שתף קטע נבחר

לידו הרגשתי קטנה וענוגה. אהבה במידה גדולה

כשאמרו לי שהוא בחור גדול ושמן, צחקתי בליבי. בטח אחד עם איזה 10-15 קילו עודפים. מה שעבור אדם מהיישוב נחשב שמן, עבורי הוא דובי חמוד, אחד כזה שאני לידו מרגישה ביטחון, שיש את מי לחבק, שיש את מה ללטף. דווקא נשמע לי מעולה

מוצאי שבת, שמונה בערב, עוד סופ"ש עומד להיגמר. אני בדרך הביתה, אבל לא בא לי לסיים את הוויקאנד עדיין. לפני שמתחיל עוד שבוע עמוס וחסר אהבה, אני מושכת עוד כמה רגעים של להרגיש שוב כמו בת 20. אז למי נתקשר?

 

לחיצה אחת ו"היי, בא לך קפה? אני רוצה לקשקש קצת". הגעתי, היא היתה שם עם חברה אחרת שפגשה, שבדיוק עמדה לעזוב. אחרי שלוש דקות כבר ידעתי הכל על בן הדוד של החברה - שהוא רווק, פנוי, חמוד, הייטקיסט, ראש על הכתפיים, מצחיק. וגם - בחור גדול, שמן.

 

צחקתי בליבי. שמן... בטוח אחד עם איזה 10-15 קילו עודפים. מה שעבור אדם מן היישוב הוא שמן, עבורי הוא דובי חמוד ומלא, אחד כזה שאני לידו מרגישה ביטחון, שיש את מי לחבק, שיש את מה ללטף. דווקא נשמע לי מעולה.

 

אחרי שההיא הלכה ביקשתי מהחברה שלי שתגשש בקשר לבן-דוד. "עזבי, לא כדאי לך, הוא בחור שמן ולא שומר על עצמו".

 

"מה זה לא שומר על עצמו?" תמהתי.

 

"עזבי, לא כדאי לך".

 

"להזכירך, גם אני שמנה", אמרתי.

 

"כן, אבל אני מדברת על שמן שמן, על בן אדם גדול, את מאוד מטופחת ושומרת על עצמך, וחוץ מזה את עכשיו מרזה ואת עושה כושר וכו'. תשכחי ממנו".

 

טוב, אז בינתיים יצאתי עם מישהו שחבר טוב שלי הכיר לי. גיל? גובה? שהוא לא יגיע לי עד לחזה? תחומי עניין ועיסוק? כל הפרמטרים האלה לא רלוונטיים. בל נשכח, אני הרי במידה גדולה, אז אם הבחור מעוניין בבחורה במידותיי, זה צריך להספיק לי. אני צריכה להגיד תודה ולרוץ לתפור שמלה.

 

פרפרים בבטן? התלהבות? כימיה? אלה מושגים מעולם הרזים. עבורי זה "תהיי יפה ותגידי תודה".

 

אחרי שבועיים טלפון: "היי, מדבר ב', קיבלתי את הטלפון שלך מבת דודה שלי, שאמרה שאנחנו צריכים להכיר".

 

בטלפון הוא היה חכם, ומצחיק, וחמוד, ומקסים

וכמו שהיא אמרה, הוא היה חכם, ומצחיק, וחמוד, ומקסים. השיחה קלחה והיתה כייפית מאוד, ואז הוא הציע להיפגש. בן רגע התפוגג הקסם של השיחה הראשונה, פוף...

 

השיחה הראשונה וכל השיחות המתלוות לה לפני הפגישה הראשונה הן עולם קסום בפני עצמו. איך הוא נראה? איך הוא יריח? הלוואי שימשיך להצחיק אותי פנים מול פנים כמו שהוא מיטיב לעשות זאת בטלפון. הלוואי והיינו יכולים להסתפק בשיחה הזו, אלי, שלא תיגמר לעולם. הרי היא מושלמת.  

 

קבענו כמה ימים אחרי, במסעדת סושי יוקרתית. אם הדייט יהיה נפילה, לפחות האוכל יהיה פצצה. התקשרתי מבחוץ, והוא "אני בפנים, בואי תיכנסי".

 

"פדיחה, תצא החוצה יותר נעים".

 

"אני יוצא".

 

"אבל רגע, איך אזהה אותך?" שאלתי.

 

"את תזהי, אני בחור מאוד גדול".

 

"זה בסדר, אני לא נבהלת, גם אני בחורה גדולה, דווקא נשמע לי כמו יתרון".

 

הברשתי שוב את שערי הארוך החלק, התזתי עוד קצת בושם מהמם וטופפתי לי לעבר הסושיה. הוא עמד שם, גוליית, ובראשונה בחיי הרגשתי כמו דוביד הקטן, רק בלי מקלעת. מי היה מאמין שאני ארגיש פעם כל כך קטנה וענוגה... ממש "האשה הקטנה".

 

קיבלנו את המקום הכי שווה במסעדה, כי מכירים אותו. המלצר המליץ, ואנחנו נהנינו. הוא שתה יין לבן בגללי, ואכל מעט מאוד בגללי, ולמרות הרתיעה הראשונית, פתאום עברו להן שלוש שעות חביבות.

 

התוצאה במבחן האלכוהול לא היתה חד משמעית אם יש משיכה או לא. לכן, למחרת, כשהוא סימס וגישש, אישרתי. בפרץ יצירתיות הוא הציע טיול קטנטן בשבת. יאללה בית"ר יאללה, נעלה לירושלים, הזדמנות לטייל בעיר העתיקה. חוץ מזה, דייט כזה שווה ארבעה אחרים, במיוחד עם ההתלבטויות. זו בדיקה מעמיקה יחסית, אני בעד לתת הזדמנות, אז סגרנו.

 

הוא הגיע מתנשף כולו, נחנק, משתעל

אספתי אותו בבוקר, היו לו 15 מטרים ללכת מהכניסה לבית שלו עד לאוטו. הוא הגיע מתנשף כולו, נחנק, משתעל. לא יכולתי להוריד את האמברקס, כי הוא פשוט ישב עליו. התחלנו לנסוע ואט אט, כי במשך שמונה דקות תמימות הוא היה עסוק בלהסדיר את הנשימה, הרגשתי איך מתגנבת לה במעלה הגרון סלידה קטנה. הייתי שם עם הררי הקילוגרמים האינסופיים האלו. פעם גם אני לא יכולתי לסובב את ההגה, כי הוא היה נתקע בפולקעס האדירות של אשת האיכר שהיו לי. אני יודעת שהשיעול הזה הוא כי אין אוויר, ולא מהשפעת העונתית.

 

הורדתי על הסלידה הקטנה פטיש 5 קילו ויישמתי במהירות את לקחי הסדנה הבודהיסטית האחרונה שלי. - זו המציאות, אין טעם להתייסר בגין משהו רצוי ושאינו מצוי, אקבל את המצב.

 

אז חייכתי והמשכתי להיות מקסימה, אשת שיחה, צחקתי הרבה את צחוק הפעמונים הממכר שלי, שכבר מזמן גיליתי שהוא עובד אפילו טוב יותר מפרומונים. אין כמו צחקוק קטן שלי לגרום לגבר שלידי להרגיש גברי ובטוח בעצמו, ואכן, הדרך לבירה עברה עלינו בנעימים.

 

בעיר העתיקה התחילה ויה-דולורוזה שלי

בעיר העתיקה כולם פנו אלינו באנגלית למרות שדיברנו בעברית. אני חושבת שאפילו הם לא האמינו שהוא ישראלי, בטח חשבו שהוא עוד אמריקני ענק שהגיע לבקר בארץ הקודש. בעיר העתיקה התחילה ויה-דולורוזה שלי, אחרי כל כמה מטרים ספורים הוא היה צריך לנוח, כל מדרגה בירידה גררה ממנו "יו, איך אעלה את זה אחר כך?"

 

ואני בחורה סקרנית, זו שאוהבת לטפס עד למעלה, להשקיף מהכי גבוה, כי אם כבר הגענו, אז כבר "לא לא, זה בסדר, אני רואה מספיק טוב מכאן, אין צורך לטפס למעלה", או להיכנס, או לזוז, או להרגיש, או לנשום...

 

אז הוא נפתח וסיפר על ניתוח קיצור הקיבה שעבר, איך הוריד 100 קילו ונבהל מהגוף הרזה שנהיה לו, ואיך הראש לא התאים לגוף, אז הוא החליט לעלות בחזרה 20-30 קילו, רק בשביל להרגיש טוב יותר. הוא עלה בחזרה 50, לדעתי בכפולה של שלוש, אבל מי סופר?

 

"ואתה באמת מרגיש טוב יותר היום?"

 

"לא".

 

הפעם העצב טיפס במעלה הגרון, ויחד איתו צמרמורת התפשטה בכל הגוף. אם הייתי יכולה, הייתי מחבקת אותו חיבוק גדול וחזק, כי הייתי שם, הורדתי 70 קילו, נאבקתי בעצמי לא לרדת יותר, וגם לא להיכנע לרצון לעלות, להחזיר מהר מהר את כל חומות ההגנה שנפרצו להן.

 

אבל לא יכולתי לגעת בו. נראה שהסלידה, כדרכם של דברים שדוחפים אותם למטה, עלתה מחוזקת יותר, הביאה את בת משפחתה הנרתעת, ואת חברתה הטובה, ההתרחקות.

"אז למה אתה לא עושה משהו?"

 

"אני צריך מוטיבציה, מישהו מבחוץ שיתמוך בי, בחורה שתצא איתי. אולי זו תהיי את שתדרבן אותי לרדת במשקל?"

 

וואו, יש לי את 30 השדים הפרטיים שלי, אני לא צריכה גם את ה-100 שלך. מטען חורג, חשבתי לעצמי. אבל עדיין, מקסימה כמו תמיד, אמרתי - "אתה לא יכולת לדעת אם אני זו זו שאתה רוצה שתסחוף אותך למטה. ואתה מייחס חשיבות רבה מדי למוטיבציה חיצונית, לאדם אחר".

 

"את מתאמנת קבוע במכון כושר, נכון? בואי תלכי איתי שלוש פעמים בשבוע".

 

"אבל אתה גר בתל-אביב, ואני בשרון".

 

"לא נורא, נסתדר".

 

נסענו לעין כרם לאכול צהריים. הוא רצה שנשב בביסטרו, הרגשתי את הצריבה בגרוני, כשהתברר שאינו מסוגל להיכנס לכיסאות שלהם, כי יש בהם ידיות. זכרתי את כל בתי הקפה והמסעדות שפעם לא יכולתי להיכנס אליהם, ואיך הבטחתי לעצמי שלא אשכח אותם לעולם, וגם כשארזה לעולם לא אכנס אליהם. מובן ששכחתי, ועברתי לצד המממן אותם, במקום לשרוף להם תחתוני XXXL ומכנסיים מידה 64 מול השער. בוגדת בשמנים שכמוני!

 

מצאנו מקום עם כורסאות בלי ידיות, אז אכלנו, ואני כבר בלי הרבה תאבון, רק צופה בו, אוכל ושותה ואוכל ושותה. "הלו, כן יש מחר... וכן צריך לחשוב עליו".

 

שלפתי ממעמקי הנשייה את המבטים מזרי האימה

לאורך כל הדרך אני כמו אמא לביאה, מגינה עליו. כל מבט סקרן אליו זכה למבט רושף ממני, איך פיתחתי לנו מין קבוצה קטנה רק שלנו ושלפתי ממעמקי הנשייה את המבטים מזרי האימה, מרחיקי האנשים הרעים והפוגעים.

 

בסוף הערב החזרתי אותו הביתה. כל הנסיעה הביתה חשבתי מה יהיה אם חלילה ינסה לנשק אותי לפרידה על הלחי, איך אצליח לא לפגוע בו ולא להירתע. מזל שאין חנייה מתחת לבית שלו, אז הוא היה חייב לצאת מהר.

 

למה על כל קילוגרם שומן יש גם שני ק"ג של הזנחה ושלושה ק"ג של חוסר אהבה עצמית?

 

למחרת הוא התקשר על הבוקר, כולו מאוהב. הרגשתי את זה עד לכאן, הפריחה בשרון יפתה יותר היום בשל תחושותיו. "רציתי להפתיע אותך לחג, בואי ניסע אחרי ליל הסדר לעיר האורות, אני מזמין".

 

אחחח, זה כאב. אילו זה רק היה מגיע מהגבר הנכון. פריז המהממת רק תחריף את המצב, בשל הניגוד בינו לבין הגברים המדהימים, נוטפי השארם והסקס אפיל. אז אמרתי ש"זה מהר מדי בשבילי". אני, מלכת הספונטניות, שבשש מחליטה שבעשר יורדים לסיני לכמה ימים...

 

הייתי עבד לרווקוּת כבר הרבה שנים, רווקוּת בכל מיני צבעים וגוונים. אלוהים, לתשומת ליבך, אני שותה ארבע כוסות השנה, לחיי היציאה מעבדות הרווקוּת לחירות ההגשמה באהבה.

 

האימייל של חבצלת השרון

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרפרים בבטן? התלהבות? כימיה? אלה מושגים מעולם הרזים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים