דיוקנו של עבאס כערפאת
תמיכת ישראל באבו מאזן היא הוכחה ניצחת לזלזולה בדמוקרטיה הפלסטינית
הקמתה של ממשלת החירום הפלסטינית בראשותו של הד"ר סלאם פיאד הוכיחה, עושה רושם, בעיני ראש הממשלה אולמרט את צדקתה של גישתו האופטימית נוכח הכאוס המדמם ברצועה: הנה, מתוך מחזה האימים בו צפינו, תוך צקצוקי לשון רמים במיוחד, צמחה לה לבסוף הממשלה לה ייחלנו ממושכות. ממשלה מעונבת, בלתי מזוקנת בעליל, שלמענה אנחנו מוכנים להפשיר חלק מכספי המסים השייכים לפלסטינים בדין, ואפילו להפליג בדיבורים על שחרור אסירים, הסרת מחסומים והבטחות ל"מחוות" נוספות שפוליטיקאים ישראליים נוהגים לפזר כל אימת שרוחם טובה עליהם.
ואולם לכל החוגגים את האופוריה הזאת ראוי להזכיר, כי ממשלת חלומות זו אמורה לכלות את ימיה בעוד כשבועיים ימים. על-פי החוקה הפלסטינית, ממשלת חירום יכולה לכהן למשך 30 יום בלבד, אשר בסיומם היא זקוקה לתמיכת שני שליש מחברי המועצה המחוקקת. בהתחשב בעובדה שהפרלמנט הפלסטיני מאויש ברובו על-ידי אנשי חמאס, זה, ככל הנראה, לא יקרה. אם כן מה יעלה בגורלה של המערכת הפוליטית הפלסטינית בעוד זמן קצר? האמנם ממשלת החירום תתפזר, והשלטון יחזור שוב לידי החמאס?
אם לשפוט על-פי אופן התנהלותו של אבו מאזן בחודשים האחרונים, התשובה היא שלילית. סביר יותר להניח כי הנשיא החבוט ימשיך ללהטט בסמכויותיו הנרחבות כדי להאריך את כהונתה של ממשלת פיאד, ואולי אף להרחיבה. מאז זכתה התנועה האסלאמית בבחירות לפני כשנה וחצי, נקט אבו מאזן בשורה של צעדים מרחיקי לכת בכדי לרכז בידיו כמה שיותר סמכויות (כגון השליטה על מנגנוני הביטחון אשר נתונה, לפי החוק, בידי שר הפנים), בניסיון נואש למנוע את השתלטותו המוחלטת של חמאס על כלל מנגנוני השלטון ברשות.
צעדים אלו הם אמנם מבורכים ואף חיוניים מנקודת המבט הישראלית והבינלאומית, אך במובן מסוים הם מגלמים בתוכם את הטרגדיה הפלסטינית האמתית: התהום הפעורה בין מחמוד עבאס, ראש הממשלה שאך לפני שנים בודדות נלחם בעור שיניו כדי לבזר את הסמכויות המופרזות שריכז בידיו הנשיא ערפאת, לבין מחמוד עבאס הנשיא, אשר נלחם כדי להחזיר לידיו את אותן הסמכויות בדיוק, היא התהום המפרידה בין החלום הפלסטיני למערכת שלטונית תקינה, עצמאית ודמוקרטית לבין שברו הקולוסאלי.
אותו אבו מאזן, המתפטר הסדרתי שהעז לקרוא תיגר על עריצותו של יאסר ערפאת, הופך אט אט את עורו ומאמץ את אותן הטקטיקות הכוחניות בהן בחל עמוקות אך לפני זמן קצר, בסיוע שורה של צווים נשיאותיים אשר ספק גדול מרחף מעל מידת חוקיותם. במהותה, זוהי טרנספורמציה עמוקה אף יותר מזו שעברה על אריאל שרון (או, לפחות, על דמותו) בעת פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה.
מדוע, אם כן, חוגגת ישראל את הפיכתו של אדם בעל שאיפות דמוקרטיות אמתיות לבן דמותו של האיש שהיא אהבה כל כך לתעב? האמנם מדובר ברצון ישראלי לראות "פרטנר" בעל שליטה על השטח, שאתו אפשר לדבר? והלא אבו מאזן נהנה בראשית דרכו כנשיא מאחוזי תמיכה דמיוניים ממש, ובכל זאת זה לא מנע מישראל לבצע את המהלך החד-צדדי ברצועה כחצי שנה בלבד לאחר היבחרו. אז על מה, אם כן, השמחה?
השאלה האמתית והבנאלית להכאיב היא לא "מדוע חוגגת ישראל", אלא- מדוע לא, בעצם? הרי ישראל בזה מאז ומעולם למושג הערטילאי הזה של "דמוקרטיה פלסטינית", ויעידו על זה עשרות חברי הפרלמנט והשרים הפלסטינים שיושבים כבר שנה במעצר ישראלי. כך, בין רמיסת החוק מבפנים לכפיתתו באזיקים מבחוץ, נרקמת לה בשטחים "דמוקרטיה" נוסח עיראק מבית היוצר האמריקני, עם אותן התוצאות שכבר נראות בשטח. ורק אנחנו, אופטימיסטים חסרי תקנה שכמונו, רואים בכך "הזדמנות נדירה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
