הפסידה למרות שרוב ההרכב תמך בה
למרות שרוב הרכב השופטים תמך בה, הפסידה אישה שנפגעה בדרכה מהעבודה הביתה במשפט שניהלה נגד ביטוח לאומי שסירב להכיר בה כנפגעת תאונת עבודה. הסיבה: שניים מהשופטים שתמכו בה סברו כי בקרב כלל השופטים בארץ אין רוב לעמדתם. תמוה
אורה עטיה עובדת במט"ב אופקים, עמותה ללא כוונת רווח המספקת שירותי סיעוד לאוכלוסיות נזקקות. באחד הימים, סיימה עטיה את עבודתה ופנתה לשוב אל ביתה בנתיבות.
כשהגיעה ליעדה, החנתה את מכוניתה ברחוב ההולנדי שמול ביתה, במקום חניה המשמש את משפחתה בלבד. כדי להגיע ממקום החניה אל שער חצר ביתה, היה על עטיה לטפס שתי מדרגות. על מדרגות אלה עטיה נפלה ונחבלה.
עטיה פנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה הכרה כנפגעת עבודה, בהסתמכה על סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה קובע כי תאונה נחשבת לתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו.
אלא שהמוסד דחה את התביעה.
המחלוקת בין הצדדים הגיעה אל בית הדין הארצי לעבודה ונדונה בפני הרכב השופטים יגאל פליטמן, שמואל צור וורדה וירט – ליבנה.
סעיף 80 לחוק, מבהיר השופט פליטמן, מהווה הרחבה של יסודות ביטוח נפגעי העבודה. אולם, ההרחבה מוגבלת אך ורק לסיכוני דרך ברשות הרבים. סיכוני הפגיעה ברשות הפרט הם בעייתו של המבוטח בלבד.
המדרגות המובילות אל שער ביתה של עטיה, קובע השופט, מצויות אמנם מחוץ למפתן ביתה של עטיה, אולם הן משמשות את מי שהולך ממקום חניה הנמצא בשימוש משפחת עטיה ואורחיה בלבד. השופט פליטמן הגיע אם כן למסקנה כי התאונה אירעה ברשות הפרט של עטיה. לפיכך, אין לראות את התאונה כתאונת עבודה.
השופט שמואל צור סבור לעומתו, כי הכיסוי של הביטוח הלאומי חל מאותו רגע שהמבוטח יוצא מפתח מעונו. "פרשנות נכונה של חוק הביטוח הלאומי צריכה להעניק משקל מכריע למבחן התכלית. משעה שיצא אדם מפתח דירתו והוא בדרכו לעבודה, יחול עליו הכיסוי הביטוחי שבחוק, אף אם טרם הגיע לרשות הרבים".
אלא שכאן עושה השופט צור בוכהלטריה משונה. השופט ערך (כנראה) משאל בין כל שופטי בית הדין הארצי לעבודה ומצא כי מחוץ להרכב ששפט את עטיה, אין רוב להשקפתו. "הואיל ודעתי היא דעת מיעוט בקרב חבריי השופטים בבית הדין הארצי, אני מצטרף לדעת הרוב אשר באה לידי ביטוי בפסק דינו של השופט יגאל פליטמן, זאת על מנת לחזק את יציבות ההלכה ומטעם זה בלבד".
השופטת ורדה וירט – ליבנה הסכימה גם לפסק דינו של השופט פליטמן וגם להערותיו של השופט שמואל צור.
כך יצא ששניים מתוך שלושת שופטי ההרכב תמכו בעטיה והיא הייתה צריכה לזכות בדין. אף על פי כן הפסידה בשל תוצאות המשאל שנעשו (כנראה) בקרב כלל שופטי בית הדין הארצי.
ואנו סבורים כי עמדת השופט צור מסוכנת לעצמאותו של מעמד השפיטה. חוק יסוד השפיטה קובע כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". אם השופט צור סבור, על פי מיטב שיקול דעתו המקצועי ומצפונו, כי הדין הוא עם העובד, אזי עליו לפסוק לטובתו. לשם כך הוא מונה.
העובדה ששופט נמצא במיעוט לא מבטלת את דעתו. נהפוך הוא. בסוגיות משפטיות רבות, דעת מיעוט של שופט, הפכה בפסק הדין הבא לדעת רוב.
בנאום הפרידה מהשופט תיאודור אור, בחר הנשיא בדימוס אהרון ברק לשבח את השופט אור דווקא על דעת המיעוט של אור בסוגיית קלפי המיקוח, בשאלה אם ניתן לבצע מעצר מנהלי של אדם, שממנו עצמו לא נשקפת סכנה, אך הוא מוחזק כקלף מיקוח.
השופט אור חלק בדעת מיעוט על השופט ברק. אולם לאחר מכן, השופט ברק שינה את דעתו ונתן פסק דין הפוך. תוך שהוא משתכנע מדעת המיעוט של השופט אור. "הודיתי בטעותי", מאשר הנשיא בדימוס, "תודתי לחברי".
אנו קוראים אם כן לשופט צור: אנא פסוק על פי מצפונך ושיקול דעתך בלבד. גם אם אתה בדעת מיעוט. מי יודע, אולי בעתיד שופטים חדשים שיתמנו לבית הדין הארצי יאמצו דווקא את דעת המיעוט שלך. ואולי יובא בפניכם מקרה, שיבהיר לשופט פליטמן, כי דווקא דעת המיעוט שלך היא הנכונה. עוד תראה כי באחד הימים הוא יודה לך.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
מומלצים
