שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מה הקטע של אהוד ברק
    עמנואל רוזן בדק מה מניע את שר הביטחון — ובמקום תשובות ברורות, חזר עם כמה שאלות גדולות

    1982, אלוף: אולי תסביך אלוהות

    בינואר 82' הייתי חייל צעיר, כתב צבאי של עיתון "במחנה". נשלחתי לשיחת רקע עם מי שהתמנה ממש אז לאלוף הצעיר ביותר בתולדות המטה הכללי: ראש אגף תכנון החדש, אהוד ברק.

     

    הוא היה בן 40. אני הייתי בן 22. ידעתי שאני הולך לפגוש את המפקד האגדי של סיירת מטכ"ל, את הקצין הכי מעוטר בצה"ל. גנרל חכם, מתוחכם ושחצן, שבטח הדבר האחרון בראש שלו זה לפגוש רב"ט אלמוני וחיוור בשביל כתבה לעיתון שאף אחד לא סופר ואף אחד לא קורא. רעדו לי הביצים, לגמרי.

     

    שלושה ימים ישבתי במערכת והכנתי שאלות. על אגף התכנון, כמובן, ועל תקציבים, ואסטרטגיה, ונשק מודרני, ואימונים, ומבנה המטה הכללי. בחלומי ראיתי את עצמי יושב כעלה נידף מול הברק והאגדה, ואחרי עשר דקות נגמרות לי השאלות. הרי אפילו לפרק איתו שעונים לא הייתי מסוגל. בכל הנוגע ליכולת הטכנית שלי, הייתי אז — ונשארתי עד עצם היום הזה — בשלב הפרה־נאנדרתלי, שבו לומדים בני האדם איך להרכיב נורה או לדפוק מסמר בקיר.

     

    הפגישה התחילה באיחור של 45 דקות (הייתי בטוח שמדובר בזלזול מובן מאליו של אלוף מעוטר בחייל מושתן; לא יכולתי לדעת שגם בקריירה הפוליטית שלו, כשתצא לדרכה, יאחר ברק אפילו לפגישות בבית הלבן). התיישבתי מולו. הוא תקע בי את המבט הברקי האופייני, שמבהיר לך בדיוק מי כאן בחדר עשה תואר שני בהארוורד ומי מבין שנינו שחרר את חטופי סבנה. שלפתי בלוק כתיבה אפור, תוצרת צה"ל, ולקחתי אוויר לקראת השאלה הראשונה — משהו בסגנון "מהם יעדי העבודה של צה"ל לשנת 82'־83'".

     

    ברק הקדים אותי בשנייה. "נו, טוראי רוזן, מה אתה אומר?", הוא שאל בנימה של אחד שמעניין את התחת שלו מה אתה אומר, "מה לדעתך צריך לעשות בייגין?" (ברק ביטא את שמו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין בהדגשה יידישאית מכוונת, כדי שאף אחד בחדר, כולל נציג דובר צה"ל, לא יחשוב חס וחלילה שיש כאן איזה הדרת כבוד כלפי ראש הממשלה). והוא המשיך: "השאלה היא, רוזן, אם לדעתך לא הגיע הזמן להתחיל במסלול בילטראלי לשיחות עם הפלסטינים על פתרון של שתי מדינות לשני עמים". כזאת היתה שיחת הרקע בין החייל רוזן לאלוף ברק. התחילה באיחור של שלושת רבעי שעה, נמשכה 20 דקות, ולא עסקה אף לרגע בענייניו של אגף התכנון.

     

    עברו כמה שנים עד שהבנתי מה ניסה לעשות הגנרל המפוהק שישב מולי: הוא ניסה להסביר לי שבעולם הברקי אין כללי משחק של אלוף היושב מול חייל־עיתונאי ועונה לשאלות מחויבות המציאות — כי המציאות היא שצריכה להכיר בקיומו של ברק, ולא ברק בה. הוא ניסה לגרום לי לחשוב שאלוהים אולי ברא את העולם, אבל לא התייעץ עם ברק, ולכן ברק יתקן איפה שצריך ויעשה את הדברים אחרת. באותם רגעים כבר ידע ברק שענייניו היגעים של אגף התכנון הם רק מכשול קטן וזמני בדרך לכיבוש המטכ"ל, ואחריו המדינה. והוא ניסה לגייס אותי, לא משום שזה ממש עניין אותו מי אני ומה אני חושב — אלא מפני שבמקרה הייתי שם.

     

    1991, רמטכ"ל: אולי תסביך גמדות

    כשהתמנה לרמטכ"ל, ב־1991, אחד הדברים הראשונים שעשה ברק היה לזרוק מהצבא את האלוף דורון רובין. שלוש שנים לפני כן עמד רובין בראש מבצע כושל בנועיימה שבלבנון, שבו הושארו בשטח ארבעה לוחמי גולני. רובין נכנס למבצע הזה עם הילה של קצין מבריק, ויצא ממנו עם כתם עמוק. כמובן שאסון צאלים — הרשום בין היתר על שמו של הרמטכ"ל ברק — היה קטסטרופה חמורה פי כמה, אבל יש קצינים שיכולים להרשות לעצמם לטעות ויש כאלה שלא.

     


     "עמיר חשב שזה המסך של הלווין"

     

    זמן קצר אחרי שרובין השתחרר, עבר לאזרחי וזכה למפגן צניחה מרגש מחבריו, הוא התפנה לנתח את הגורמים שהביאו את הרמטכ"ל ברק לחסל אותו. בצד עניינים ברומו של עולם וברומה של פוליטיקה צבאית, החברים הקרובים זכו לשמוע גם ניתוח מהבטן. ניתוח מוזר, שלא לומר משעשע. רובין טען, בשיא הרצינות, שברק פשוט מקנא בו — ושהקנאה הבוערת הזאת לא השאירה לו, לרובין, שום סיכוי.

     

    אם הגעתם עד כאן, אני מסתכן בכך שבשלב הזה תגידו לעצמכם שרובין משוגע, או שהכותב טמבל, ותעברו הלאה. מצד שני, אם אתם באמת חושבים שהם־שם־למעלה מקבלים החלטות רק משיקולים ענייניים ונטולי אגו, כנראה שלא הייתם כאן ב־59 השנים האחרונות. יכול להיות שרובין הנסער בלבל את המוח בשעתו, אבל גם יכול להיות שלא לגמרי.

     

    רובין, למי שלא מכיר, הוא אדם יפה תואר וגבה קומה עם עיניים כחולות עמוקות; אם תציבו מולו את ברק הקטן, בעל המראה העכברי והפלולה (לשעבר), תקבלו מיס־מאץ' מוחלט. ורובין חשב שהכל בינו ובין ברק התחיל ונגמר בהיותו של האחרון אדם נמוך קומה. גמד, בלשון החבר'ה. מול השומעים הנבוכים והנדהמים הוא טען גם שברק מעולם לא סלח לו, ולעצמו, על כך שאלוהים בירך את משפחת רובין בארבעה בנים חסונים – ואותו, או ליתר דיוק אותו ואת נאווה, בשלוש בנות רחמנא ליצלן.

     

    אתם מוזמנים, כמובן, להשליך את הניתוח הזה לפח: יכול להיות שהוא לא יותר מסתם פיסת רכילות צהובה ומגוחכת. מצד שני, אני משוכנע שאיפשהו — בין מחקר הזוי אחד לשני, מאלה שמציפים את דפי העיתונים שלנו כמעט מדי יום — יש לפחות אנליזה אחת הבוחנת את השפעת המרחק בין קצה הפדחת לאצבעות הרגליים על דרכיו של אדם.

     

    כשהגמד הוא סתם בנאדם, או נניח איש רוח, זה יכול להיות מצחיק (צ'רלי צ'פלין), חביב (פיקסו) או נוגע ללב. אבא שלי, החידונאי שמוליק רוזן — 164 ס"מ ביום חם — חלם כל חייו על נשים גבוהות עם רגליים ארוכות והתחתן עם מרים, 162 ס"מ מחיר אחרון. הוא גם כתב על זה ספר בשם "איש קטן אישה גדולה", מה שיכול להיות רעיון לא רע לספר דומה על הפוליטיקאי נמוך הקומה. נניח, "איש קטן גישה גדולה".

     

    יש פוליטיקאים נמוכים מאוד שזה לא מזיז להם, כמו יצחק שמיר למשל: מצידו, שקומתו תצטמצם לכדי גזר גמדי. העיקר שארץ ישראל תהיה שלמה. ויש גם כאלה שהם גבוהים יחסית, אבל תמיד ירצו יותר. אני זוכר את בנימין נתניהו, איש בעל קומה ממוצעת נאה, מגיע לראיון אצל גיא זוהר, מראיין דק גזרה וגבוה — ומאיים לפוצץ את השידור וללכת הביתה אם לא תובא למקום, ומיד, כרית שתשווה את גובהם של שני הישבנים.

     

    כן, הגובה לא קובע. ודאי שלא. רק האידיאולוגיה והעקרונות, ברור. אבל הידעתם שחוזה מדינת היהודים שלנו, תיאודור הרצל בכבודו ובעצמו, היה מתוסכל עד אימה בשל גובהו הצנוע (165 ס"מ, לא סופי, יש טענות גם על 167)? הידעתם שבצילום המפורסם ההוא בבזל, בעודו מתכנן לפרטי פרטים את חזונו הציוני, לא שכח לדרוש שרפרף קטן להגבהה בטרם ילחץ הצלם על הקליק המפורסם ביותר בתולדות העם היהודי?

     

    אהוד ברק לא ניסה מעולם להיות או להיראות גבוה. גם לא יפה, למרות כניעתו המבישה לדרישתם של אנשי יחסי הציבור בעניין הפלולה זיכרונה לברכה. אבל במחקר המעמיק שיבדוק כיצד הצליח הילד הצנום, הנמוך והלא ממש יפה לבלוט ולעלות בביצועיו ובעיטוריו על כל חבריו יפי הבלורית והתואר בסיירת ההיא, ולהפוך לאגדה עוד בחייו — אפשר לשמור מקום קטן גם להכרח להתבלט ולהבליט. אני אהוד ברק, ואני אראה לכולכם מי כאן המלך. אני לא אצעק, לא אתאמץ יותר מדי ולא אבקש כריות או שרפרפים. אם אתם לא מבחינים בי או מכירים בגדולתי, זאת באמת הבעיה שלכם. אני פשוט אהיה כאן, וזה יספיק.

     

    1999, ראש ממשלה: אולי תסביך בריונות

    כמעט 18 שנה חלפו מאז שהכרתי את ראש אגף התכנון הטרי ברק, ועד שראש הממשלה הטרי ברק ערך פגישת רקע ראשונה עם חבורה של כתבים מדיניים — אלה שיהיו אמונים על מלאכת הסיקור, הפרשנות והביקורת של מהלכיו העתידיים. זאת היתה פגישה מרתקת: ברק הבהיר בה שהוא מתכוון לשנות את כללי המשחק במזרח התיכון. לא עוד בזאר אוריינטלי של מיקח וממכר רווי רמאויות וספינים, אלא מנהיגות אמיצת לב ששמה הכל על השולחן, בלי להסתיר. אם האלוף ברק לא ראה לנכון להסתיר מפניו של חייל בן 22 את דעותיו הפוליטיות על מדינה פלסטינית, למה שברק ראש הממשלה יהיה גלוי פחות.

     


     

    ברק נתן למשתתפי הפגישה להבין שהכל עניין של רצון (הרצון שלו, כמובן) ושל כנות. השלום יבוא אם ברק ירצה, ורק כשהוא יסתכל לערבים בלבן שבעיניים ויגיד להם: קדימה, הגיע הזמן. ברגע שהם יבינו כי מולם כבר לא יושב ביבי התחמן או רבין ההססן, אלא ברק החכם, האמיץ והמפוכח — כל מה שיישאר זה לקבוע את סדר הנואמים בטקס. "תנו לי את אסד לרבע שעה בבקתת העץ של קלינטון בקמפ דיוויד, והדרך לשלום סלולה", הוא אמר, ואני זוכר שלרגע חשבתי על התרברבות אופיינית של הילד הכי חזק בשכונה, אולי גם בגלל הסמ"ך השורקת והחיוך השובב שברח מבעד לפלולה. "תנו לי את אסד", הוא אמר, וכולנו חייכנו יחד איתו.

     

    ויש עוד עניין אחד הזכור מאותה פגישת היכרות: ברק הודה בה לעיתונאים על תמיכתם, והזכיר להם שמעתה והלאה הוא והם הולכים יחד לעבר מטרה משותפת. יחד נצליח. הוא, כמובן, ידע שאין דבר כזה. שהכתבים אולי העדיפו אותו על ביבי, כמו רוב העם אז, אבל שהם לא תמכו ולא יתמכו. שראש ממשלה ועיתונאים לא עובדים יחד, ושאין להם מטרה משותפת.

     

    לימים, כשהכל החל להשתבש, דמיינתי אותו מתעורר בבוקר ומזמן את המציאות הסוררת לשיחת בירור נוקבת: מה קורה לך, מציאות? לא דיברנו כבר על זה שאת זאת שמכירה בי ובתוכניותי, ולא אני בך?

     

    2007, שר ביטחון: אולי תסביך חיילות

    חשבתי, ואני חושב, שאהוד ברק הוא מהאנשים המוכשרים, החכמים והראויים ביותר שהתגייסו למערכת הפוליטית הישראלית ב־59 שנות קיומה. אבל גם חשבתי, ואני חושב, שברק לעולם לא יוכל להיות פוליטיקאי מצליח באמת — שלא לדבר על ראש ממשלה ראוי — אם לא יסור סוף־סוף באחת משעות הפנאי שלו לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, ימסור את הקיטבג ותעודת הקצין, וישתחרר מצה"ל אחת ולתמיד.

     

    הבעיה היא שרב־אלוף במילואים אהוד ברק הוא עדיין בעיקר סגן אלוף א' מהסיירת. ושלא תהיה טעות: בניגוד לאנשי צבא רבים שחצו את הקו לפוליטיקה, הוא לא סבל מעולם מהערצת הכוח או מחוסר הבנה שלכוח יש מגבלות. את מה שאריק שרון הבין בגיל 70, הוא הבין כבר בגיל 20. מצד שני, הוא מעולם לא הבין שיש דברים שיכולים להצליח רק בסיירת מטכ"ל, במבצעים מתוכננים לפרטי פרטים ובדיוק של שניות. והוא בטח לא תפס שבתחבולות אולי תעשה לך מלחמה, אבל בפוליטיקה צריך קצת יותר.

     

    ברק עדיין חושב שאם אפשר לצאת בלילה בלי ירח, לחצות את הגבול ולהניח בדיוק בשעה היעודה צ'יפ קטן באסלת שירותיו של שליט ערבי מסוכן, אפשר גם להשיג כל דבר שרוצים בזירה הפוליטית והמדינית ("תנו לי את אסד לרבע שעה"). כשר בממשלתו של שמעון פרס הוא המציא מבצע צבאי (ענבי זעם) שעיקרו תגובת שרשרת מתוחכמת (צה"ל ילחץ על הכפריים הלבנוניים שילחצו על הממשלה בביירות שתלחץ על דמשק שתלחץ על חזבאללה), ואנחנו יודעים מה יצא משם (קדחת). כראש ממשלה הוא כתב ביומנו האישי מתי בדיוק ייחתם הסכם הקבע עם הפלסטינים ומתי יסגור עם הסורים את הנסיגה מלבנון — רק שהמציאות לא ממש קיבלה עדכון על תוכניותיו המורכבות של בורא העולם החדש שלה.

     

    עכשיו הוא מנסה שוב. ועכשיו הוא שותק. זהיר, מחושב. אבל האם ברק כבר יודע שאת הסכסוך הישראלי־פלסטיני אפשר אולי לפרק כמו שעון, אבל לא להרכיב מחדש? האם הוא מבין שהמציאות המזוינת לא תתחשב בו, כי גם כשיש אנשים טובים שמנסים לעזור לה, המציאות עקשנית ומסובכת אפילו יותר מהמבצע הכי מסובך של סיירת מטכ"ל?

     

    לפני כמה שבועות, בעיצומו של הקמפיין לראשות העבודה, שוב נפגשתי לשיחת רקע עם אהוד ברק. אני כבר לא בן 22, והוא כבר לא ראש אגף התכנון. הוא שאל אותי מה דעתי על אופן התנהלותו של אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה. הבטנו זה בזה בחיוך קטן; אני ידעתי שלא ממש מעניין אותו מה אני חושב, ואני ידעתי שהוא יודע שאני יודע. מצד שני, אף אחד מאיתנו — אני, הוא ואתם — עדיין לא יכול לדעת אם האיש שהכל קטן עליו יצליח סוף־סוף לסגור את הפער שבין הבטחה גדולה לפארסה ענקית.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אהוד ברק. הבטחה גדולה או פארסה ענקית?
    צילום: זיו קורן
    מומלצים