נסי ותהני

הספר קטן הפורמט "עבודת יד" של דנה גילרמן עשוי במתכונת ספרוני האנימציה שעלעול מהיר בהם מייצר אשליה של תנועה. הוא משחזר שנייה אחת מתוך סצנה בסרט וידאו ביתי, המראה אישה מאוננת. במקור זהו רגע מתוך סדרה מתמשכת שמתהווה באירופה על ידי מישהו שמשדל נשים לאונן מולו ומתעד אותן במצלמה. הסצנה שגילרמן בחרה היא של אשה שהלכה עד הסוף עם הפנטזיה. היא מתחילה בתקריב מלא של אבר המין באופן שהצופה לא יכול להבחין בנראה. התמונה הולכת ומתבהרת ככל שהיא מתרחקת.

עבודה של דנה גילרמן. על רקע התוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט

שמונים וששה הפריימים בספר טופלו על ידי גילרמן, כל אחד בנפרד, באמצעות תוכנה שמעבדת תמונות לדגמי גובלן. במקום לרקום גובלן היא צבעה את ריבועי הפיקסלים שנוצרו בצבעי עיפרון, בשלושים גוונים שונים, והשתמשה בהם אחר כך כמרכיבי הדימויים. כל אחד מעמודי הספר בנפרד נראה מפורק לריבועי צבע ובכל זאת, בתוך הרצף הוא מובחן לדימוי שלם. דמותה של האשה מתהווה בהדרגה ולעולם לא תגיע לכלל זיהוי מובחן. דרך מחוות הגוף הנוצרת בעילעול, תנועת הראש והצוואר, היא הופכת להיות כל אשה.

ברוח עלון פרסומת 

פעולת האוננות הנשית מקבלת לאחרונה עדנה בטקסטים פופולריים ובאמנות, בדרך כלל כאקט מתריס כנגד האיסור המובנה בחינוכן של נשים בתרבויות השונות. עילעול בספרון בכיוון ההפוך חושף טקסט קצר הכתוב, מילה אחר מילה, בגבם של הדימויים. הטקסט לקוח בחלקו מתוך דו"ח הייט העוסק במיניות האשה ובסיומו הוא מקבל תפנית של המלצה: "אוננות, כמו ציור, מצריכה טכניקה. הכרתי פעם אישה, לסבית, שאוננה מידי יום ביומו. לפעמים אפילו מול מוסף הכלכלה של עיתון 'הארץ'...", קריצה מאזכרת לחלק העיתון ה"זכרי", על פי התפיסה

הרווחת, שגילרמן היא אחת ממבקרות האמנות בו. המשפט המסיים: "זה לא רק עניין של קירבה גופנית או נפשית (אי אפשר להפריד ביניהן) לגוף של עצמך, אלא ענין של כיבוש כל הפחדים שמשפחות וגברים החדירו בנשים בקשר לגופן ותלותן המינית. נסי – ותאהבי את זה".

כפל המשמעות של שם העבודה בא לידי ביטוי בפעולת האוננות כאקט חופשי מעכבות, מול הצביעה הידנית הסיזיפית של ריבועי הפיקסלים. בניגוד חריף לבחירה ברגע מסרט פורנו, עבודת היד של דנה גילרמן כאמנית מתחברת לעמלנות הנשית המסורתית של מלאכות הרקמה והגובלנים (לדבריה, היא צבעה את הריבועים במשך שעות ארוכות על רקע תוכנית הייעוצים של ורדה רזיאל ז'קונט). נוצר פער של זמנים: זמן האקט, זמן הצילום וזמן הציור. הסוג הזה של תוצרת אמנותית, של מפות, מפיות וקישוטי קיר היה המרחב הצר והכפוי שבו נשים יכלו, במשך מאות שנים, להביע את עצמן באמצעות יצירה עצמאית.

הספר של דנה גילרמן נמצא על הציר בין קצוות מנוגדים של התמסרות לאקט הציור בעפרונות צבע מול הפעלת המחשב ככלי עבודה, בין חומר מקור פורנוגרפי לספר במעמד של יצירת אמנות ובין הצהרה כבדת משקל בדבר זכויותיהן של נשים לאמירה קלילה ברוח עלון פרסומת: נסי ותיהני.

זוהי עבודה מהסוג שהחיבור אליה לוקח זמן וכמה דפדופים חוזרים. היא קטנה במידותיה, לכאורה הערת אגב שככל שמתעכבים עליה היא צוברת כוח ומשמעות.

למי שלא אוהב אמנות 

מורי אמנות מוצאים את עצמם לא פעם מתלבטים מול כיתת סטודנטים, אם לפנות אל הממוצע, אל החלש, או לדבר אל המחוננים יותר בציפייה שהאחרים יגיעו. סינתיה פרילנד, יש להאמין, מתוך כוונות טובות, ניסתה לכתוב ספר על אמנות שיהיה קל לעיכול. היא גם מצהירה על כך בהקדמה לספר, כשהיא מזכירה את העמימות, לטעמה, שטקסטים תיאורטיים הנכתבים על אמנות מייצרים, "באמצעות שפה מקצועית ומלים מסובכות". לכן היא כתבה פשטני במקום פשוט וערכה ספר של קצת יותר ממאתיים עמודים על כל מה שאפשר להגיד על אמנות עכשווית. מדריך טיולים שטחי בשדה האמנות שלא מוביל, בעצם, לשום מקום.

כל פילוסוף מרכזי שנגע אי פעם באמנות זוכה במספר פסקאות שמנסחות את עמדותיו ברדידות, גם כשהן לא. בקונספט הזה של ספרון לכל, אין מרוויחים, רק מפסידים. המצער מכל הוא שמתחת לפני השטח אפשר להרגיש כל הזמן איזו מערכת יחסים קצת כושלת בין הכותבת למושא הכתיבה שלה.

על כריכת הספר מצוטט ארטור דנטו: "אני לא מכיר שום חיבור המנווט באופן כה בוטח בזירת הקרבות של אמנות, חברה וכסף". הציטוט מנותק ההקשר הזה מתמצת, כנראה, את העמדה של סינתיה פרילנד כלפי אמנות עכשווית. היא פשוט לא אוהבת אותה.

• "עבודת יד" / דנה גילרמן, הוצאת אמנות לעם. עורך: מיכאל קסוס-גדליוביץ. מהדורה של 1000 עותקים, מתוכם 300 חתומים

• "זאת אמנות?" / סינתיה פרילנד, ספרי עליית גג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד