לא סומך עליי? אז תצמיד לי שבב וזהו
לקח קצת זמן עד שהבנתי שזה לא אני, זה הוא. יותם לא סמך על אף אחד. "האדם רע מטבעו", נהג לצטט את פרויד. על בחורות הוא סמך עוד הרבה פחות, בעיקר על כאלה שיצא איתן
יותם לא סמך עלי. לקח קצת זמן עד שהבנתי שזה לא אני, זה הוא. יותם לא סמך על אף אחד. "האדם רע מטבעו", נהג לצטט את פרויד. על בחורות הוא סמך עוד הרבה פחות, בעיקר על כאלה שיצא איתן.
בהתחלה הייתי ממש נעלבת. ערב אחד זה הגיע לכדי פיצוץ: הערב התחיל עקום מהרגע שנכנסתי לביתו. יותם שאל למה חזרתי לשיחה שלו מ-14:00 רק בשעה 17:30. הסברתי לו שהיתי עם חברות בים, והסלולרי כבה לי בתיק. רק כשיצאנו שמתי לב. הוא לא האמין לי. התפתח ויכוח הזוי ומעיק, שאחריו יותם הציע שנלך לשתות משהו, להירגע.
יותם הלך לשבת בפינה מבודדת בבר והתעלם
יצאנו לבר די פופולרי, והבחנתי שם בשני בחורים שעובדים איתי. נופפתי לשלום, והבחורים סימנו לנו לבוא לשבת לידם. כשניגשתי אליהם שמתי לב שיותם הלך לשבת בפינה מבודדת בבר והתעלם. נופפתי לו, בניסיון לתפוס את מבטו, אבל הוא עשה עצמו לא מבחין בכך. ראיתי את עיניו משוטטות לכיוון שלנו ואת פרצופו הזועף. הפיוז שלי נשרף, ומבחינתי גם הבילוי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה ללכת הביתה.
הנסיעה חזרה היתה מלווה בשתיקה רועמת, השקט שלפני הסערה שלא שכחה לבוא. הוא צעק עליי שאני כל הזמן מפלרטטת. שאל אם היה מישהו בבר שלא הספקתי להתחיל איתו. צעקתי עליו בחזרה שהוא חולה נפש. שמחתי שנסענו ברכב שלו, כך שיכולתי פשוט לרדת מהאוטו ולהסתלק. עשיתי זאת ברמזור האדום הראשון.
מיד כיביתי את הסלולרי. החלטתי לנצל את הטיול ברגל כדי להירגע קצת. הגעתי הביתה תוך שעה. יותם חיכה בחוץ, עצבני. "אל מי הלכת?". ספרתי עד שלוש ועניתי "לא אל מי, אלא ממי... ממך".
הוא שתק. הלכנו בשקט והתיישבנו בחצר על נדנדת הגן. אמרתי לו שאני נכנסת להתקלח ושיישב בחוץ להירגע. חזרתי אליו כעבור כמה דקות, רגועה ורעננה. מזגתי לנו יין, וככה ישבנו כמה דקות בלי לומר מילה, לוגמים בשקט.
יותם סיפר לי שלפני שנה וחצי הוא ביטל חתונה, חודש לפני. מישהי התקשרה אליו להגיד לו שהחברה שלו מנהלת רומן עם בעלה כבר שלושה חודשים. הוא לא האמין לה. למחרת ניגש אליו בחור זר ברחוב והציג לו תמונות אקרובטיות במיוחד של ארוסתו עם גבר אחר. "בכלל לא ידעתי שהיא עד כדי כך גמישה", סינן בטון הכי ציני ששמעתי ממנו. "מאז, קשה לי לתת אמון בבחורות", אמר.
הוא הבטיח שעם הזמן יצליח לבטוח בי
הוא ביקש שאהיה סבלנית איתו. הבטיח שעם הזמן יצליח לבטוח בי. אז במהלך הימים הבאים השתדלתי לא לאבד את קור הרוח שלי בכל פעם שעשה לי חקירה צולבת לגבי איפה הייתי קודם ולמה לא יכולתי לדבר בעבודה בפעם השניה שהתקשר. השתדלתי לא לצרוח מתסכול כשהיה שואל אותי שוב ושוב איפה הייתי ומה עשיתי, תוך כדי שהוא מסתכל לי טוב בעיניים, מעין בדיקת פוליגרף סטייל יותם.
זה היה מעייף.
כמה שבועות לאחר מכן יצאנו עם חברים שלו למסעדה. בזמן שהמתנו למנות ניגש אלי אקס מתקופת הצבא. קמתי וחיבקתי אותו. הצגתי לו את יותם, שסרב להושיט לו יד ללחיצה ותקע בו מבט זועף. גייסתי את כל הסבלנות שכמעט לא נותרה בי ביחס אליו והרמתי את ידו של האקס להציג ליותם טבעת נישואים. לאחר מכן הצבעתי לעבר השולחן ממנו הגיח הבחור, "אשתו והילד". ציפיתי שיותם יתרכך (לאחר שיסיים להרגיש כמו אידיוט), ילחץ את ידו של הבחור ונעבור הלאה. "אנחנו הולכים", הכריז בפני חבריו ויצא, מבלי לחכות לי.
התמהמהתי עוד כמה דקות, ידעתי שיותם ממתין בחוץ, מפני שבאנו ברכב שלי. בנסיעה הוא התחיל לרדת עליי שהוא מתנהג ככה כי אני פלרטטנית. הוא אמר שאני מתלבשת חשוף מדי, אולי כי לבשתי סוודר עם מחשוף "וי" במקום גולף שמכסה את כל הצוואר.
אפילו לא טרחתי להגיב, אני כבר התעיפתי מההאשמות שלו, ויצאתי מנקודת הנחה שבתוך כמה דקות גם הוא יתעייף. איכשהו הוא הצליח במהלך נסיעה של 20 דקות למצוא עוד ועוד טיעונים לכך שאני זו שלא בסדר. הרמתי ידיים. שתקתי.
כשהגענו אליו פניתי אליו בהבעה מיואשת, "אולי תצמיד לי שבב וזהו". הוא הסתכל בי בריכוז, כאילו שוקל זאת ברצינות.
לפני שבוע יצאתי עם הבחור החדש לשתות משהו. הבחנתי בשכן שלי מהדירה למעלה ובשכן מדירת הגן יושבים על הבר. הם סימנו לנו לבוא לשבת לידם. הבחור החדש עצר אותי "את שוב מפלרטטת עם כל הבר?"
החוורתי לרגע. הוא חייך, קרץ לי, והמשכנו לכיוון השכנים שלי. "אה גבר, מה קורה?" שאל את השכן הראשון. "מתי יוצאים שוב לטיול אופניים?" שאל את השכן השני.
לפנייה לכתב/ת 
