רצח בחוג למתמטיקה
הסופר הארגנטינאי גיירמו מרטינז כתב רומן בלשי שעוסק במתמטיקה, בתור לוגיקן הוא שמח לבשר שיש לה כמה כלי נשק מאוד מתוחכמים. שיחה על ספרים ומספרים
בזמן שבתי המשפט כושלים בסבך הרוחש של השוואת גרסאות, יש לכאורה משהו מנחם ברומן בלשי שמכניס לתוך הקלחת המטרידה הזאת את המתמטיקה. הבו לנו לוגיקן שיעשה סדר בעובדות. הגיבורים של הרומן הבלשי "רציחות נוסח אוקספורד" הם פרופסורים למתמטיקה שסדרת רציחות בעיר האוניברסיטאית
השלווה טורדת את מנוחתם. גם השריר האינטלקטואלי של הקורא מתחיל לעבוד שעות נוספות כשמתברר שהרוצח עצמו יודע דבר או שניים על סדרות ומספרים.
לא מפתיע שהסופר הארגנטינאי גיירמו מרטינז בחר בזירת ההתרחשות הזאת לרומן. "את הספר הראשון שלי כתבתי בשנות הנעורים", הוא מספר בראיון טלפוני, "לאחר מכן התחלתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, כמעט במקרה, ובמקביל המשכתי לכתוב ספרים. ספר העיון הראשון שלי מקביל לתואר הראשון, הרומן הראשון שלי מקביל לדוקטורט, הרומן השני נכתב במקביל לפוסט-דוקטורט ואז כתבתי רומן שלישי ועזבתי את המתמטיקה. היום אני כבר לא מלמד. אפשר לומר שמדובר בסוג של סכיזופרניה".
ובכל השנים האלה של העיסוק הכפול, אילו קשרים מצאת בין ספרות ומתמטיקה?
"מצאתי הרבה קשרים וגם כתבתי על כך ספר שנקרא "בורחס ומתמטיקה" שאני מקווה שיתורגם מתישהו לעברית. יש כמה קשרים באופן שבו מתמטיקאים מעלים את הרעיונות שלהם. לפחות מהניסיון שלי, מתמטיקאים מחפשים את הרעיונות שלהם בעולם אידיאות אפלטוני, עולם מופשט של רעיונות. הם מחפשים קשרים ותבניות וברגע שהם מוצאים את הקשר הנכון הם מנסים להסביר אותו בטקסט שנקרא 'הוכחה'. גם סופרים מוצאים את הדמויות, את הסיפורים והדיאלוגים שלהם ברעיון מופשט כלשהו ואז הם מסבירים אותם בטקסט שייקרא רומן או סיפור, כך שבדרך מסוימת הם עוברים מעולם האידיאות האפלטוני לעבודה הקשה של כתיבה ברצף של שורות את מה שהם ראו באופן כללי או מופשט. אני חושב שאלו שתי דרכי חשיבה שמקדדות את הדמיון באופן מאוד דומה".
"כמובן שבין ספרות ומתמטיקה יש גם הבדלים רבים, וההבדל העיקרי הוא בעיני האופן שבו קוראים את הטקסטים האלה. אנחנו קוראים בדרכים שונות מאוד טקסט מתמטי וטקסט ספרותי. טקסט מתמטי קוראים בדרך ייחודית ואילו לטקסט אמנותי, לסיפור, אתה מגיע עם ניסיון החיים שלך, האמונות שלך. בקיצור, הם דומים בתהליך הכתיבה ושונים בתהליך הקריאה".
ובספרות בלשית, יש דמיון בין פתרון תעלומת רצח ופתרון משוואה?
"זה נכון שיש משהו מן החשיבה המופשטת בתעלומת רצח, אבל אני מעדיף להשתמש באנלוגיות האלה באופן כללי יותר. כמובן, כשמדובר ברומן פשע הקשר בין מתמטיקה לספרות נראה הרבה יותר ברור. קל לחשוב שחשיבה מדעית או ידע במתמטיקה מועילים יותר בכתיבת רומן בלשי, אבל האנלוגיה שדיברתי עליה עובדת בעיני בכל סוג של ספרות ולא רק בספרות בלשית. כמובן שספרות בלשית מונחית על ידי כללים נוקשים יותר ולכן יש לה קשר ברור יותר עם דרך החשיבה האנליטית".
זה יותר מזה: ספרות בלשית הרי נכתבת פעמים רבות לפי נוסחה.
"אני חושב שזה לא נכון. בעיקרון יש הרבה נוסחאות, אבל החלק הכי מעניין הוא למצוא דרך להתגבר על הנוסחאות האלה. להשיג משהו מקורי באופן החשיבה שלך על הז'אנר, באופן שבו אתה יוצר מחדש במידה מסוימת את הנוסחאות האלה. זה ההבדל בעיני בין רומן בלשי מרובע ורומן בלשי מקורי, יצירתי. יש כל כך הרבה ספרי פשע שנכתבו, כל כך הרבה נוסחאות שנוסו, כך שזה נעשה יותר ויותר קשה. זה אתגר אמיתי לכתוב משהו חדש או מקורי. אני ניסיתי לעשות משהו חדש בזה שהכנסתי לרומן את הלוגיקן. אני מקווה שהצלחתי לעשות איזשהו טוויסט על הרומן הבלשי המסורתי".
לא חושבים על כל מהלך אפשרי
העובדה שהגיבורים של מרטינז הם מתמטיקאים לא עושה אותם בלשים טובים יותר. מה שהוא מכנה בספר "האסתטיקה של החקירה", כלומר האופן שבו הם ניגשים לפתור את התעלומה, מגבילה גם אותם בסופו של דבר. "אני חושב שבכל דיסציפלינה אתה מפתח, לצד המחשבה מה יש לעשות ואיך צריך לעשות את זה טוב, גם תפיסה אסתטית לגבי מה אלגנטי ומה נחשב למיומנות ושליטה בתחום, מה מושך אותך כצופה". אומר מרטינז. "אני חושב שחוקרים נדחפים לכיווני חקירה מסוימים על ידי הרעיונות האסתטיים הקודמים האלה שיש להם בראש,
כך שהם מעדיפים לחקור השערה מסוימת על פני השערה אחרת. זה אומר שבני האדם לא הולכים בכל כיוון חקירה אפשרי, אלא יש להם כמה כיווני חקירה מועדפים וההנחות המוקדמות האלה קשורות בהנחות אסתטיות פרימיטיביות של אופני השליטה בדיסציפלינה. כך שבתור שחקן מרכזי אתה לא חושב על כל מהלך אפשרי, אלא יש לך שניים שלושה כיוונים בראש שנראים לך בעלי פוטנציאל. זה רעיון מאוד מרכזי בספר. פרופ' סלדון מנסה לחקור את הקשרים האסתטיים האלה".
"ברור שהעובדה שהגיבורים מתמטיקאים לא עושה אותם בלשים טובים יותר", הוא מוסיף, "בנקודה מסוימת אחד מהם אומר את זה. הוא מאוד מודע לכך שדרך החשיבה המתמטית מופשטת מדי מכדי לשמש אותו בעולם האמיתי ולמעשה, מבלי לגלות את הסוף לקורא, בספר מתברר שהכוח היחידי של המתמטיקאי הוא היכולת להעלות סברה מופשטת ולכפות אותה על המציאות. סדרת הפשעים היא ניצחון של הסברה והתיאוריה המופשטת על המציאות ולא להפך. המתח הזה קיים ברומן מההתחלה והוא הגרעין המרכזי של ההתרחשויות בו. הנשק היחיד שיש למתמטיקאי הוא היכולת לנסח השערות".
אז מה יותר חשוב לבלש, חשיבה אנליטית או הבנה בנפש האדם?
"אני חושב שזה תלוי מאוד בסוג הפשע. היכולת החשובה ביותר היא היכולת לנסח השערות, וכדי לנסח את ההשערות האלה אתה צריך לראות את השאלה מהרבה מאוד זוויות. אחד מהממדים האלה הוא הכרת הנפש האנושית. אתה צריך לדעת למה האדם הזה מסוגל ומה הסיכויים שיבחר בכיוון כזה או אחר, ואתה גם צריך להיות מסוגל לדמיין את כל האפשרויות האלה, כך שאני חושב שהיכולת החשובה ביותר לכל סוג של בלש היא היכולת לדמיין".
עוד מעט הסרט
לשאלה מי הבלש הספרותי האהוב עליו משיב מרטינז בטון קצת מאוכזב: "אני כבר לא קורא רומנים בלשיים", הוא אומר, "קראתי אותם בנעורי ואז הרקול פוארו היה המועדף עלי, אבל היום כבר איבדתי בהם עניין. אולי זאת הסיבה שניסיתי לכתוב אחד בעצמי".
ומה היתרון שלך כלוגיקן על פני סופרים אחרים?
"אני חושב שאולי יש לי יתרון אחד וזה האפשרות לקרוא את העבודה שלי ממרחק מסוים. עבודתו של מתמטיקאי היא מאוד ביקורתית ומפני שמתמטיקאים רגילים לחשוב שעבודתם חייבת לעמוד בכללי ההוכחה יש משהו מאוד לא אישי באופן שבו נבדקת העבודה שלך. בתור מתמטיקאי אתה רוכש יכולת מסוימת לתקן את עצמך. אני חושב שגם כסופר אני יכול להסתכל בעבודה שלי אחרי זמן מה בסוג של מרחק וזה מקל עלי את כל תהליך התיקונים. הייתי אומר שזה יתרון חשוב. יתרונות אחרים שהם כאילו ברורים יותר, למשל, העובדה שאתה יכול לארגן את מבנה הסיפור ואת תוכנית הכתיבה טוב יותר, היא לא יכולת של מתמטיקאי בעיני, כל סופר טוב יכול לעשות את זה".
"אחת המטרות של הספר", אומר מרטינז, "היא להפריך כמה רעיונות נפוצים לגבי המתמטיקה, שרבים מהם שגויים". למשל, התפיסה שהמתמטיקה היא מדע שעוסק רק בדברים מדויקים. "מתמטיקה היא הרבה יותר מתוחכמת ממה שחושבים", הוא אומר, "היא עוסקת בתופעות כאוטיות ומנסה להתמודד עם לוגיקה שאינה בינארית, עם שאלות של גבול. לחשיבה המתמטית יש הרבה כלי נשק שתכליתם להרחיב את דרך החשיבה הרציונאלית לעבר עולם שתמיד מקדים אותה. זה לא אומר ש 2+2 כבר לא שווה 4. 2+2=4 אבל יש תופעות רבות אחרות שיש להסביר אותן והמתמטיקה מנסה להרחיב את דרכי החשיבה כדי לשלוט בהן באיזשהו אופן".
"רציחות נוסח אוקספורד" כבר עובד לסרט בכיכובם של ג'ון הארט ואלייג'ה ווד ובבימויו של הבמאי הספרדי אלכס דה לה איגלסיה. "לא הייתי מעורב בכתיבת התסריט או בעשיית הסרט", אומר מרטינז שאפילו טרם צפה בו."שמעתי שעשו כל מיני שינויים. הסטודנט הארגנטינאי כבר לא ארגנטינאי, הוא אמריקאי, אבל הקאסט מצוין. אני מקווה לראות אותו בנסיעה הבאה שלי לספרד, בספטמבר".
לפנייה לכתב/ת 
