לעזאזל עם הגבול בין החיים לספרות

סוחר ספרים ואספן של כתבי אלכסנדר דיומא נמצא תלוי ימים ספורים אחרי שמכר פרק ממה שאמור להיות כתב היד המקורי של "שלושת המוסקטרים". כתב היד של הפרק "יין אנז'ו" נמסר לידיו של צייד הספרים לוקס קורסו, ו"יין אנז'ו" מסבך את קורסו בהרפתקאות שרק שליטה מלאה בעלילת "שלושת המוסקטרים" תעזור לו להגיע לסופן בשלום.

קורסו, רומנטיקן ציני, חובב בקבוקי ג'ין ומורשת קרב של נפוליון, חבר באגודת "הצלצלנים של ננטקט" היה מעדיף אולי להסתבך עם "מובי דיק", אבל כשמוח שטני מלהק אותו לתפקיד ד'ארטניין, ומייצר עבורו סצינות שבהן עליו להתעמת עם בני דמותם של רישליה, רושפור ומיליידי, אויביהם הנצחיים של המוסקטרים, צייד הספרים עומד יפה במשימה. ורק לרגעים הוא מאבד את תחושת המציאות: "קורסו, יצור בשר ודם… עם תודעה פיסית שעליה העידו עצמותיו הדואבות…התפתה מרגע לרגע לראות את עצמו כדמות ממשית בעולם דמיוני…הוא ידע כי משם ועד שיראה את עצמו כדמות בדיונית שרק חושבת שהיא ממשית בעולם דמיוני, הפריד צעד אחד בלבד: הצעד הקטן שבין שפיות לטירוף. והוא שאל את עצמו אם מישהו, אולי סופר סוטה או תסריטאי שיכור, רואה אותו עכשיו כדמות בדיונית שחושבת שהיא דמיונית בעולם שגם הוא דמיוני".

שיחות חביבות על איכויות של נייר

כדי לקרוע את קורי האשליה הספרותית, וכדי להבין מי זמם להכניס אותו לתוך עלילה של דיומא, קורסו מנהל עם מומחים מגוון שיחות בענייני ספרות, ושיחות חביבות אלה ממלאות את רוב העמודים של הספר. מי שנהנה לשוחח על נושאים כמו איכויות שונות של נייר, או עבודתם של זייפני טקסטים, או דרכי העבודה של אלכסנדר דיומא, או האיכויות הנדרשות מגיבור ספרותי, או מהותו של הרומן ההיסטורי - ייהנה ודאי מהספר הזה, וכמוהו מי שנהנה לזהות ציטוטים ורמזים ספרותיים. כי "מועדון דיומא" שהפך ל"שער התשיעי", סרטו האחרון של רומן פולנסקי, זרוי כולו קריצות ספרותיות כאלה.

כדי לסבך את העלילה המסובכת עוד יותר, צייד הספרים נושא בכליו גם טקסט אזוטרי מהמאה השבע-עשרה, ספר הנושא את השם "תשעת השערים לממלכת הצללים" וכולל בתוכו נוסחאות מאגיות לזמן את השטן. וכאילו אין די ב"שלושת המוסקטרים", גם "תשעת השערים" גורר את קורסו לתוך הרפתקה, הפעם בסגנון גותי, הכוללת הופעות שונות של השטן. מאמצים ספרותיים לא מבוטלים נדרשים מהגיבור כדי להפריד בין העלילות השונות שלתוכן הוא נסחף, ולהבין מי מעולל לו מה. חוששני שרק משוגעים אמיתיים לספרות ייהנו מהתסבוכת הזאת שבה טקסט משתקף בטקסט כמו בחדר מראות בלונה-פארק.

בשונה מאלכסנדר דיומא ומשאר כותבים בהמשכים שאותם הוא מעריץ, ארטורו פרס-רברטה לא ממש יודע איך להריץ סיפור בקלות רגליים, והוא נוטה לשיחה טובה ומשכלת יותר מלמאורעות של ממש. רק בסביבות עמוד 300, בשלב ההתרה בעצם, העלילה מתחילה לדהור. שלא כמו קונן דויל ואגתה כריסטי, שגם אליהם הוא קורץ, המחבר איננו מיטיב להתיר את הפקעת שלו בהדרגה.

"מועדון דיומא" הוא בילוי מצוין למי שחושב כי לא ניתן או לא רצוי להפריד בין החיים לספרות, ולמי שמאמין כי ספרים אכן קובעים גורלות. חובב בלשים מצוי, ובעצם גם לא מעט חובבים של "שלושת המוסקטרים", עלולים למצוא שהוא מייגע.

מועדון דיומא או צילו של רישליה; ארטורו פרס-רברטה; מספרדית: יורם מלצר; פראג וסצינה הוצאות לאור; 390 ע"מ