אני טמאה ומלוכלכת. יריב הרס אותי. קלקל אותי
שכבנו במיטה, מכורבלים, וראינו יחד את הסרט "בוגדת", עם ריצ'רד גיר ואוליבייה מרטינז ההורס. אייל ליטף לי את השיער, אבל במקום ליהנות הייתי עסוקה בלייסר את עצמי. הרגשתי שאיבדתי את היכולת ליהנות, לתמיד. בחיים שוב לא אחווה את הרגש התמים והמאושר שאייל מרגיש כלפיי. פרק 16
בפרק הקודם דורית השתכרה כהוגן במסיבה של המשרד בדיסקוטק והתחרמנה עם ניקול, הדוגמנית הצרפתיה. בעוד אייל בעלה נמצא באזור, נסגר יריב עם דורית במכונית שלו, אמר לה שהוא אוהב אותה וביקש ממנה להיות רק שלו.
"דורי?" מאיה החזיקה שתי כוסות. אל אחת התנוססה מטריה מגונדרת והשנייה כללה מים עם פלחי לימון ועלי נענע, כמו שאייל שותה. תפסתי את היד שלה בחוזקה. "חשבתי שכולם הלכו", מלמלתי.
"לא, כולם יושבים שם", הצביעה על שולחן מרוחק, "מה קרה?"
"מאיה", נעמדתי מולה, "אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך".
"את שיכורה, דורי?" היא התבוננה בי בסקרנות, בשמץ של שמחה לאיד. זה הגיע לי.
"תקראי לאייל", ביקשתי ממנה.
תוך שנייה הוא היה לידי, לוטש עיניים מודאגות. "את בסדר?" שאל וליטף לי את הלחי. ראיתי את יריב מרחוק, מתבונן בנו במבט מסגיר. אני במקום אייל הייתי מנחשת כבר מזמן.
"אני רוצה הביתה", אמרתי.
"אבל הייתי באמצע שיחה נורא מעניינת עם מאיה", התחיל להגיד, קלט את המבט שלי ונכנע. "עד שסוף סוף מישהו מהחברים שלך נורמלי", התלונן.
למחרת שכבנו במיטה, מכורבלים, וראינו יחד את הסרט "בוגדת", עם ריצ'רד גיר ואוליבייה מרטינז ההורס. אייל ליטף לי את השיער, אבל במקום ליהנות הייתי עסוקה בלייסר את עצמי. הרגשתי שאיבדתי את היכולת ליהנות, לתמיד. בחיים שוב לא אחווה את הרגש התמים והמאושר שאייל מרגיש כלפיי. אני טמאה ומלוכלכת. יריב הרס אותי. קלקל אותי. והקטע החרמני עם ניקול....
דמעות של בושה עלו לי בעיניים. ניסיתי להבין למה דווקא עכשיו, כשיריב הפסיק לכמה דקות להיות רע ופוגע והביע כלפיי רגשות טהורים ויפים לשם שינוי, פתאום אני מתייסרת. אני הרי אמורה להיות מאושרת עכשיו, לשמוח שזה לא זיון סליזי מהצד, אלא סיפור אהבה. מה עובר עליי?
"אייל...", הרמתי אליו את הראש, "מה היית עושה אם אני הייתי בוגדת בך?"
"הייתי חושב שאולי עשיתי משהו לא בסדר", אמר. "תאמיני לי, אני הרי מתחיל להתמחות בתיקי גירושים. עכשיו אני יודע שאשה לא בוגדת סתם. גברים אולי כן, אבל נשים לא".
"אוי, די עם הקלישאות האלה", נזפתי בו, "לפעמים סתם החיים משעממים מדי. לפעמים לאשה טוב מדי בבית, כמו בסרט, והיא מחפשת קצת אקשן".
אייל פרע לי את השיער כאילו שאני אחותו הקטנה. "את מדברת על יצר הרס עצמי עמוק", הוא אמר, "זה לא כל כך שכיח, ממי".
"אייל", אמרתי, "תשמע, אני רוצה להגיד לך משהו".
"גם אני רוצה להגיד לך", הוא התיישב במיטה.
הייתי בטוחה שהוא הולך להתוודות על רומן
נדרכתי. פתאום הייתי בטוחה שהוא הולך להתוודות על איזה רומן שניהל, והיה לי חלושעס. "אני חושב שהגיע הזמן שנעשה ילד".
"ילד", אמרתי בהקלה.
"שנינו עובדים ומצליחים, מרוויחים נחמד. די, מתי את רוצה להיות אמא, בגיל מאה?"
שתקתי, מעכלת את דבריו. זה דבר אחד להרגיש ייסורי מצפון בגלל יריב, ודבר שני לדעת שאם אני רוצה להיכנס להיריון, אני צריכה להתנתק ממנו סופית.
"תן לי לחשוב על זה", ביקשתי מאייל, ופתאום ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות.
ביום ראשון, במשרד, נכנסתי ליריב לחדר וסגרתי את הדלת מאחוריי. "תקשיב", אמרתי לו, "אני רוצה לנסות לשקם את עצמי, אני.... אני אפילו לא יודעת להסביר לך מה אני מרגישה, אבל אני מאוד קרובה להתמוטטות עצבים".
"אז מה בעצם את רוצה ממני?" שאל, פניו אטומים.
"אני רוצה שתתרחק ממני", אמרתי בקול רועד, "שתשכח כל מה שהיה בינינו. גם אני אנסה לשכוח. אני ואייל.... אנחנו רוצים להיכנס להריון".
"זין!", אמר יריב, מופתע.
שתקתי. רעדו לי הידיים. אולי באמת עברתי סוג של התמוטטות.
"מה קרה פתאום?" שאל יריב. הוא התרומם, נעל את הדלת מאחוריי והדליק סיגריה.
"לא קשור אליך", התחלתי להגיד, אבל יריב התיישב מולי על השולחן שלו וגרם לי להפסיק לדבר.
"עאלק לא קשור", אמר חרישית והוציא עשן, כמעט מחוייך. "נבהלת ממה שאמרתי לך באוטו, ממי?" שאל בציניות.
"קצת", הודיתי.
"את מסוג הבנות שצריכות שיתנהגו אליהן מגעיל", אמר יריב, "את יודעת? ברגע שטיפה מתרככים איתך ואומרים לך דברים יפים, את פשוט מתנערת".
"זה לא קשור, יריב!", התרוממתי כדי ללכת, אבל הוא תפס אותי בזרוע, "אני מודה שבלבלת אותי. חשבתי שיש בינינו רק סטוץ מתמשך כזה, פתאום אתה מבקש ממני לעזוב את אייל?!"
"אבל את לא שמה על אייל", הרעים בקולו, לחרדתי. שלחתי מבט חושש אל הדלת הסגורה. יריב עקב אחרי המבט שלי, קם ופתח את הדלת, וצעק לחלל המסדרון "את לא שמה על אייל, דורית, את אוהבת אותי, את קרועה לי על התחת, את תעשי כל מה שאני אגיד לך מרוב שאת חולה עליי!"
"תפסיק עם זה!", כעסתי עליו, "תסגור ת'דלת!"
הוא השאיר אותה פתוחה.
"צאי", הוא הניד בראשו.
"אני לא גמרתי לדבר איתך", אמרתי.
"עופי מפה!" צעק. ברור שבאותו רגע עבר במסדרון גבי גולדמן עם שני לקוחות גדולים. הם הסתכלו עליי בתימהון, ואני שירכתי רגליי לעבר חדרי.
הטלפון צלצל. "אגב", נשמע קולו, "תעבירי את כל הבריפים החדשים שלך לרותם ודני. את לא עובדת יותר על קמפיינים גדולים".
"בחלומות שלך, דביל", אמרתי וטרקתי לו את הטלפון.
חזרתי הביתה במונית, גמורה. למזלי יריב יצא באמצע היום ולא הייתי צריכה לראות אותו יותר, אבל בליל הרגשות שהטריף אותי היה רחוק מלהסתיים. הרגשתי מבוגרת בעשר שנים מאותה בחורה שהתחילה עם הבחור החתיך בגינה הציבורית.
פתחתי את הדלת ונשענתי עליה בהקלה. בית. אני אכנס עכשיו להתקלח ו... "דורי? בואי, יש לנו אורחים".
ליבי צנח למראה יריב יושב על הספה שלנו, נינה וסצ'מו לידו, אייל מולם. על השולחן הקטן היו ספלי קפה, ועוגת שמנת פירורים שהכנתי בהתקף דומסטיות בשבת בבוקר.
"את לא אומרת שלום?" שאל אייל. הוא יודע משהו? יריב אמר משהו?
"שלום", עניתי בצייתנות חרישית. העיניים שלי ושל יריב נדבקו באוויר. בבקשה, אמרתי לו בלי קול, אני מתחננת בפניך.
"עוגה טעימה דולצ'ה", אמר יריב, "עקרת בית למופת!"
"דורית היא אשה למופת", הצהיר אייל.
"אני בטוח", הטעים יריב, בציניות שנעלמה מאוזניו של אייל.
התיישבתי ליד אייל ולא ידעתי לאן להסיט את המבט
לא הייתי מסוגלת להגיב. התיישבתי ליד אייל ולא ידעתי לאן להסיט את המבט. אם אני אהיה נחמדה אל אייל, יריב עלול להתעצבן ולפלוט משהו. אם אני אהיה נחמדה אל יריב... "אז מה נשמע?" שאלתי.
"סתם, טיילנו עם הכלבים", ענה יריב, "ישבנו בגינה, הייתי רעב, ואייל הזמין אותי לנשנש משהו".
"אבל אתה גר ליד הגינה בדיוק כמונו", אמרתי. טעות.
"אם אני מפריע לך אני יכול ללכת", אמר יריב, עיניו מצטמצמות, "אגב, התאוששת מהשיחה שלנו היום במשרד?"
אופס, נשפך הקפה של אייל.
"דורי, מה קורה איתך", אייל הספיג את הקפה מהשולחן וחיבק אותי "היא כזאת שלומפרית, הילדה הזאת! גם במשרד היא הופכת דברים?"
"אם היא הופכת גברים?" שאל יריב בתמימות מזוייפת. הרגשתי שאני מסמיקה בטירוף.
אייל צחק. "אני בטוח שהיא גם הפכה כמה וכמה גברים במשרד, שוברת לבבות קטנה", אמר אייל בפרגון, "תראה איזה יפה היא!"
"אייל, די", אמרתי, מזועזעת.
"למה לא לפרגן? אני בטוח שגם יריב חושב שאת יפה. נכון יריב?"
הבטתי אל אייל. ההתנהגות שלו היתה משונה. לכסנתי מבט שואל אל עבר יריב.
"גם לך אין במה להתבייש", אמר אייל ליריב, "מאיה יפהפייה. היא נראית כמו דוגמנית".
יריב הביט בי מכף רגל ועד ראש, במבט שהפך לי את הבטן.
"היא חמודה", הוא סיכם, ועל פניו הזדחל חיוך איטי. לא יכולתי לשלוט בחיוך שהזדחל לי על הפנים.
אילו אייל לא היה יושב שם....
הבנתי כמה אני לא מסוגלת לנשום בלעדיו
בלילה לא יכולתי להירדם. התגעגעתי ליריב בעוצמות שלא חוויתי מעולם. רק עכשיו הבנתי כמה אני לא מסוגלת לנשום בלעדיו. כל כמה שניות בדקתי אם יש לי אימייל או סמס ממנו, ובכל פעם התאכזבתי מחדש. נכון שאני פוצצתי את העניין, ונכון שזו היתה החלטה מודעת, אבל הלב שלי היה קר וריק. התחלתי לקלוט שלא אוכל להחזיק מעמד בלי הנוכחות שלו בחיי. בחמש וחצי בבוקר, כשהתחלתי סוף סוף להתנמנם, צלצל השעון המעורר.
"בוקר, נסיכה", אייל התיישב על המיטה ונעל נעלי ספורט, "אני הולך לריצת בוקר".
"מה? ממתי?" שאלתי בקול צרוד.
"מהיום. סיכמתי את זה עם יריב. כל בוקר נרוץ ביחד".
התעוררתי לגמרי. "מה???", שאלתי. מה הולך פה?
"מה לא ברור?" אייל נעמד והתחיל לרשרש בניירות מול המחשב. "ראית את הכרס שהתחילה לי? אני רוצה לחזור לכושר".
"אבל למה עם יריב???"
"למה זה כל כך מפריע לך? הוא גר פה ליד, הוא רוצה לרוץ איתי. עדיף לרוץ בזוגות, ככה תמיד אחד מדרבן את השני".
"אייל, יש לך מיליון חברים", אמרתי לו, "מה נדבקת עכשיו ליריב?"
"חשבתי שאת מחבבת אותו", אמר, "מה הבעיה בדיוק?"
מה הבעיה.... שאלה מצוינת. "גם מאיה מצטרפת?" שאלתי בחשדנות.
"לא נראה לי. ביי פיצי! תחזרי לישון".
איך אני יכולה לחזור לישון כשבעלי הולך לו לרוץ עם המאהב שלי?
לקחתי את נינה לגינה. לקראת שש וחצי קלטתי את הצמד-חמד מגיעים בריצה. הם היו מיוזעים ושוחחו בעניין רב על משהו. אז עכשיו הם יהיו החברים הכי טובים? רצתי לעברם. הם עצרו כדי לשתות מים.
"פיצ", אייל היה משועשע לראות אותי, "מה את עושה ערה בשעה כזאת?"
"לא יכולתי כבר להירדם אחרי שהלכת", אמרתי והוספתי בקול סקסי, "אחרי הלילה שעברנו...."
יריב נשך את השפתיים ולא אמר כלום.
"לילה סיוטי", אמר אייל, שלא שיתף איתי פעולה, "דורי כל הזמן התהפכה והתהפכה ולא הצליחה להירדם. נכון?"
"אולי עובר עליה משהו", יעץ יריב, "אולי תשבו ותדברו. תספרי לו כל מה שעובר עלייך.... זה יעזור לך לישון טוב בלילה".
"אולי באמת אני אעשה את זה", אמרתי לו, "לפעמים טוב להוריד דברים מהלב, ככה להתנקות, זה גם עוזר לא להרגיש מאויימים".
"מאויימים?", גיחך אייל, "מה את, כלב?"
"לא, אני כלבה", הפטרתי והפניתי להם את הגב.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
