שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרשת פנחס: בנות צל-פחד

    הממסד החיצוני, כאן בדמות משה ואלעזר, בונה על כך שלא נבקש כלל למרוד בנורמות. רוחמה וייס בוחנת את סיפור בנות צלפחד וגורסת: חיים המתנהלים בלי כמות יפה של מרידות פנימיות אינם חיים ראויים

    לפני לא מעט שנים לימדתי קבוצת סטודנטים לעיצוב גרפי, באחת המכללות בארץ. הידע הקודם ביהדות של הסטודנטים היה רופף ועל כן זכינו להלך יחד על קרקע בתולה. הרבה פרשנויות היכולות להיוולד רק מתוך המגע הראשוני, נולדו במפגשים שלנו.

     

    באחת הפעמים בקשתי מהסטודנטים להכין בבית את פרשת בנות צלפחד, מפרשת השבוע שלנו – פרשת פינחס. במהלך השיעור שמעתי שכמה מהסטודנטים הוגים בטבעיות את שמו של אבי הבנות כצירוף שתי מילים: צל-פחד. לא הייתי יכולה לחשוב על מדרש יותר פשוט, מרגש וקולע לשמן של הבנות האמיצות הללו: 'בנות צל-פחד'.

     

    פרשת פנחס עמוסת סיפורים: קנאותו של פנחס, רשימה שמית מרתקת (באמת, תקראו) של יוצאי הצבא בבני ישראל, הודעה על מות משה ובחירת יהושע כמחליפו ועוד. כאמור, אני בוחרת להיות הפעם עם בנות צל-פחד.

     

    וראשית – הסיפור (במדבר פרק כז א-ח):

     

    וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.

     

    אני רואה לנגד עיני את הסרט – עדשת המצלמה הולכת ומתרחקת. בתמונה הראשונה רואים רק את הבנות, בת אחרי בת, לכל בת יש שם ופנים. בתמונה באה מתחיל להיראות הרקע: 'ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן'. המצלמה מוסיפה ומתרחקת 'ולפני הנשיאים' ואחר-כך 'וכל העדה' ואחר כך נראה גם את 'פתח אהל מועד'.

     

    הקריאה האיטית, העוקבת אחר התרחקות המצלמה, מבהירה שהמספר רצה ליצור דרמה גדולה – חמש נשים, השוליים המושתקים של הקהילה, חוברות יחד ומשתפות פעולה (ואני כבר מדמיינת לעצמי את שיחות המטבח הנואשות והקשות שהובילו לאחוות האחיות הזו) והן מעזות ומתקרבות אל המרכז ופתאום הן מצליחות לערער על הגדרתן כשוליים. 'ותקרבנה... ותעמדנה... לאמר' כל צעד נועז מקודמו.

     

    בסצינה הבאה אני מתמקדת בבחירת המילים. הנשים האלה שתמיד כל כך מושתקות צריכות ללמוד לדבר בציבור. הן בוודאי יודעות שלא יתנו להן זמן רב לפרוש את טענותיהן, הן גם חוששות שלא ישיגו את מבוקשן. עליהן למדוד את המילים, לצמצם את הדרישות ולנהל מאבק חכם.

     

    'במקרה הטוב', הן אומרות לעצמן, 'נצא מהסיפור הזה וחצי תאוותנו בידינו. במקרה הרע, זה יהיה עוד סיפור של קברות תאווה'. והן מספרות שאבא מת, שהוא 'בחטאו מת' ולא שחס וחלילה היה שותף למרד הפוליטי של קרח ועדתו, ושאין להן אחים.

     

    עד כאן הרקע, והבקשה – כל כולה מנוסחת בשפה גברית, בשפה שמשה ועדתו יכולים להבין ואולי אולי גם לקבל – הן לא מבקשות צדק כלפי המין הנשי, הן לא קובלות על עצם קיומו של החוק המפלה, הן מבקשות הוראה חריגה הקשורה למצבן המיוחד ושומרת על התפיסה הפטריאכלית הבסיסית: 'למה יגרע שם אבנו מתוך משפחתו?'

     

    חמש הנשים זוכות ובגדול – הבנות שדאגו לשמו של אביהן זוכות ושמותיהן הפרטיים לא 'נגרעים מתוך משפחתן' ואף מוזכרים ארבע פעמים במקרא! ומאבקן המשפטי הצליח והפך לתקדים: 'כן בנות צלפחד דברת... ואל בני ישראל תדבר'.

     

    אחד המדרשים האהובים עלי בוחן גם הוא את הוראות הבימוי של הסצינה, מתרגש מהמעמד ומבקש להעמיק את המשמעות הדתית של המעשה. הדרשן בוחר להניח שבנות צלפחד התנסחו כפי שהן התנסחו כיוון שעמדו לפני בשר ודם אבל הן ידעו שאל מול האלוהים ניתן ויש לטעון טענה גורפת (ספרי במדבר קלג):

     

    כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר ... 'ורחמיו על כל מעשיו'

     

    מדרש זה יכול לשמש להבנתי בסיס תיאולוגי לשינוי רדיקלי במעמדן של הנשים במצוות ובחיים הדתיים גם בעולם האורתודוכסי, שהרי לשיטתו מקור האפלייה נגד הנשים בזוית הראייה המעוותת של בני האדם, מבחינת המוסר האלוהי, המוחלט, גברים ונשים חייבים להיות שווים בכל: 'רחמיו על כל מעשיו'.

     

    ואם בנות צלפחד כל-כך אמיצות אז מה עניין צל הפחד? כנראה כי כאלה הם החיים, נדמה לי שההתפתחויות האמיתיות שלנו בחיים קשורות למקום בו אנחנו מוכנים להתסכן ב'קברות התאווה', לנצח את עצמינו, לעשות מעשים שמפחידים אותנו, מעשים שיש בנו גם צד חזק שמתנגד להם.

     

    ברוב המקרים אנחנו לא זקוקים לממסד חיצוני, בדמותם של משה ואלעזר, שיאיים עלינו וישאיר אותנו בבית (או במטבח). הממסד החיצוני בונה (ובדרך כלל בצדק) על נדיבותו של הממסד הפנימי, שלא ינסה כלל למרוד בנורמות, שיסתום לנו את הפה עוד מבפנים.

     

    מובן שלא כל מרד בממסד הפנימי הוא חכם ומצד שני נדמה לי שחיים המתנהלים בלי כמות יפה של מרידות פנימיות אינם חיים ראויים.

     

    שבת שלום

     

    ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים