"אני נכנס להתקלח, תשתעשעי בינתיים עם ניקול"
יריב ואני הבאנו את הדוגמנית הצרפתיה לחדר שלה במלון. היא פתחה בקבוק וודקה וקפצה על המיטה, שם כבר התמקמנו לנו בנוחיות. העברנו בינינו את הבקבוק. התחלתי להרגיש חמימות נעימה. ליכסנתי מבט לעבר יריב וחייכתי אליו. הוא הדף אותי על המיטה והתחיל לנשק אותי. פרק 14
בפרק הקודם דורית ואייל הלכו לסרט יחד עם יריב ומאיה. באמצע הסרט תקף את דורית התקף חרדה משתק. אייל, שנתן טרמפ למאיה אחרי שיריב כעס עליה, התחיל לתעב את יריב, ואפילו בלי לדעת למה.
"היי, רוצה לבוא אתי לשדה התעופה להביא את הדוגמנית הצרפתיה?" יריב שירבב את הראש שלו לחדר שלי ותפס אותי מתבוננת בתמונה של ההורים, עוד מהתקופה שהם היו ביחד. "רגע של נוסטלגיה?" חייך.
נכנסנו לשדה והתיישבנו במזנון קפה. שתינו קפה מימי ואכלנו קרואסונים קרים. "ממש קרואסונים מגעילים, אבל אני מת מרעב", רטן יריב.
"אני אוהבת כל מה שקשור בשדות תעופה, אפילו קרואסונים מהמקרר", אמרתי, "הם מזכירים לי את פריז".
ליווינו את ניקול לחדר שלה במלון ונתנו לה את הלו"ז שלה. השכמה בשש, צילומי סטילס למודעה שתלווה את הסרטון, באולפן ביפו בשבע וחצי עם דנדי על תקן צלם ראשי, ואחר כך שתעשה מה שבא לה. "מגניב". היא הסתובבה בחדר, מרוצה, "אפשר להציע לכם כוסית?"
"למה לא" ענינו. השעה היתה שתיים וחצי, ולא כל כך התחשק לנו לחזור מיד למשרד. היא פתחה בקבוק וודקה וקפצה על המיטה, שם כבר התמקמנו לנו בנוחיות. העברנו בינינו את הבקבוק. התחלתי להרגיש חמימות נעימה. ליכסנתי מבט לעבר יריב, וראיתי שגם הוא מסתכל עליי. "קושקוש..." חייכתי אליו, והוא הדף אותי על המיטה והתחיל לנשק אותי.
"היי", אמרה ניקול, "אתם לא מכבדים?"
נוגעות לא נוגעות בתחרה של החזייה
מבלי להסתכל, הזזתי את היד שאחזה לכיוון הכללי שלה. אבל היא לקחה את הבקבוק והניחה אותו על השידה שלידה. פתאום הרגשתי אצבעות קטנות מלטפות לי את חלקת הבטן שנחשפה מתחת לחולצה. פקחתי עיניים, וראיתי את יריב גוהר מעליי. היד הקטנה של ניקול התחילה לעלות בנגיעות קטנות ורועדות לעבר החזה שלי, נוגעות לא נוגעות בתחרה של החזייה. הרגשתי עירבוב מוחלט של קצת בחילה וקצת סיחרור נעים, מין שיכרון של ילדה רעה שרציתי להיות, וכשזה קורה זה מפחיד מדי.
פתאום הכל הפסיק, כמו סרטון שנחתך בעריכה. פקחתי את העיניים וראיתי את יריב קופא במקומו, לוטש מבט חייתי בניקול, שהביטה בו בבהלה. הוא נראה בדיוק כמו נינה, שנייה לפני שהיא מסתערת על כלב שמעיז לרחרח אותי. תוך שנייה הוא הרים את ידו, ובתנועה איטית-מהירה העיף לה סטירה נוראית. היא עפה אחורה, על השידה, ברעש חזק של התרסקות. היא היתה בהלם כמה שניות, שבסופן היא הטילה את עצמה עליו והרביצה לו. יריב תפס אותה בהבעה מוזרה ורעה והעיף אותה ממנו. לרוע מזלה היא עפה על הטלוויזיה בתנועה חדה, והעיפה אותה יחד איתה לרצפה.
"יריב!!! תפסיק!!!" צרחתי והסתרתי את פני בשתי ידיי.
יריב ניסה לגעת בי, על פניו התאדמה במהירות שריטה טרייה, אבל אני קפצתי מהמיטה.
ניקול נעמדה מולי, מבטה הרושף מתרכך בהדרגה. היא נגעה בשיער שלי. יריב נעמד.
יריב התפתל והשתנק
ניקול התקרבה אליו והעיפה לו בעיטה בביצים. יריב התפתל והשתנק, ניקול נשכבה על המיטה, ואני עמדתי באמצע החדר כמו גולם. ניגשתי אל ניקול, שהליטה את פניה בכרית.
"את בסדר? הוא הכאיב לך?" שאלתי אותה.
היא ליכסנה אלי מבט חתולי. היא לא בכתה, אבל המבט שלה היה מעורפל. היא תפסה לי את היד. "אל תלכי..." לחשה, ופתאום קלטתי שאני עם התיק על הכתפיים, כנראה לקחתי אותו מתוך בילבול, אולי רציתי לברוח.
"מה לעשות? להישאר איתך?" ליטפתי את השיער שלה.
"כן!" היא העוותה את פיה בתנועה תינוקית.
נשכבתי לצידה והתכסיתי. יריב נפל על המיטה. עצמתי את העיניים.
התעוררתי דחוקה בין שניהם, מול המראה הסדוקה. תמיד אני מתעוררת ראשונה - חשבתי פתאום - וחייבת להתמודד עם המצפון שלי, שתוקף אותי כשאני לבד. החדר נראה כמו בית זונות שצבא שיכור עבר עליו. המראה מנופצת, הטלוויזיה מרוסקת, שידת הלילה הפוכה ומבקבוק וודקה שבור שעל הרצפה פיכפך זרם דקיק אל השטיח, שהסריח את החדר. בחדר שרר שקט מוזר, מתוח.
אלוהים, זה הילטון, לא איזה מוטל עלוב, התחלתי להלחיץ את עצמי, ולא העזתי לקום מהמיטה. אוקיי, נניח שאת עכשיו בסרט, המשכתי לדבר עם עצמי, מה היית עושה? מממ... הייתי חוזרת לישון.
יריב התעורר בנחת וחייך אליי. "ראית איך החדר נראה?"
"לאאאא", עניתי, "לא שמתי לב!"
"טוב, זו לא הבעיה שלנו", הוא חייך אליי, "את קצת חיוורת, ממי".
"מה ז'תומרת לא הבעיה שלנו?" הזדקפתי, "שיכעסו על ניקול? אתה ממש מגעיל, אתה איש מגעיל ואני לא סובלת אותך".
"תאמין לי שעדיף ניקול מאשר אתה!"
הוא ניסה לנשק אותי, ואני הדפתי אותו. ניקול התעוררה בינתיים. יריב הביט בה בגועל נפש, וזרק "טוב, אני נכנס להתקלח, תשתעשעי בינתיים עם החברה שלך".
"תאמין לי שעדיף ניקול מאשר אתה!" צעקתי אחריו, וניקול פיהקה ענוגות. "היי", אמרה לי, "הרשע הלך?"
"הרשע מתקלח", עניתי לה, "אבל מה קרה לך גם את פתאום שהתחלת לגעת בי?"
ניקול הצטחקה. "אני לא רגילה שאנשים מתחילים להתמזמז לידי ולא רוצים שאני אשתתף. אחרת, למה הם עושים את זה לידי?" אמרה.
שתקתי. יש בזה משהו.
"גם החבר שלך, יש לו פרצוף של אורגיות".
"הוא לא בדיוק החבר שלי", אמרתי לה, "בעצם אני נשואה. למישהו אחר, כלומר".
"אז?"
"לא, סתם. שתדעי".
ניקול עשתה פרצוף קטן וחמוד ודישדשה עירומה לחלון. מעניין מתי היא התפשטה בכלל. יכול להיות שהייתי שיכורה ו...? לא. זה קורה רק בסרטים.
"בא לך שנצא לשתות קפה?" שאלה בלי לסובב את הראש, "יש פה איפה לשתות קפה, לא?"
"ברור!" צחקתי, אבל אני ממש צריכה לחזור למשרד".
לא יכולתי לסבול את העירום המושלם שלה מול יריב, למרות שהוא סלד ממנה. הנייד המשוכלל שלי, שיריב נתן לי במתנה, צלצל מהתיק. לא עניתי. בינתיים יריב התלבש וענה לנייד שלו, שצלצל אף הוא. זה היה אורן, שלא הבין לאן נעלמנו. מסתבר שהלקוח ראה את הסרטון וחטף קריזה מהפירסינג בלשון של ניקול. "תחזרו, תחזרו כבר למשרד יש פה בלגן נוראי, הוא לא רוצה לאשר את הסרט", שמעתי את הקול שלו מהטלפון של יריב. מיהרנו לחזור למשרד.
חזרתי הביתה לפנות בוקר, אחרי סיעור מוחות והבאת אנשים מהרחוב שיצפו בסרטון ויביעו את דעתם, ניצלנו. הסרט אושר. כיוונתי את השעון לחמש וחצי. הדלקתי את הבוילר והלכתי לתת נשיקה לאייל. הוא התעורר.
"זה לא יכול להימשך ככה", לחש מנומנם "את לא חיה, לפחות לא איתי".
"ספר לי על זה", עניתי.
ישנתי בערך שלוש וחצי שעות, כשהשעון צילצל בו זמנית יחד עם הטלפון. זה היה אחי היקר, דנדי, שבא לצלם את הסטילס. הגענו לסט, שם היתה כבר פעילות ערה ביותר סביב ניקול. היה לי פלאשבק לפריז, רק שיריב לא נראה בשום מקום.
בשבע וחצי הוחלט להתחיל לצלם. דנדי צילם את ניקול עם הגרביונים בשלל תנוחות, עם הלשון בחוץ ובלי הלשון. אחר כך נשתול ברקע תמונות של פריז. ניקול חייכה אליי חיוכים קטנים וזהירים. בעשר וחצי דנדי הכריז על הפסקה, ונערה מתולתלת הזמינה אותנו לשתות קפה.
"מה העניינים?" שאלה ניקול. היא היתה מקצועית להפליא. לא התלוננה ולא קיטרה, למרות שהיה לה קר והיא נפלה מהרגליים. נשכבנו על הספה, שהדיפה ריח קלוש של עובש, והנחנו את הראש על המעילים, כשהמעיל של דנדי שימש לנו שמיכה.
חלמתי חלום קצר ומתוק על יריב ועליי, מאושרים לגמרי, אוכלים בבית קפה בפריז בבוקר קרואסונים ריחניים שהרגע הוצאו מהתנור, פריכים ומוזהבים, מתפוצצים מהשוקולד הכי עשיר ומפתה בעולם.
"בוקר טוב!" הרמתי את הראש וראיתי את יריב הפוך מעליי, רחוץ ומגולח, נועץ בי מבט חביב המסווה משהו אלים.
דנדי הגיש לי את הפלאפון שלו, "זה אייל, טוען שהנייד שלך סגור".
"היי, בוקר טוב", אמרתי לאייל, מרגישה את עיניו של יריב נעוצות בי.
"מה העניינים? מתי את חוזרת?"
"הם בטח ימשיכו פה כל היום, אבל אני אחזור מוקדם. אני מתה מעייפות".
"טוב, אני אכין לך ארוחת ערב. אני אהיה בבית כבר בחמש. ביי, דובשן קטן".
"ביי מתוק", אמרתי.
יריב הלך אחריי. "למה את אומרת לו מתוק?" שאל בטון מפונק.
"כי, כאילו, הוא בעלי?!" לא הסתכלתי עליו. הנייד צלצל, זו היתה אמא. "דורי", היא נשמעה ממש לחוצה, "מה זה אומר שהבנאדם קרוע? שחר אמר שהוא קרוע עליי".
"זה אומר שהוא מטורף עלייך, אמא", הבהרתי. יריב הביט בי במבט סתום.
"באמת? אז זה טוב! לא?"
"זה מצויין. ביי אמא, נדבר אחר כך, גולדמן קורא לי".
"אני חושב שצריך לקחת אותה לבלות היום בערב", אמר גבי גולדמן.
"לקחת את מי?" שאלה תומי בחשדנות.
"את הזאתי עם העגיל. להוציא אותה אולי למועדון. דורי, את בטח מכירה המון מקומות".
"כן", התערבה שרון בחיוך רע, "את בטוח מכירה".
"סלחי לי שאני לא מכירה מקומות של פנויים פנויות", החזרתי לה "ובטח לא של רווקות בנות 30 שגומרות מזמרי קאנטרי, ועוד לבד".
"היי, תירגעו", חייך גולדמן, "אם זה קשה לכם מדי, אז לא".
"אני ודולצ'ה נשמח לצאת עם ניקול". יריב נעץ בי מבט סקסי, אבל אני ראיתי איך הוא פשוט מפחד להשאיר אותי לבד איתה. התחלתי לחשב במהירות כמה שעות שינה ישנתי כל השבוע המטורף הזה, ולמה לא מפריע לי לצאת הלילה לרקוד במקום, למשל, למות במיטה איזה 24 שעות רצוף.
"גם אני אבוא", התנדב אורן.
"אתם יודעים מה?" גולדמן העיף בתומי מבט שהוא בטח הגדיר כאינטימי וסודי ביותר, "נצא כולנו, על חשבון המשרד".
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
