תלמדו מהחיות: שלושה ספרי ילדים

גן החיות הספרותי שלהם כבר גדוש ומלא, אבל מתברר שלעולם יהיה בו מקום ליצורים חדשים ומאונשים ומדברים ומצויירים שניתן ללמוד מהם משהו על יחסים בין בני אדם. הנה שניים מקסימים וחדשים, ועוד אחד, על חיות אמיתיות ודברים שלא ידעתם עליהם. כולם מיועדים לבני ארבע עד שמונה בערך, וכולם שווים קריאה בצוותא.

תנין וג'ירפה – זוג מוזר ומאוהב!

זהו הספר השני המוקדש לעלילותיהם של התנין הנמוך והרגשני והג'ירפה הגבוהה והמעשית, שביחד מתגברים על כל קושי וחיים בהרמוניה. כדי לחיות בהרמוניה נחוצה לא רק אהבה כי אם גם תבונה ונכונות לפתור בעיות. את זה למדנו ב"התנין הקטן והאהבה הגדולה", כשראינו עד כמה קשה לאוהבים לחיות תחת קורת גג אחת, כשהג'ירפה חייבת להוציא את ראשה מן הגג והתנין לא יכול לאכול ליד שולחן של ג'ירפות.

ועכשיו, כשהצליחו בני הזוג לבנות בית שמתאים לשניהם – וזה לא היה פשוט – הם יוצאים אל העולם הגדול ונתקלים בעויינותו. בעיר הג'ירפות לועגים לתנין. בעיר התנינים חושבים שגבוה זה לא יפה. אבל אז פורצת שריפה איומה ונוראה בבית בו מצויים גם תינוקות של תנינים, ורק שיתוף פעולה של אמיצים, לא חשוב מה גובהם, יביא תועלת לעולם ויציל את המאוימים.

דניאלה קולוט היא סופרת-מאיירת גרמניה משובבת נפש: "כיף לחטט באף" שלה הוא פריט-חובה בספריות של אנשים בני כל הגבהים והגילים. גם בספר הזה, היא יודעת לבעוט במוסכמות בעדינות: בעצם, רק לדגדג אותן – כדי להעביר לקוראיה הצעירים שיעור חשוב במוסר שאינו נגוע במוסרנות.

התרגום של דובי לנץ מרנין, האיורים יפהפיים – ואם הקורא הצעיר כבר הגיע לתקופת החביון ולא מוכן עוד להתבונן בספרים על זוגות מאוהבים – ההפסד כולו שלו.

"תנין וג'ירפה – זוג מוזר ומאוהב!" דניאלה קולוט. מגרמנית: דובי לנץ. ספרית מעריב.  

עמוס ובוריס

ויליאם סטייג הוא האב הרוחני של ארבי, אחד העכברים המאונשים הכי מתוקים ושובי-לב בספרות הילדים. כאן תמצאו קרוב-רחוק שלו, העכבר עמוס, שגר ליד האוקיינוס ואוהב את רחש הגלים עד כדי כך שהוא בונה סירה ויוצא אל המרחבים הכחולים. כשהסירה המצויינת נטרפת, עמוס נשאר לבדו – עד שבוריס, לוויתן שבמקרה נמצא בדרך לחוף השנהב, פוגש אותו ומוכן לעזור לו. מתפתחת ידידות, אבל היא לא תוביל לזוגיות לכל החיים.

כי בניגוד לתנין ולג'ירפה, עמוס ובוריס מודעים היטב להבדלי הגודל והצורה והמהות שביניהם, וזה מה שיפה כל כך בעיני. במילותיו של בוריס: "אנחנו נהיה חברים לנצח, אבל אנחנו לא יכולים להיות יחד. אתה מוכרח לחיות על האדמה ואני מוכרח להיות בים, אבל לא אשכח אותך לעולם".

וכן, יש יסורי פרידה, ובביתי יש ילד ששאל מנהמת-ליבו, אבל למה זה ככה, אמא? אחותו הקטנה הזילה דמעה בסוף הספר וקצת מיאנה להתנחם, וכשהקשבתי לשיחות ביניהם אחרי שקראנו ביחד, התברר שהשניים דנים ברצינות באפשרויות האיחוד בין עכברים ללוויתנים.

אני חושבת שהספר הדהד במחשבתם דווקא משום שהוא נמנע ממתיקות-יתר של סוף טוב רומנטי, ובהחילו על החיות שבו את כללי ה"ככה זה" של עולמנו, הספר רוחש כבוד עצום לתחושת המציאות המתפתחת של ילדים – וגם לעצב על כך שהעולם איננו מושלם. פשוט מצוין.

עמוס ובוריס, ויליאם סטייג. מאנגלית: יהודה מלצר. ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות.

החושים המוזרים של החיות

ואם נמאס לכם מהולכי על ארבע שגויסו ללמד את הטף פרק בהלכות היקום החברתי, תמיד כדאי לחזור למקור. חדוות הגילוי הזואולוגי המשותפת לילדים רבים כל כך היא מקור לא אכזב לספרים, ובמדף העברי, העני בספרות-מדע לילדים, סדרת "חושים בטבע" היא מופע בסיסי נחוץ.

נכון שהטיפוגרפיה, העיצוב ולעתים גם הטקסט ארכאיים מעט, אבל הספרים עדיין מלבבים ומחכימים. מה אתם יודעים על חוש-החום של נחשים, למשל? על הגומות שיש לעכסנים מתחת לעיניים ובהם תאים רגישים לחום, שבזכותם העכסנים יכולים לזהות עכבר ולהתנפל עליו, גם בחשכה מוחלטת ובעיניים קשורות? ועטלפים-ערפדים, מסוכנים לבני אדם או לא? ואילו חיות מצויידות ב"חוש חשמל"? לא יודעים? זה לא בגלל שאתם חכמים פחות מתלמיד כיתה ו'. זה בגלל שטרם קראתם.

המדען הביתי אהב את הגילויים שנפרשו בפניו בספר הזה וגם את משחק "איזה חושים היית רוצה שיהיו לך ומה היית עושה איתם", שממנו עברנו ל"אילו חושים היית מעניק לחיות אהובות", ומשם ל"איזה איבר היית מוסיף לעצמך ומדוע" ומשם בחזרה לספר: חלק מבוגרי כיתה א' יכולים לנווט בו ולקרוא בעצמם, והוא כה מרתק עד כי מלאכת הקריאה פתאום לא נראית כמו עבודה קשה, אלא כמה שנועדה להיות: כיף טהור.

החושים המוזרים של החיות, בני מאיר. הוצאת דני.