"אוקיי, אתה קשוח. אתה יכול להפסיק עכשיו"
אמרתי ליריב. יש משהו בפריז, שאני לא יכולה להסביר. הראש שלי משתחרר, משתנה לגמרי. כאילו השחקנית שהייתי בטח בגלגול הקודם פתאום מתעוררת לתחייה בתוכי ולוחשת לי דברי קסם מבפנים. מרלן דיטריך מחזיקה סיגריה ארוכה וכובע שחור אלגנטי על תלתליה, מענטזת בחתוליות על מדרכות פריז, ומכוניות שחורות של פעם חולפות על פניה. פרק 9
בפרקים הקודמים: דורית, שזה עתה התחתנה עם אייל ורקדה בחתונה ריקוד מושחת עם יריב, המנהל הקריאטיבי שלה, טסה לעיר האורות במקום ירח הדבש כדי לצלם פרסומת. בלילה יריב קפץ לבקר, אבל חוץ מנגיסה באגס הוא לא עשה כלום.
"מישהו אמר לך משהו על ירח דבש?" שאלתי את יריב בארוחת בוקר, אליה התלבשתי באופן מרושל כביכול - סוודר שאפשר לראות ממנו את קצה הציצי וג'ינס צמוד ביותר.
הוא לעס, והיה נחמד באופן רשמי. אף סימן לכך שאולי נעלב ממני, או בכלל תכנן לעשות איתי משהו.
"לא, למה?", שאל.
"כי כל פעם אני רואה...לא משנה".
"את לא ממציאה את זה, במקרה?"
"נראה לך? יש פה כנראה זוג ישראלים שנמצאים בירח דבש. מעניין מי אלה", אמרתי.
"טוב, תגמרי לאכול, כי אנחנו עוד צריכים לפגוש את הצלם והדוגמנים. מזל שאת מדברת צרפתית".
אורן הצטרף אלינו, סורק בעיניו כל גבר שנקרה בדרכו. מספר נשים שישבו לידינו נעצו מבטים ביריב, שבהחלט הרגיש טוב בגלל זה. רציתי לחנוק אותו עם ההבעה המרוחקת הזו על פני הטורף שלו, עם זחיחות הדעת שנובעת מהידיעה שהוא יכול להשיג כל בחורה בעולם, ומי צריך אותי, קרציה פרובינציאלית, ועוד נשואה.
לא התכוונתי לבזבז את פריז על אנשים לא מעניינים
קמנו וניגשנו ללובי. נציגי ההפקה כבר חיכו לנו, ואני ערכתי היכרות ותרגמתי. אחרי שעה הם קמו כדי לעשות סיור לוקיישנים בכמה רחובות. "אין לי מה לעשות איתכם", הודעתי להם. לא התכוונתי לבזבז את פריז על אנשים שלא מעניינים אותי. בטח לא על בחור שמתנהג אלי בקרירות אדיבה, אחרי כל הלילות שבילינו בנעימים (בדמיון שלי). ולא משנה שאני היא זו שדחיתי אותו.
יצאתי לבוקר צלול וקר. יש משהו בפריז, שאני לא יכולה להסביר. הראש שלי משתחרר, משתנה לגמרי. כאילו השחקנית שהייתי בטח בגלגול הקודם פתאום מתעוררת לתחייה בתוכי ולוחשת לי דברי קסם מבפנים. מרלן דיטריך מחזיקה סיגריה ארוכה וכובע שחור אלגנטי על תלתליה, מענטזת בחתוליות על מדרכות פריז, ומכוניות שחורות של פעם חולפות על פניה.
הלכתי לאורך הבוטיקים של השאנז אליזה, הרחתי את הבשמים שנדפו מנשים אלגנטיות בצעיפי משי וחליפות קטנות, נשמתי את כובעי הצמר והמטריות, את הגברים שליכסנו אלי מבטים הלומי חלומות, את ריח השלג שעוד לא ירד, את העיר הזנותית, המתמסרת הזו, הניכור האירופי המתוק הזה, שעושה התרגשות בבטן. נכנסתי ל'פנאק' וקניתי לי כמה דיסקים של סרז' גינסבורג, וכשיצאתי לאור העמום של בוקר-לפני-גשם, הרגשתי דקירת רעב. השעה היתה אחת עשרה וחצי.
ראיתי אותו, מיתמר מעליי בין עשן הסיגריות
התיישבתי בבית קפה קטן ברחוב ויקטור הוגו. לאחר כדקה קפצתי מרעש של מפתחות שהושלכו על השולחן. הרמתי את העיניים, וראיתי אותו, מיתמר מעליי בין עשן הסיגריות בזוהר היפהפה שזרם מהחלונות המקומרים.
"היי" הוא נעץ בי את המבט המעורפל, הלא מפוענח שלו, והתיישב, עיניו מגששות אחר מבטי. היתה לי תחושה שהוא בטוח שנעלבתי קודם, ועכשיו הוא מהסס באיזו צורה לפנות אליי. חייכתי אליו.
"איך מצאת אותי?" ציעפתי אליו מבט והעברתי אצבע בשיער בתנועה עדינה.
"גמרתי את הסידורים והסתובבתי, לא בדיוק חיפשתי אותך", אמר, לוקח את בקבוק המים שלי ושותה ממנו, בלי כוס.
"אוקיי, יריב", אמרתי לו, "הבנתי. אתה קשוח. אתה מניאק. אתה יכול להפסיק עכשיו".
"את ממש דפוקה. ידעתי שיהיו לי בעיות איתך", אמר.
דמעות בושה וכעס עלו לי בעיניים, ככל שניסיתי לעצור אותן. הנה לך, את בפריז עם גבר שבגיל 16 המצאת ולא ידעת על קיומו, ובמקום שהכל יהיה מושלם הוא מתנהג כאילו הוא שונא אותך. אז גירשתי אותו אתמול מהחדר שלי, אז מה. זה לא אומר שהוא צריך לשתף עם זה פעולה. הוא אמור להילחם עליי, לא לוותר.
"דורי...", הוא שלח אצבע וניגב את הדמעות הטריות מתחת לריסים, איפה שבטח היתה לי שלולית שלומיאלית של מסקרה. "את בוכה בגללי?" שאל בתדהמה. ציינתי לעצמי בשמחה מסוימת שלא היה לו בכלל ריח של בושם, אלא ריח רטוב קצת, כמו כלב.
ידעתי שאני בדרך למיצוי מלא של הסצינה הזו, שעוד מעט הוא כבר יאבד עניין ואני אפספס את הגימיק של הבכי. אז נעמדתי, זרקתי שטר על השולחן ותקעתי בו מבט דרמטי של "להתראות" (שמעי, חביבתי, ניקח עוד טייק אחד, ותהיי פחות דרמטית הפעם, אוקיי? מאפרת, פודרה!!!!) ופניתי ללכת.
"אני מצטער, בטח עובר עלייך משהו"
"די, מתוקה", הוא תפס את הזרוע שלי שנייה לפני שאכן הייתי נאלצת ללכת משם רעבה ועייפה, "אני מצטער, אני מצטער, בטח עובר עלייך משהו ולא גילית לי".
התיישבתי המומה. הבנאדם אטום, טמבל, מריח כמו הכלבה שלי נינה, ואני, האידיוטית, עוד שנייה מתעלפת מרוב תשוקה ואהבה.
"איזה מזל אתה?" שאלתי אותו, כאילו פה טמון הפתרון.
"טלה".
"באמת? גם אני!"
"מה זה אומר?" שאל.
"טלה שייך למזלות האש, והוא הכי אש מכולם. טלה וטלה ביחד זה..."
"פצצה גרעינית".
"משהו כזה".
גמרנו לאכול על רקע התרשמויותיו מאנשי ההפקה הצרפתיים: הצלם נראה לו קריזיונר, הבמאי באגו טריפ ולא מוכן לקבל את הוראות של אף אחד, המפיק המקומי לא זכר שצריך לארגן ארוחות לכל השחקנים והניצבים, ובכלל, זה היה ממש דבילי לא להביא אנשי הפקה מהארץ. על הכל דיברנו, ובעצם לא אמרנו כלום.
שילמנו ויצאנו החוצה, ואיך שהתרחקנו כמה צעדים התחיל מבול מטורף. התחלנו לרוץ ולצחוק. תפסתי לו את היד חזק ומשכתי אותו מתחת לסככה של בוטיק, שבנסיבות אחרות, אני מודה, הייתי בודקת מקרוב מאוד. נעמדתי מולו וחייכתי אליו חיוך ענק, עם הגשם בעיניים, בריסים, בחזייה ובשיער, והחלקתי את הידיים שלי לתוך הכיסים שלו, שהיו מלאים בידיים החמימות שלו, ואפילו ביימתי צמרמורת קור מופרזת. השיער שלו נצץ בשחור על המצח, ואני ידעתי שזהו, אם זה לא קורה עכשיו, בסצינה הזו שכיכבה ב-80 מיליון סרטי פרסומת קיטשיים, זה כבר לא יקרה לי בחיים. אז קירבתי את הפנים ללחוש לו על האוזן "קר לי", וחיכיתי למה שלא ייאמן במתיקותו אכן קרה.
הוא תפס את ראשי הצייתן בשתי אצבעות, הרים לי את הסנטר, ושפתיו עטפו את הפה שלי, לשונו מגששת.
חיבקתי אותו חזק חזק, וגם הוא, כאילו רגשות זה דבר טבעי בשבילו. הלכתי למות מרוב אושר כשטעמתי את טעם המנטה של מסטיק "הוליווד" שקילף לו אחרי האוכל.
אחרי דקה הוא העביר את זרועותיו, הניח אותן על כתפיי, הזיז אותי בעדינות מעליו, והביט לתוך עיניי. "הפסיק הגשם", אמר בקול רגיל. תרגום: טוב, העברתי לך את הזמן במחסה שלנו, אפשר לזוז.
תפסתי אותו והדבקתי לו נשיקה חזקה על השפתיים, באומץ שהפתיע אותי. "עכשיו אפשר ללכת", הכרזתי.
פתאום הוא תפס אותי וחיבק אותי. הלב שלו פעם במהירות. עמדתי להתעלף.
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
