שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לא יעלה על הדעת
    איל חלפון יצא לחתיכה החמישית של שביל ישראל (מהארבל למושבה כנרת) עם חבר שמסכים ללכת רק בירידות. בחור כלבבנו, חוץ מהקטע של הללכת

    כמה ימים טובים של הליכה חלפו, ונוכחות עולם החי בהם הסתכמה עד כה במספר שפני סלע במורד נחל עמוד, וקצה זנבו של צבי מתחת לצוקי מנרה. או שאולי זה היה סתם חבל. לעומת זאת, מישהו שטייל באותו שביל קצת לפנינו כתב את הדברים הבאים ביומנו: "מעולם לא פגשנו חיות בר כה רבות כמו באחד משלושת הימים האלה. ראשון הופיע חזיר מתוך הסבך בשעה שהיינו מטפסים במעלה הנחל. אפצ'ר קלע בו, אך הוא נס כשהכדור תקוע בגופו. אחר כך הוחרד אייל למטה, רץ במעלה הצוק וחלף סמוך לנו בשביל המתפתל על פני תהום. אחר כך נמייה גדולה כמעט דרכה על רגלי, ובעודי מתאמץ לעקוב אחריה, ראיתי להפתעתי דוב סורי יורד — בכבדות, אך מהר — על פני הסלעים וחוצה את האפיק. שפרד ואפצ'ר פגעו בחמישה נשרים גדולים, והתקנת האדרים מעורותיהם הנודפים ריח עז לא היתה קלה כל עיקר".

     

    לא, זה לא קטע מכתבי קארל מאי. ושפרד ואפצ'ר הם לא ציידי דובים בהרי הרוקי. הנחל הוא נחל עמוד, והעלייה לצוק — מצוק ארבל. כך תיאר אותם הנרי בייקר טריסטראם ביומן מסע מאמצע המאה ה־19. טריסטראם, כומר נוצרי אנגליקני וחובב מושבע של חיות (מפוחלצות, אם אפשר), נחשב לאבי הזואולוגיה הארץ־ישראלית. שלא כמו נוסעים אחרים בתקופתו, שהגיעו לכאן רק כדי לדעת איפה בדיוק ישו שלהם עשה כל צעד וצעד, טריסטראם גם התעניין בארץ עצמה. בנופיה, ביושביה ובעיקר בחיות שלה. אין אחת שחמקה מכדוריו או ממלכודותיו. רק כאן, בארבל, כפי שהוא ממשיך ומתאר בחדווה מהולה בהתרגשות, הצליח לשים ידו על 14 קני נשרים, ו"לצוד אחדים מסיסי הגליל, אוצר שחמק מידינו זמן כה רב, ואשר היה לנו העונג להביאו לראשונה לאירופה". בוראט לא היה מנסח את זה טוב יותר.

     

    על פדלים ופדלאות

    העלייה לפסגת הר ארבל נראית תובענית, אבל זאת רק אשליה אופטית. חריגותו הבולטת של הצוק בנוף היא שהופכת אותו לאימתני למראה, והשביל המטפס אליו מכניע אותו במתינות רבה. זה כמובן לא גורע מאומה מהנוף המרהיב שממתין בפסגה, וגם לא מהמיתוס של ההר וביצוריו.

     

    אין הרבה סיפורים מצמררים כמו כיבוש הארבל בידי חייליו של הורדוס. זה היה בשנת 38 לפני הספירה, והקיסר מרקוס אנטוניוס שלח את הורדוס הצעיר לעשות סדר בממלכת יהודה. כאן על הארבל, במערות שהשביל עובר למרגלותיהן, התבצרו הקנאים — שרידי המורדים מבית חשמונאי. יוסף בן־מתתיהו כינה אותם "שוכני המערות". קנאותם כבר מזמן העבירה אותם על דעתם, ופשרה לא היתה חלק משפתם. לאף כוח צבאי, אפילו זה של נציג השלטון המוסמך, לא היה סיכוי לטפס אל המערות. המצוק תלול מדי, והמערות שולטות עליו. אלא שהורדוס התחכם לקנאים. הוא הוריד את לוחמיו אל המערות מלמעלה, עם חבלים וכלובי ברזל.

     


    איור: צחי פרבר

     

    זה היה כנראה קרב הסנפלינג הראשון בהיסטוריה, אבל אם עולה בכם לרגע אסוציאציה למאבק של צבא מודרני מול מבוצרי גגות, תשכחו מזה בבקשה. כאן היו קנאים שלא הכירו בקדושת החיים. עד האחרון הם נטבחו, ויוסף בן־מתתיהו — שאחראי לתיעוד ההיסטורי, ומנהל לאורכו חשבון נוקב עם מחיר הקנאות — טורח לספר על איש זקן שסירב, כמו האחרים, לבקשת הורדוס להיכנע ולהציל את חיי ילדיו. שבעה ילדים הוציא האיש מהמערה ושחט אותם במו ידיו, אחד אחרי השני, לפני שהמית גם את אשתו וקפץ אחריה לתהום. רק לא להיכנע. רק לא ליפול בשבי.

     

    פעם, כשהייתי נער ושמעתי לראשונה את סיפור קרב הארבל, לא היה לי ספק מה צריך ללמוד ממנו. המחנכים ומדריכי הטיולים של אז דאגו לתאר את הורדוס כתאב בצע ואת בן־מתתיהו כבוגד בעמו; איש לא חשב לספר לך על בגידת האב הזקן בערך החיים ועל טמטומם של הקנאים.

     

    הכנתי לעצמי כוס תה מתוק, מלווה בעוגת שמרים טרייה ובנופי הכנרת. בפסגה אפשר למצוא מעט שלווה, וקצת פרופורציות על ההיסטוריה שהשארנו מאחור.

     

    בהמשך הדרך, מיד אחרי הירידה מהארבל והטיפוס המעצבן אל רמת פורייה, המתין לי איש מקסים וחבר טוב שמכונה ביני לבינו "זה שלא עשה את זה". והנה הסיפור שמאחורי הכינוי: פעם היינו יחד בדרום אפריקה. הוזמנו לכנס Input, שנחשב לאחד מאירועי הטלוויזיה החשובים והמסקרנים בעולם. בדרך לקייפטאון, שם נערך הכנס באותה שנה, עצרנו בעיירה בשם Knysna. אם אתם חובבי רכיבת אופני הרים, כדאי שתרשמו לעצמכם את השם הזה: מדובר בגן עדן של שבילים, הרים, מכשולים ונופים עוצרי נשימה. רוכבים שם על סינגל־טרק בין יער עבות למצוק שנופל לאוקיינוס. אבל זה שלא עשה את זה — שאז עדיין לא קראו לו כך — לא רכב על אופניים הרבה שנים, וסחב על עצמו כ־20 קילו עודפים. בחנות שבה שכרנו אופניים ביקשנו המלצה על השביל הכי קל באזור, והם הובילו אותנו בטנדר פתוח אל נקודת המוצא של דרך מעגלית שהוצגה כקלה בעולם. סבתות עם נכדים רוכבות שם להנאתן בסופי שבוע, אמר האיש מחנות האופניים. אין מישהו שלא עשה את הסיבוב הזה.

     

    שלוש שעות מאוחר יותר כבר היה מישהו כזה. הוא דיבר עברית וישב רצוץ ומותש ליד האופניים שלו, אי שם באמצע השביל. האיש מהחנות שבא לחלץ אותו התקשה להאמין, ועוד לפני שחזר עם הפגר לעיירה כבר פרחה שם השמועה על "זה שלא עשה את זה". בערב הם תלו את תמונתו הממוסגרת מעל מפת השבילים בחנות, כדי שיוכלו להראות למבקרים דוגמה של מישהו שלא עשה את זה.

     

    דמי לא ירחץ

    האמת היא שאין הרבה אנשים שעשו את זה כמו זה שלא עשה את זה. הוא צלם נהדר, קצין שריון מפוכח, מפיק עסוק, ובעיקר איש משפחה למופת. אבל את ההשפלה בדרך לקייפטאון הוא לא שוכח לי. ולמרות שמאז הוריד מעליו הרבה ממשקלו העודף, את חלקו בשביל ישראל הוא היה מוכן לעשות רק בירידה. נכון שזאת בקשה ששמעתי מרוב המשתתפים, אבל מיכה — זה שמו האמיתי — הוא היחיד שגם טרח לצאת לשטח ולבדוק שיפועים וזוויות. כשהתברר לו שבכל זאת יש איזה מאה מטר עלייה בתחילת הדרך, הוא הזמין לשם מונית.

     

    כשירדנו ממנה באמת המתינה לנו ירידה ארוכה ומתונה אל הכנרת. שביל כבוש, הרבה ספסלי קרן קיימת, טבריה למטה, ושפע מקומות מצוינים לקפה. חשבתי שנצליח סוף־סוף לדבר על הקרב בסולטן יעקב — ללא ספק אחד הפרקים היותר בעייתיים במלחמה שכל כולה תסבוכת ורמייה. מיכה הוא אחד משלושת מפקדי הפלוגות שנקלעו שם למארב טנקים קטלני של הקומנדו הסורי. אבל גם הפעם, כמו בימים הארוכים בדרום אפריקה ומאוחר יותר גם בצילומים משותפים באתיופיה, הוא סירב לפתוח חריץ לעבר. הסיפור סגור מבחינתו. את חוויותיו הוא סיכם בסרט תיעודי קצר ויפה ששמו מלמד על תוכנו ועל גישתו: "אפיזודה קטנה וחולפת". היה קרב, היתה טעות, היו אבדות, וזהו זה. הוא לא מתכוון להמשיך ולדוש בזה, ולא לחיות או לקדש את הטראומה. יש לחיים דברים חשובים יותר להציע. ואם אני חייב לדבר על מלחמות עבר, הוא מזמין את המונית גם לקטע של הירידה.

     

    מבין אלה שהלכו איתי עד כה, מיכה הוא זה שמקבל את תפקיד הדמות היציבה בעלילה. שלא כקודמיו כאן — זה גרוש, זה פרוד, ההוא בסכסוך ואחר בחיפוש — הוא מתחזק זוגיות יציבה כסלע. אותה אישה, אותה אהבה, אפילו אותו מקצוע. והורס אותו שלא נותנים לו אפילו את הזכות להתבכיין קצת, לסבול ממצבי רוח, ושאחרים יצטרכו להבין אותו. לא, הוא זה שתמיד צריך להבין את כולם ולהיות כתף חסונה. ונמאס לו. כבר השבוע הוא קובע תור אצל פסיכולוגית כדי לדבר על זה. על הבעיה שלו, או בעצם על היעדרה של כל בעיה. ככה, נורמלי וחיובי, הוא לא יכול להמשיך יותר.

     

    המשכנו. ללכת, אני מתכוון. הירידה אמנם מתונה, אבל משופעת בסיבובים. פעם טבריה מפה, פעם טבריה משם. עוברים מעל חוף שקמים וחוף ברניקי, חוף שחף וחוף צינברי — שרשרת של חופים באגם נסוג. מאוחר יותר, כשנרצה להכניס רגל למים, נמצא בכניסה לכל אחד מהם שני שומרים רוסים שמשחקים קלפים ודורשים 45 שקל לחנייה. הכנרת ציבורית, המים הם של כולם, רק החנייה שייכת לכל מיני בריונים. עכשיו תנסה להגיע למים בלי הקטע של החנייה. הצחקת אותם. המדינה אמנם יצאה למלחמה בתופסי החזקות — מדברים על פינוי בכוח ויצירת שביל סובב כנרת, שאולי יפתור במשהו את הבעיה — אבל עד שזה יקרה, המחיר הוא 45 שקל. באמצע השבוע, כמובן.

     

    אחלה קבר

    מטע שסק, מטע בננות, מעיין קטן, והגענו למושבה כנרת. אפשר להתחיל לפתוח קישורים אסוציאטיביים להתיישבות העובדת, העלייה השנייה, אום־ג'וני והולדת הקיבוץ. טרומפלדור היה כאן, ברל כצנלסון עבד כאן, יעקב פיכמן כתב פה שירים. חלוצים וחולמים שעבדו בפרך בימים הלוהטים ורקדו על הגורן בלילות. ממש כך.

     

    השביל חוצה את המושבה, מתעקל, מגיע אל כביש טבריה־צמח ונכנס לבית הקברות של כנרת. אני לא יודע איזה בית קברות ישראלי הוא השני ביופיו ובעניין שבו, אבל אין ספק שזה של כנרת הוא הראשון ברשימה. בזלת שחורה נושקת למים כחולים, עצי דקל גבוהים והיסטוריה ציבורית ופרטית בין האבנים. טמונים כאן גדולי האומה: מייסדי תנועת העבודה, חלוץ שדעתו נטרפה, אחר שספג בעיטת פרדה — וכמובן, קברה הקסום של רחל המשוררת וזה החדש של נעמי שמר.

     

    מכל סיפורי האבן, רצינו לסיים את החלק הזה של שביל ישראל ליד שלוש מצבות בזלת, סלעים קשוחים ומחוספסים שכאילו עלו מבטן האדמה, ועליהם שמות שלושת הגברים לבית משפחת איתן: איתן איתן, אסר איתן, ונבו איתן. אב המשפחה, איתן איתן, היה משורר, לוחם ואיש אדמה. איכר מוצק שהיה ממייסדי החקלאות האורגנית בישראל, איש הקומנדו הימי — וכמובן, משורר בעל קול ייחודי. שירתו גברית, כנענית. שני ספרי שירה פרסם בחייו: "מלך אסור ברהטים", ו"ארץ אמור". ספר שלישי, "שירי האלף ושירים לבני אדם" פורסם לאחר מותו. הוא היה בן 52 כשנכנע למחלת הסרטן.

     

    בניו של איתן, אסר ונבו, נוצקו בדמותו. חסונים ומורכבים. אסר, הבכור, הלך בדרכו הצבאית ואחר כך החקלאית של אביו. אחיו הצעיר נבו היה אלוף העולם לנוער בשיט קיאקים. בתחילת שנות ה־90 ראיתי תמונה שלו, וחשבתי שכך ודאי נראה אל יווני. הייתי אז עורך הספורט ב"העיר", וחיפשנו את התקווה למדליית זהב אולימפית ראשונה. כל מי שעסק אז בספורט תחרותי בישראל, כל המומחים במכון וינגייט ובוועדות השונות, סימנו את נבו איתן כמועמד ודאי לזהב באטלנטה 96'. גרפים של הצלחה, תכונות אישיות נדירות ומשטר אימונים קשוח — קשוח מדי אפילו בסטנדרטים של מזרח אירופה — היו אמורים להוביל אותו אל ראש הפודיום האולימפי. אלא שאז, שנתיים אחרי מות אביו, אסר נהרג בתאונת דרכים.

     

    נבו לקח על עצמו את המשק הגדול שהשאירו אביו ואחיו. אטלנטה והתקווה למדליית זהב התחלפו בקטיף, גדיד ואסיף. עבודות חקלאיות מתישות, ובצידן ציפייה גדולה לקראת המשחקים האולימפיים בסידני 2000. לא היה ספק שהוא מסוגל לחזור, היה ברור שאין לו מתחרים, אבל דפי הטרגדיה הישראלית הזאת נכתבו מראש. הגורל נחרץ עם המיתוס ועומס הציפיות. נבו איתן מצא את מותו כשהקטפת שעליה עבד התהפכה באחד ממטעי המשפחה. אמו היא שמצאה אותו. היא גם זאת שנשאה אותו, יחד עם בתה, אל החלקה האחרונה שעוד נותרה פנויה לגברים שלהן, בין הבזלת למים על שפת הכנרת.

     

    הלכנו לשתות בירה צוננת. זה שלא עשה את זה בהחלט עשה את זה, ואף אחד לא יתלה כאן תמונה ממוסגרת שלו. מכיסאות הנוח שליד המים היה אפשר היה לראות את קצה ההר שממתין בהמשך הדרך. כמו שההר נראה, וכפי שגופי הרגיש, אני בהחלט מועמד לתמונה ומסגרת משלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מבין אלה שהלכו איתי עד כה, מיכה הוא זה שמקבל את תפקיד הדמות היציבה בעלילה"
    איור: צחי פרבר
    מומלצים