוראות למצב חירום. תוך שלוש דקות יריב נרדם לגמרי, או שרק עשה את עצמו. בכל מקרה, היה לי ברור שיש כאן מסר - כלום לא יקרה, ואם כן, זה יהיה רק בחלומות שלך, אהבלה.
נחתנו בשארל דה גול הנטוש באחת וארבעים לפנות בוקר, לתוך לילה קפוא. גבר משופם, שעמד עם שלט שנשא את שם המשרד, לקח אותנו למלון. כל הנסיעה הבטתי מוקסמת מבעד לחלון. אני פרנקופילית שאי אפשר לתאר. "לא התקמצנו עלינו הפעם", לחשתי לאורן באוזן כשנכנסנו ללובי המפואר.
"זו ההפקה משלמת, לא המשרד, ואל תתחנפי", היתה תגובתו. בתור המפיק של המשרד, הוא ממש לא טרח לעשות צ'ק-אין וכל זה, אלא נזרק איתי על אחת הכורסאות ונתן ליריב לעשות הכל.
"טוב", יריב עמד כמו מורה קשוח וחילק מפתחות לחדרים, "זה שלך, זה שלך, זה שלי, לילה טוב".
בשתיים וחצי לפנות בוקר כשלתי קפואה והרוסה מעייפות לחדר 205 שבקומה השנייה, שמשום מה היה מעוטר בסלסילת פירות ופרחים. עשיתי מקלחת זריזה, צחצחתי שיניים והסרתי את כיסוי המיטה הכבד. השתחלתי לתוך הסדינים המדיפים ריח נקי, נענעתי בקצות אצבעותיי העייפות אל מול הסדין הקריר שנמתח מתחת לשמיכה ששוליה היו תחובים בקפידה מתחת למזרון, והרגשתי פתאום איך כל העייפות עוברת לי. הייתי ערנית להפליא, בלי שום סיכוי להירדם בכלל. מהחדר שלידי נשמע קול התעטשות אדיר של גבר מבוגר.
זו פריז, יא מפגרת, מה בכלל חשבת ללכת לישון
"בוא'נה, דורית, זו פריז, יא מפגרת, מה בכלל חשבת ללכת לישון". תפסתי את עצמי מדברת בקול רם, כמו דמות בסידרה קומית שחייבת איכשהו להעביר לצופים מה היא מרגישה. קמתי עטופה בשמיכה להסתכל בחלון המרובע, הגדול, שציפורים קטנות היו חרוטות על מסגרתו, לרחוב האהוב, רחוב צדדי שהוביל לשאנז אליזה.
דשדשתי לתיק, שלפתי סיגריה והדלקתי עם הגפרורים שהיו מונחים במאפרה. פתחתי את הבר ושלפתי בקבוקון זעיר של משהו שקוף. בקיבה מתהפכת מתחושה של אושר וחופש פתאומיים התיישבתי על אדן החלון, פתחתי טיפה את החלון כדי לנשום את האוויר הקפוא ולגמתי. זה היה חריף.
בשלוש ומשהו הרגשתי שהעיניים נעצמות לי. סגרתי את החלון והתמתחתי בחתוליות על השמיכה, ואז בדיוק נשמעו דפיקות בדלת. לרגע נבהלתי, אבל מיד ידעתי מי זה.
החשמל בינינו כבר היה עכשיו כמעט ויזואלי
הוא נשען והביט בי, עיניו אדומות. החשמל בינינו כבר היה עכשיו כמעט ויזואלי. הוא לקח אגס והתיישב על הכורסה. היה ברור לו שהוא הולך לזיין אותי, ומה שהכי נורא, נראה שהיה לו ברור שאני עומדת ליפול לזרועותיו כפרי בשל.
"בואי לידי", אמר בנונשלנטיות ונגס באגס.
"יריב", אמרתי לו, "לך. אני רוצה ללכת לישון".
"עכשיו?" הוא אפילו לא ניסה להסתיר את תמהונו, כאילו לא אמצע הלילה.
"לא, מחר", עניתי בלעג. יריב בחן אותי מספר שניות, סיכם את המצב באדישות במוחו, זרק את רוב האגס לפח וקם. באותו רגע קלטתי שעל הסלסילה יש פתק "ירח דבש מאושר" בצרפתית.
"אז שיהיה לך לילה טוב", אמר ויצא.
בחיים לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי.
אבל רציתי גם להרוג את עצמי באותו רגע.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
