התפללתי שלא יעלה שום פרט שיסגיר אותנו (סיגלית - 2)
יש שניות בחיים שמה שאתה עושה בהן יכול לשנות את הכל מקצה לקצה. כשאתה מוכן להן זו חצי צרה, אבל כשהן נופלות עליך במכה – רק אלוהים יכול לעזור לך. ובמקרה הזה זו היתה בדיחה שלו, אז הוא לא התערב. המשך הסיפור
מירי ואני היינו יחד שש שנים לפני שנסענו לאיטליה. היא הראשונה שלי אחרי סיגלית, ולא היתה אף אחת משמעותית בין לבין. סיגלית היתה בשבילה "הצל מהעבר", שלא יכולתי לעשות הרבה נגדו. מידי פעם, באיזה ריב או משהו, מירי היתה זורקת "אז תחזור לסיגלית", או "יש לך קשרים בירושלים, למה שלא תנצל אותם". אבל בסך הכל סיגלית נעלמה לנו מהחיים.
הנסיעה לאיטליה היתה צ'ופר מהעבודה, פעם ראשונה שנסענו על חשבון מישהו אחר. ישבנו במסעדה ממש נידחת, צמודה למין חנות מכולת קטנה, באחת העיירות הצפוניות, שהיינו בטוחים שמחוץ לכל מסלול טיולים. בעודנו יושבים ליד השולחן, מתענגים על קיאנטי מקומי, נעמד לידנו מישהו עם מבט נבוך ושאל באנגלית אם הוא יכול להפריע לנו. שמחנו שיש מישהו שמדבר אנגלית ואמרנו בטח. הוא שאל אם המכונית שחונה בחוץ היא שלנו. אמרנו שכן ושאלנו אם יש בעיה. הוא חייך ואמר שממש לא, אבל על לוח המחוונים הוא ראה ספר טיולים ישראלי, ומשלב זה הוא שאל בעברית "אתם מדברים עברית?".
עולם קטנצ'יק. התברר שהם גרו שם שלוש שנים. הוא סופר, היא מגדלת את הילדים בקושי ממעט הכסף שהוא מרוויח. יש להם משק משלהם והם עושים את הרוב לבד, ומה שצריך להשלים הם קונים בחנות ליד. שאלנו איפה כדאי לישון בסביבה, והוא הזמין אותנו לישון אצלם. הוא הבטיח שאשתו תשמח, כי הם ממש מבודדים. הוא אמר משהו למלצרית, שארזה לנו את האוכל ועוד קצת בשבילם. שילמנו ונסענו אחריו.
הכל היה רומנטי ומקסים
הם גרו בבית ישן עם גן ענק מוקף בגדר אבן. בזמן שהוא נכנס להזהיר את אשתו אנחנו הוצאנו את הדברים מהאוטו והסתכלנו על הסביבה. בכניסה לחצר היה עמוד תאורה ששלח אור די קסום על המקום. בכלל, הכל היה רומנטי ומקסים. לקחתי למירי את היד וצעדנו על שביל החצץ לכיוון הבית. תוך כדי שהתקדמנו, אשתו פתחה את הדלת. היא נראתה מרחוק כמו סיגלית, רק יותר רזה. מקרוב זו היתה סיגלית, ואני מיד עזבתי את היד של מירי, כאילו מישהו תפס אותי על חם. הפה שלי נפער. הפה שלה גם.
יש שניות בחיים שמה שאתה עושה בהן יכול לשנות את הכל מקצה לקצה, כשאתה מוכן להן זו חצי צרה. כשהן נופלות עליך במכה – רק אלוהים יכול לעזור לך. ובמקרה הזה זו היתה בדיחה שלו, אז הוא לא התערב.
מירי שאלה אותי אם קרה משהו, ועשיתי "לא" עם הראש, אז היא שאלה "אתם מכירים?" ואני מוכן להישבע שעמדתי להסביר, כשהבעל הופיע מאחוריה ושאל "נו? אתם מחכים לנער מעלית? כי אין פה", וצחק. אחר כך הוא הוסיף "הכרתם את אשתי סיגלית? אלה האורחים".
יש הרבה דברים שאני לא יודע להסביר. איך מירי לא קישרה בין שתי הסיגליות זה אחד מהם. וזה לא שלא יכלו לראות עלינו. אבל היא לא. אז אמרתי "נעים מאוד", וזו היתה השניה בה עשיתי את הטעות. כי יכולתי, יכולנו, להגיד, "זאת סיגלית, פעם היינו חברים". אבל איכשהו לא עשינו את זה. רק לחצנו ידיים, וכשהוא חיבק לה את הכתף ואמר "בואו תכנסו", כבר בער לי משהו בלב.
ישבנו בסלון שלהם ולא יכולתי לשאול אף שאלה. התפללתי שלא יעלה שום פרט שעלול להסגיר, כי כבר היה מאוחר מדי להגיד "טוב, אני חייב להגיד לכם משהו" בלי שזה יהיה חולני. אז בכל פעם שעלה נושא של "מאיפה אתם בארץ" או "מה עשית בצבא", אחד מאיתנו היה קופץ בשאלה לא קשורה כמו "אתם נוסעים לראות את פיזה?" כדי להחליף נושא.
בסביבות שתיים בלילה קמתי בשקט ויצאתי החוצה לטייל
הלכנו לישון אחרי יום די מעייף, אבל כמובן לא יכולתי להירדם. בסביבות שתיים בלילה קמתי בשקט ויצאתי החוצה לטייל. אחרי כמה דקות שמעתי צעדים על החצץ מאחוריי. סיגלית. חיכיתי לה, והיא היתה מתוחה ואמרה "בוא נצא מהאור". יצאנו מחוץ לגדר האבן והיינו ברחוב, הולכים לשום מקום בשום מקום.
היא סיפרה שאחר כך גרה בבני ברק שנתיים. חרדית כמו שרק חוזרים בתשובה יכולים להיות. והיא היתה מאושרת ושמחה כל בוקר מחדש. היא חידשה את הקשרים עם ההורים שלה וביקרה אצלם די הרבה, וגם הם אותה. אחר כך התחיל תהליך השידוכים, ושידכו לה חוזר בתשובה שהיה פעם עבריין ועכשיו הוא גדול בתורה. פתאום היא הסתכלה עליו, והבינה שיש גבול לחזרה בתשובה שלה.
וכמו שהחזרה בתשובה היתה מהירה, כך גם הבריחה. היא התקשרה לחברה, וההיא הזמינה אותה לגור אצלה בחיפה. לאט לאט התחילה לחזור למה שהיתה. היא עבדה בחנות ספרים, נרשמה לאוניברסיטה וסיימה תואר ראשון בספרות אנגלית. את יואב הכירה שם. הוא עבד על הספר הראשון שלו, ועד שסיים היא כבר היתה חילונית לחלוטין. הם התחתנו בשקט, רק משפחה וחברים קרובים, והוא המשיך לכתוב. אחר כך הוא קיבל מקדמה די יפה לספר נוסף והציע שייסעו לחצי שנה לאיטליה. מאז הם שם.
שאלתי אותה אם חשבה עליי, עלינו. היא חייכה במין משהו שנראה כמו ביישנות ולא ענתה. פתאום מצאתי את עצמי כועס. "חשבת או לא חשבת?".
כן. היא חשבה. אבל היא ניסתה להסביר לי את הראש שהיתה בו, את התהליך של החזרה בתשובה. את האמונה שהיא היתה שבוייה בה ואת הנוחות של החיים תחת האמונה שהכל נכון. היא רצתה ליצור איתי קשר כשהיתה בחיפה, אבל שמעה שהמשכתי הלאה ולא היה לה אומץ. ואז היא שאלה אם אני מאושר. עניתי בספונטניות שעד לפני כמה שעות התשובה היתה כן. ושוב החיוך הכאילו ביישן שלה, שהיה לה תמיד. סיפרתי לה עליי ועל מה שעבר עליי מאז.
לשעות של לפנות בוקר יש קסם משל עצמן. הלכנו קרוב לשעתיים, וכששמנו לב שאנחנו רחוקים היא אמרה שכדאי שנתחיל לחזור. נעמדתי מולה ושנינו שתקנו לרגע, ואז משכתי אותה אליי ונישקתי אותה.
כאילו להראות לאלוהים-יודע-מי אלוהים-יודע-מה
האמת? אפילו לא יודע למה. היה יפה להגיד שחזרתי לאותם רגשות שהיו והלב שלי פירפר וכו', אבל זו היתה יותר הכרזה של משהו מאשר רצון בלתי נשלט. כאילו להראות לאלוהים-יודע-מי אלוהים-יודע-מה. אבל היא לא שיתפה פעולה. לא דחתה אותי, אבל הגיבה כמו אחת שמסכימה בקיפאון ומחכה שזה יעבור. כשזה עבר, חייכתי אליה וחזרנו לבית. ממש בכניסה היא פתאום נתנה לי נשיקה על הלחי ואמרה "לך לישון". הלכתי.
בבוקר ישבנו ארבעתנו לאכול ארוחת בוקר. סיגלית ואני ניסינו יותר מדי להימנע מלהביט זה בזו. יואב שאל לאן אנחנו מתכוונים להמשיך, ואמרנו שעוד לא החלטנו. מירי שאלה אם יש לו המלצות. הוא המליץ על איזו טירה בסביבה ויקבים. אמרתי שדווקא התכוונו להמשיך להתקדם דרומה, אבל מירי קפצה ואמרה שהיא מאוהבת במקום ושדווקא תשמח להישאר עוד יום. ניסיתי להתחמק, אבל לא רק שיואב אמר שהם ישמחו אם נישאר עוד יום, גם סיגלית, שמזגה קפה, אמרה עם הגב אלינו ש"כן, תטיילו בסביבה ותשארו עוד יום. אנחנו נשמח". ניצחו אותי.
טיילנו, והראש שלי היה במקום אחר. מירי שאלה אם אני בסדר. ניערתי את זה וניסיתי להיות יותר מחובר, אבל הרגשתי שאני לא. אחר הצהריים ירדנו לאיזה שביל צדדי, עם כיכר לחם, יין אדום ועוד כל מיני גבינות ונקניקים שקנינו, וכמו בסיפורי אגדות ישבנו תחת עץ והתפנקנו. מירי אמרה שהיא היתה יכולה לגור ככה. אמרתי שאני לא כל כך, והיא צחקה על כמה שאני עירוני. "ואת לא?" שאלתי. "גם אני, אבל אני יכולה לראות את עצמי ככה".
היא זחלה עליי ושאלה אם אני לא יכול ליהנות מלחיות בטבע, ותוך כדי ששלחה ידיים שאלה בקול מתגרה "או לעשות את זה תחת כיפת השמיים". צחקתי יחד איתה, אבל הרגשתי לא נוח. היא המשיכה למזמז אותי, וכשהתחילה להתיר לי את הכפתורים של המכנסיים הבעתי התנגדות קלושה, מהפחד שמישהו יראה אותנו. אבל מירי תמיד היתה יותר נועזת ממני ואמרה "אם מישהו יגיע כל הדרך לפה? שיהנה" ולא ויתרה. וניצחה.
"אולי נישאר פה?"
מיד אחרי זה משכתי עליי את הבגדים במהירות, שלא יפתיעו אותי, ומירי אמרה שאני ממש לא רומנטי. היא נשכבה על הגב, הסתכלה על הענפים של העץ ואמרה "אולי נישאר פה?"
"פה, תחת העץ?" שאלתי.
"לא, פה באיטליה".
צחקתי.
חזרנו, ישבנו בגינה ודיברנו. מירי אמרה שהיא מקנאה בהם ושהיתה מתה לגור שם. יואב צחק ואמר "נו? בואו, יהיה נחמד שבסוף העולם יהיו לנו שכנים מהארץ". מירי מיד התחילה עם השאלות המעשיות כמו כמה עולה בית ואדמה וממה חיים פה ועוד כל מיני, ואני התנתקתי מהשיחה. יואב הציע שנלך לטייל והוא יראה לנו את הסביבה, אבל אמרתי שאני עייף. אז יואב לקח אותה, והם הלכו לטייל. סיגלית ואני נשארנו לבד.
"מכריחים אותנו להיות לבד", צחקתי. גם היא צחקה.
"תגיד", אמרה, "אתה זוכר שאמרנו שניפגש פעם ברחוב..."
"שמן עם קרחת?" קטעתי אותה.
צחקנו, אבל השיחה היתה מאולצת. עד שפתאום, משום מקום, היא אמרה "אני אוהבת אותך. כל השנים אהבתי אותך", ואני שתקתי.
אחרי דקה או שתיים מביכות, אמרתי לה ששנים היא לא יצאה לי מהראש. וגם אמרתי לה שעכשיו אני מפחד שזה יחזור. היא אמרה שאנחנו עוזבים מחר, אז אין מה לדאוג, אבל אמרתי שמה שבראש לא עוזב.
נעשה קריר ונכנסנו פנימה. מיד כשסגרנו את הדלת מאחורינו היא הסתובבה ונישקה אותי. כמו מאהבת. כמו מאוהבת. כמו שעשינו פעם כל כך הרבה פעמים. ואם לא היינו שומעים אותם מתקרבים אני לא בטוח מה היה קורה הלאה.
בבוקר לפני שנסענו החלפנו טלפונים. הם עמדו לבוא ארצה לביקור של שישה שבועות והבטיחו, נשבעו, שנהיה בקשר. והם היו. הם באו לביקור ביום השני לביקור, ומאז נפגשנו כמעט כל יום. סיגלית ואני לא שמנו לב איך הדברים מתחממים, כי הכל היה בצעדים קטנים. חיוך פה. נגיעה שם. כאילו, חברים טובים שנהיים יותר טובים.
את הגירושים מירי ואני סיימנו אחרי תהליך די כואב, שלקח כמעט שנתיים, אבל הפרידה היתה הרבה יותר מהירה. בערך שבועיים אחרי שהם עזבו את הארץ, מירי אמרה לי שהיא ויואב מאוהבים. היא גרה איתו באיטליה. סיגלית חזרה ארצה. כלום לא התפתח בינינו, כי שנינו כבר לא היינו מה שהיינו פעם, ויכול להיות שגם מה שקרה עם מירי ויואב הוסיף נופך מלוכלך. מידי פעם אני פוגש אותה במקרה, אבל חוץ ממילות נימוסים לא נשאר הרבה.
