שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חזרה כללית
    גם אחרי שנים, ספרו הצלול והמשובח של כריסטופר אישרווד על ברלין ערב עליית הנאצים לשלטון הוא עדיין אחת היצירות הספרותיות המרשימות ביותר שתיעדו את סימניו המבשרים של האסון

    "פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד הוא מאותם ספרים הנושאים עמם מטען חוץ ספרותי כבד. הוא קנה לו מעמד קאנוני כשעיצב בתודעתם של רבים את דמותה של תקופה היסטורית מכריעה, רגע לפני האסון. הספר זכה גם לעיבוד קולנועי מרשים, בסרט "קברט" של בוב פוסיי, עם לייזה מינלי כסאלי בולס והיה יצירה פורצת־דרך וחלוצית מעוד סיבות רבות, בין השאר בגלל כתיבה חושפנית יחסית על הומוסקסואלים.

     

    אבל לכל אלה אין בעצם כל חשיבות. "פרידה מברלין" - והתרגום החדש לעברית רק מחדד את העובדה הזאת (התרגום הראשון נעשה על ידי אמציה פורת) - הוא טקסט כל כך משובח, צלול ואנושי, עד שאין כל צורך להגיש את הרזומה הנכבד שלו לבחינתו של קהל המתוודע אליו לראשונה. הפשטות הישירה והמאופקת שלו מייתרת במידה רבה את הצורך בתיווכי פרשניים. נקי מקישוטי סרק, פשוט ומורכב כאחת, מודרני לעילא, זהו ספר שאותות הזמן שחלף מאז נכתב כמעט אינם ניכרים בו.

     

    "אני מצלמה‭,"‬ כותב אישרווד בפתח הספר משפט שמרבים לצטטו, "קולט בלבד, רושם מבלי לחשוב" (עמ' ‭.(11‬ וזהו אמנם דימוי יפה אבל גם מאוד בלתי מדויק, כי אישרווד אינו כלי חסר אישיות, כמובן. הוא צלם אמן, הבוחר בקפדנות את נושאיו, את זווית הצילום והתאור לפני הלחיצה על הכפתור. יותר מכך, הביטוי "אני מצלמה" (שגם היה שמו של אחד העיבודים לתיאטרון של הספר) מעלה על הדעת מבט בלתי שיפוטי, איזו סובלנות אדישה - אלא שהסובלנות של אישרווד נעצרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוסר הסובלנות כלפי השונה והזר; אותו חוסר סובלנות שראשיתו בהערות אגב גזעניות, כמו אלה של בעלת הבית הציורית שלו, פראו שרדר, וסופו ברצח ובמחנות ריכוז.

     

    ראוי למעמד של קדוש 

    במאמר מוסגר ייאמר כי ייתכן שקורא ביקורתי מדי, האמון על רוח הזמן, יצקצק בשפתיו באי נחת לנוכח מה שנדמה כשוויון הנפש של אישרווד לתופעות כמו נערים המוכרים את גופם בברלין של מטה (לאישרווד עצמו היה מאהב בן ‭(16 ‬אבל תהיה זאת בלי ספק החמצה של העיקר. אישרווד, כותב לי ידיד בריטי שמעריץ את הספר, ראוי לקבל מעמד של קדוש; מעטים הסופרים הכותבים כמוהו על התיאטרון האנושי, מתוך ריחוק לכאורה שיש בו מידה רבה כל כך של חמלה ואמפתיה.

     

    למרות האיפוק (הבריטי עד כאב) ואף שהוא נמנע בקנאות מעמדת המספר הכול יודע, העוצמה, הרגש והמצוקות של דמויותיו כובשים את הלב. הנובלות ב"פרידה מברלין" מציגות סדרת דיוקנאות בלתי נשכחת, ייחודית מאוד אבל בו בזמן גם מייצגת וטיפוסית; הדמויות של אישרווד משחקות את עצמן על הבמה שהוא מעניק להן, על רקע התפאורה של ברלין בעת עליית הנאצים, והוא נותן להן לומר את דבריהן בלשונן. לבד מסאלי בולס הסוערת,

    הגחמנית והמצחיקה, קשה להיוותר אדיש בפני הקסם הדקדנטי של הנער פיטר, המוכר שירותי מין לגברים, אבל חולם להינשא לגבירה עשירה ואוהב את אמו קשת היום יותר מכל. או המסתורין המלנכולי של ברנרד לנדאואר, צעיר יהודי עשיר ומשכיל, שקדרותו הנואשת והמסתגרת מבטאת להפליא את אותו מצב נפשי של חרדה מודרנית, אשר קיבל בגרמניה של שנות ה־30 מימד נוסף, מיידי ומטיל אימה - שגם התגשמה במלואה. ומנגד, החן הנערי הנמרץ של דודניתו נטליה לנדאואר, בעיקר בפגישתם האחרונה, כשמתברר לפתע למספר, בלי שתאמר לו דבר, שהיא מאוהבת.

     

    אישרווד מפליא לתאר סצנות בלתי נשכחות - המסע ההזוי אל הסנטוריום שבו מאושפזת אמו של פיטר, או מסיבת הגן של הלנדאוארים, שבה הוא מביט באורחים וכותב "דינם של כל האנשים האלה כבר נגזר. הערב הוא החזרה הכללית לאסון" (עמ' ‭.(206‬ שנים רבות לאחר האסון, "פרידה מברלין" הוא עדיין אחת היצירות הספרותיות המרשימות ביותר שתיעדו את סימניו המבשרים. 

     

    כריסטופר אישרווד, פרידה מברלין, מאנגלית: שאול לוין, מחברות לספרות
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים