שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קרב חפירות

    היה או לא היה? אורי יסעור צולל אל ספר הספרים, ומנסה לברור מתוכו את האמת ההיסטורית. בדרך הוא מנסה לשכנע אתכם שלא הכל פוליטי. מחפש תשובה – פרק י"ז

    (מהרהורי לבו של החתום מעלה, טרם הכתיבה: הפעם, יותר מתמיד, אני סקרן לקרוא את תגובותיכם. האם הנושא הזה, האמת ההיסטורית במקרא, מעורר עדיין פולמוס חריף? האם הרגשות יסערו? האם האשמות יוטחו? ומה זה אומר עלינו, שההיסטוריה הקדומה שלנו כל כך רגישה; שהארכיאולוגיה כל כך פוליטית)


    "וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (מלכים ב' כ"ב 10-11)

     

    מהם הפסוקים החשובים ביותר בתנ"ך? שאלה קצת מטופשת, אני יודע, אבל בכל זאת, שחקו איתי רגע. אלה הנפתחים ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא"? ב"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ"? או אולי ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"? אני לא יודע מה ההעדפה שלכם, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שאף אחד לא בחר בפסוקים המודגשים לעיל.

     

    סיפור המעשה המתואר בפרקים כ"ב-כ"ג של ספר מלכים ב' לא מהווה לכאורה יותר מהערת אגב בהיסטוריה היהודית. יאשיהו, אחד ממלכי יהודה האחרונים, עורך רפורמה מקיפה בנוהלי הפולחן בממלכה, אחרי שבבית המקדש נמצא במפתיע ספר המתאר את הסדרים הנכונים של עבודת השם. המלך הצדיק מחזיר עטרה ליושנה, אך הקדוש ברוך הוא לא חוזר בו מכוונתו להחריב את הבית הראשון. ואכן, 35 שנים ו-47 פסוקים לאחר מכן, מגיע נבוכדנאצר.

     

    הספר המתואר באותו סיפור שולי של שלהי בית ראשון, הוא ספר דברים, האחרון מבין ספרי התורה. אולם שערו בנפשכם – האם ייתכן שמציאתו של הספר לא הייתה כה מקרית כפי שמתואר? האם ייתכן שהוא לא העלה אבק במרתפי המקדש, אלא נכתב ממש בסמוך למועד הבאתו לפני המלך. האם ייתכן שהתיאור הנ"ל מחפה על עצם כתיבתה של ההיסטוריה היהודית ו/או עריכתה באותן שנים ממש? במלים אחרות: האם ייתכן שלסופר העברי הראשון קראו שָׁפָן?  


     

    כל זהות, כך אומרים, מתחילה בהיסטוריה. וכל היסטוריה, נולדת מתוך מיתוסים מכוננים. הגבול בין אמת היסטורית לסיפורי עמים הוא לעולם חמקמק. לעתים קרובות מרכיבים השניים יחד את אותו סיפור, שלובים ומשוקעים זה בזה עד לבלי הכר מי מביניהם הגרעין, ומיהו הקליפה. הדבר נכון לגבי הזיכרון הקולקטיבי של כל חברה אנושית. כשמדובר בעם עתיק כשלנו, העסק מסובך שבעתיים.

     

    לאדם מאמין, אין לכאורה ספקות. האמת ההיסטורית היא אמת אנושית, כלומר יחסית, ואילו האמת האלוקית היא מוחלטת, החל משבעת ימי הבריאה ועד בכלל. אם המחקר ההיסטורי/ארכיאולוגי מאשש את הכתוב בתנ"ך – מה טוב. אם הוא סותר את הכתוב – הרי שטעות בידו. אך אם בוחנים את תמונת המצב מנקודת מבט מדעית-חילונית גרידא, סימני הקריאה נעלמים, וסימני השאלה רק הולכים ומתווספים.  


    החפירות בעיר דוד (צילום: מורן ראדה)

     

    יהיה זה יומרני בצורה בלתי רגילה לנסות ולסכם את מצב המחקר בתחום, בכתבה בת כ-1,500 מילים. לשם כך צירפתי רשימת קישורים והפניות בתחתית העמוד. בקווים כלליים אומר כי מקובל היום על רוב החוקרים שהטקסט המוקדם ביותר שנערך לכלל יצירה אחת הוא דווקא רצף הספרים דברים-יהושע-שופטים-שמואל-מלכים. עריכתם העיקרית הסתיימה בסמוך למועד 'מציאתו' של ספר דברים על ידי חצר המלך יאשיהו, כלומר כ-300 שנים אחרי בניין בית המקדש, 350 שנים אחרי מלוך דוד, 800-900 שנים אחרי יציאת מצרים וכיבוש הארץ. השאלה המרכזית, אם כן, היא עד כמה היו לכותבי הספרים הללו מקורות מהימנים על ההיסטוריה הקדומה לזמנם.  


     

    מהרהורי לבו של החתום מעלה, במהלך הכתיבה (1): התנ"ך הוא הספר האהוב עלי, כמעט בלי מתחרים. אם נסעתם לאחרונה בשעות הבוקר בקו הרכבת מבית יהושע לתל אביב, וראיתם בחור מוזר היושב על אחד הספסלים, רכון גלוי ראש מעל ספר שחור קטן ועבה, והוגה בו בשקיקה –דעו: התמהוני הזה הוא אני. למה אני מספר לכם את זה? כדי להסביר מדוע הנושא הזה מרתק אותי. כדי לומר שהניסיון לברור את חוטי ההיסטוריה מתוך היצירה הספרותית המופלאה הזו הוא בעיני מעשה של כבוד כלפי המורשת התרבותית של עמי, לא של הרס או פירוק. האם תשתכנעו? אולי באופן חלקי)  


    בשנות ה-50 וה-60 הייתה הארכיאולוגיה לתחביב הלאומי. שני רמטכ"לים לשעבר, ששניהם היו גם שרי ביטחון (וחלקו אפילו את האותיות בשם משפחתם, רק בסדר מעט שונה), היו ממובילי העיסוק האופנתי, שסימן לעצמו מטרה ברורה – להוכיח ולחזק את הקשר בין העם השב לציון למולדתו ההיסטורית, כפי שהיא מתוארת במקרא.

     

    ישראל פינקלשטיין, פרופ' לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היה מתלמידיו של דור הארכיאולוגים הישן. אולם בעשורים האחרונים חוללו הוא ועמיתיו מהפכה. "האסימון הראשון נפל לי אי שם בתחילת שנות ה-80, כשערכתי סקר ארכיאולוגי בהרי השומרון. פתאום ראיתי שדפוס ההתיישבות בתקופה המיוחסת ליהושע הוא של תנועת אוכלוסין מחזורית, ולא של התנחלות של עם שהגיע מבחוץ. מאוחר יותר עברתי לנהל את חפירות מגידו, ושם נחשפתי ליסודות הרעועים של הטיעונים המייחסים את הבנייה שם לימי שלמה המלך".

     

    שיאו של התהליך, לפחות מבחינה ההד הציבורי, הגיע בשנים האחרונות, עם פרסום ספריו של פינקלשטיין (יחד עם ניל אשר סילברמן), "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה". המסקנות הכלליות המוצגות בהם: מעולם לא יצאנו ממצרים; לא כבשנו את הארץ ולא התנחלנו בה, אלא צמחנו להיותנו עם באופן הדרגתי, מתוך הכנענים שישבו כאן קודם לכן; ישראל ויהודה היו תמיד שתי ממלכות נפרדות, כשדווקא האחרונה חוסה בצילה של הראשונה; דוד ושלמה היו רק ראשי שבט שישב בירושלים ובסביבתה המיידית. המיתוס של הממלכה המאוחדת, כמו המונותיאיזם בצורתו המוכרת לנו, צמח רק אחרי חורבן ישראל, על מנת לשרת את המגמות הדתיות והפוליטיות של יהודה הקטנה - נכון - בסמוך לימי יאשיהו.  


    פרופ' פינקלשטיין. בועטים מכל הכיוונים (צילום: אלי אלגרט)

     

    "הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי", אומר פינקלשטיין, "זה כשמישהו אומר בתגובה לדברי: 'תמיד ידעתי שהתנ"ך זה שטויות'. הרי אני כותב מתוך הערכה עצומה למחברים. אני מבחינתי נמצא באמצע. בועטים בי משני הכיוונים - גם מצד אלה שמחפשים הוכחות לכל מה שנאמר במקרא, וגם מצד חלק מהחוקרים האירופיים, שטוענים שכל התנ"ך הוא המצאה מאוחרת של התקופה הפרסית".

     

    ובכל זאת, אם תחפשו 'ישראל פינקלשטיין' בגוגל, תגיעו במהרה לפורומים שונים שבהם משמש שמו כסדין אדום. הכינויים המוצמדים לו ולחבריו הם 'פוסט-מקראיים' (מצלצל כמו פוסט-ציוניים) ו'מכחישי-מקרא' (מצלצל כמו אתם יודעים מה). רוב הכותבים מצביעים על המניע הברור והמיידי של פינקלשטיין ושות' – לסייע לאוייבנו בקעקוע זכויותינו ההיסטוריות על הארץ.

     

    נדב נאמן, אחד החוקרים המובילים בתחום שפרש לאחרונה לגמלאות, התייחס פעם לתיאורית הקונספירציה הזו. "המוטיבציה שלי להיכנס למקצוע", אמר. "הייתה להוכיח את אמיתותו ההיסטורית של התנ"ך. זה הכיוון אליו הייתי מוטה בתוך חוקר, ולא להיפך. אם היינו יותר 'אובייקטיביים', היינו מגלים שהעסק לא מסתדר לפחות 10 שנים מוקדם יותר".

     

    "אני יכול להגיד בפה מלא שאני ציוני גדול", אומר פינקלשטיין. "אני לא איש ימין, אבל גם לא איש שמאל. אני לא חושב שישראל אשמה בכל, ותפיסת התרבות והזהות שלי היא די שמרנית. אם להיות קונקרטיים, אני מאמין שישראל חייבת לשמור על ריבונותה בהר הבית ובעיר דוד, בלי קשר לשאלה אם המקדש והארמון נוסדו שם במאה העשירית או במאה השמינית לפני הספירה".  


     

    מהרהורי לבו של החתום מעלה, במהלך הכתיבה (2): אין כל סיבה לפקפק בכנותן של הצהרות אלו. הרעיון שבכירי הארכיאולוגיה הישראלית פועלים מתוך זדון אנטישמי הוא מגוחך להפליא. למרות זאת, נדמה לי שהדיון בתחום ימשיך לעשות שימוש בטרמינולוגיה הזו. נראה שהצורך בדיכוטומיזציה של המציאות חזק מכל הגיון. עוצמה רבה יש לעקרון מספר אחת של השטחיות: או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו. ואם נגדנו, אז אתה בעד הכנענים, היבוסים, הפלישתים, המואבים, העמונים, האֵדומים, הפלסטינים ואלה שאין להזכיר את שמם גם יחד.  


    נכון להיום, לא רבים הם החוקרים שיטענו ברצינות לאמיתותה של ההיסטוריה התנ"כית עד ספר שופטים כולל. מאידך גיסא, תקופת אחאב כמלך ישראל מעוגנת היטב במקורות חיצוניים. מה שנשאר זה השנים שבתווך, ואכן, הקרב על קיומה של הממלכה המאוחדת – קרב סטלינגרד של מחייבי האמת ההיסטורית במקרא– ניטש במלוא עוזו.

     

    העובדה שהויכוח הזה נעשה מהר מאד לויכוח פוליטי היא בהחלט ממאפייניו הבולטים של הדור. כי כשאומרים הממלכה המאוחדת מתכוונים לדוד. מתכוונים למלכות האדירה אותה רצה העם היהודי (ולא רק הוא) לחדש ב-2,000 השנים האחרונות. מתכוונים לחוטר ישי, ממנו ייצא המשיח (לפי היהודים) או ממנו כבר יָצא (לפני הנוצרים). מתכוונים למעצמה האזורית של הבית הראשון, שהעניקה לגיטימציה לזו של החשמונאים והבית השני, ולזו של הציונים והבית השלישי.

     

    עצרו רגע. לגיטימציה?! האם בלי עדות היסטורית לפאר האגדי של שלמה מוטב שנארוז מזוודות?! האם זו למעשה הטענה החבויה בלב העוינות שמעוררים פינקלשטיין וחבריו? נדמה לי שהחשש מאובדנו של דוד המלך מהווה בעיקר עדות חותכת לחוסר הביטחון שלנו, צאצאיו, 3,000 שנים מאוחר יותר.  


     

    מהרהורי לבו של החתום מעלה, רגע לפני תום הכתיבה: כבר עמדתי לשלוח את הכתבה למערכת, אבל אז חשבתי שאולי שווה לדבר עם עודד כהן. עודד ואני למדנו יחד בשלוש השנים האחרונות בחוג להיסטוריה של עם ישראל, באוניברסיטת תל אביב. כחובש כיפה, ההתמודדות שלו עם תפיסות העולם הללו הייתה אחרת לגמרי משלי. שיחתנו בנושא הייתה מעניינת מאד עבורי, ועל כן מצאתי לנכון להביא את תקציר דבריו להלן)

     

    "לקח לי זמן לקבל את זה שהם לא סתם מנסים לעצבן", הוא אומר. "שיש כאן תפיסת עולם מנומקת שיש לה על מה להישען, ולא גחמה אנטי-דתית. מגיל צעיר חונכתי שכל הכתוב בתורה הוא אמת מוחלטת. ומצד שני, בניגוד לחרדים, חונכתי גם לראות במדע המודרני אמת. ההתנגשות בין השניים יצרה כמובן המון סימני שאלה. ואני הרי למדתי ש'ספק' זה 'עמלק' בגימטריה (בדקתי. זה באמת נכון – א.י.).

     

    "בהתחלה, בכל פעם אמרתי לעצמי שבטח יש חוקר כלשהו שמציג עמדה הפוכה, אבל זה הלך ונהיה יותר ויותר קשה. לא חסרות תשובות דתיות לכל שאלה, אפילו להימצאותם של דינוזאורים. אבל אם אתה מקבל את המדע המודרני כערך, אתה לא יכול לפטור כל טענה שלו בכזו קלות.

     

    "התפיסה שלי היום היא יותר מורכבת. האמונה היא בהגדרתה לא רציונלית. מאוד קל להתלות במדען זה או אחר שיספק הוכחה, אבל לא על זה יפול או יקום דבר. יש הרבה סתירות בין האמונה שלי לדברים שאני לומד. זה מפתיע וזה מפרה. אני חי עם הספקות בשלום, אפילו לא בשלום קר. למרות העמלקיות המיוחסת להן על ידי הגימטריה.

     

    "אני לא יכול לחיות כשהראש מופנה רק לפנים המערה. יש ערך בלסובב את הראש ולראות מה יש שם".  


     

    לקריאה נוספת:

     

    • פרופ' זאב הרצוג על המהפכה הארכיאולוגית

    • מאמר של נדב נאמן על ההיסטוריה המקראית

    • מאמר התוקף את התפיסה הארכיאולוגית החדשה

    • פרופ' עמיחי מזר מהאוניברסיטה העברית, מציג 'עמדת ביניים' בין התפיסה המסורתית לתפיסת פינקלשטיין

    • מאמר של אילת מזר: נמצא ארמון המלך דוד

    אדם זרטל: נמצא מזבח יהושע בן נון

    • מעמד סיני – היה או לא היה? (מתוך אנציקלופדיה ynet)

    • דוד המלך – היה או לא היה? (מתוך אנציקלופדיה ynet)

     

    הערות? הארות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים