פתאום הבנתי - אני צריכה לעזוב את העיר
אייל ואני נעבור לגור באיזה יישוב רחוק, אני אסתפק במשהו קטן, כי הרי אין משרדי פרסום גדולים ביישובים האלה, אולי אפילו אהיה המזכירה של אייל (אני אהיה המזקירה שלו, השתעשעתי עם עצמי), אעבוד חצי משרה. בצהריים אני אלך לישון, אולי יהיה לי תינוק קטן, שאוכל ללכת איתו לגן השעשועים... פרק 17
בפרק הקודם דורית כבר לא מסוגלת לסבול את הלחצים של הרומן מחוץ לנישואים. בעלה אייל והיא צפו יחד בסרט "בוגדת" ודיברו על הסיבות לבגידות. דורית החליטה לעזוב את יריב. אייל הציע שיעשו תינוק.
"אתה עושה לי את זה בכוונה?" שאלתי את יריב, תופסת אותו מול המעלית בצהריים כשעמד לצאת לאכול.
"מה את רוצה?"
"למה אתה נדבק לאייל? כדי שאני אפחד כל הזמן שתספר לו? זה סוג של נקמה בי?"
"למה שאני ארצה להתנקם בך?" שאל ונכנס למעלית. נכנסתי אחריו.
"כי אני כבר לא שייכת לך", אמרתי. המעלית התחילה לרדת. יריב חייך אלי, והרגשתי שוב איך הוא יכול לעורר בי כל כך הרבה רגשות בלי להתאמץ בכלל. אם רק היה עושה תנועה אחת קטנה לעברי, הייתי מתמוססת. המעלית הגיעה למטה.
"את חיה בחלומות אם את חושבת שאת לא שייכת לי יותר", אמר וניסה לצאת מהמעלית. לא נתתי לו.
"קיבלתי החלטה, ואני מבקשת ממך שתעזור לי לעמוד בה", אמרתי בקול רועד.
"לא קיבלת שום החלטה, תפסיקי לבלבל לי את המוח", אמר יריב. "כשהבנת שמה שיש בינינו קצת יותר חזק מסקס פשוט נבהלת, כי קלטת שזה הרגע שבו את צריכה להחליט אם זה אני או אייל, שאת לא יכולה למשוך את זה יותר ולחיות חיים כפולים".
"תכבד את ההחלטה שלי", ביקשתי ממנו
"אוקיי, אז החלטתי שאני רוצה את אייל. תכבד את ההחלטה שלי", ביקשתי ממנו. הקירבה שלו אליי עירערה אותי. זה דבר אחד להחליט שמהיום את נאמנה ולא רוצה יותר כלום עם יריב, ודבר שני כשהוא עומד כל כך קרוב אלייך עד שהראש שלך מסתחרר ואת בקושי יכולה להוציא משפט מהפה.
"אם היית מכבדת את עצמך ואת הרגשות האמיתיים שלך", הוא זרק לי, "לא היית מסכימה לחיות חצי חיים. אייל הוא כמו אח שלך. איתי את חיה, נושמת, סוערת, איתו את מכינה עוגות גבינה".
הוא יצא מהמעלית. אני עמדתי וחיכיתי שדלת המעלית תיסגר. פתאום הוא הושיט זרוע, גרם לדלתות להיפתח שוב, נכנס בכוח, הצמיד אותי למראה, נישק אותי בטירוף, תקע בי מבט ירוק מסנוור ויצא.
תפסתי מונית חולפת ונסעתי למשרד של אייל. כשהגעתי קלטתי שבכלל לא לקחתי איתי ארנק. צלצלתי לדנה וביקשתי ממנה שתרד אליי עם כסף מקופה קטנה. היא לא שאלה למה החלטתי לבקר את בעלי פתאום, במקום זה החליטה להעניק לי ביקורת יופי. "את נראית מוזר. האיפור שלך מרוח קצת, ממש לא אופייני לך", אמרה.
"עוברים עלי ימים מוזרים", עניתי לה. "יריב? אז הוא עכשיו החבר הכי טוב של אייל".
"עאלק", אמרה דנה, "אייל שונא את יריב".
"כן, זה היה ככה פעם, אני לא יודעת מה קרה פתאום שהוא התהפך. בבת אחת!"
"אין מצב. הוא הזכיר אותו כמה פעמים בתור בחור נוראי, שמתייחס גרוע אל חברה שלו", אמרה נחרצות.
אייל היה באמצע ישיבה עם לקוחות, אבל כשראה אותי מבעד לקיר הזכוכית הוא יצא אליי.
"מה קורה?" שאל, "משהו דחוף?"
"לא במיוחד, סתם", עניתי. פתאום לא ידעתי בכלל מה אני עושה שם, באמצע יום עבודה.
"חשבתי שאולי עשית בדיקה ובאת לספר לי", אמר.
"איזו בדיקה?", לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, "אה. היריון. נראה לך? אחרי יומיים?"
"טוב אז אני חוזר. יש לי פה זוג שרוצה להתגרש. אל תשאלי איזה גועל יוצא החוצה. הוא בגד, היא בגדה... תחכי לי 20 דקות? נלך לאכול יחד צהריים".
התיישבתי ליד דנה, בעמדת המזכירות. היא ענתה במקצועיות ואדיבות לכל טלפון, רשמה הודעות, שלחה אימיילים... הרגשתי ממש גאווה שהכרחתי את אייל לקחת אותה לעבודה.
"תגידי", אמרתי לה כשהיתה הפוגה מטלפונים, "טוב לך פה?"
"מאוד", ענתה תוך כדי הקלדה.
"אבל איך זה?" שאלתי, "את הרי רצית להיות קופירייטרית, לכבוש את העולם...."
"לפעמים צריך להתיישר עם החיים דורי", אמרה, "לא תמיד חייבים להגשים את כל החלומות שלנו".
"קרה משהו מיוחד היום?" שאל אייל מעל צלחת פסטה.
"לא, סתם התגעגעתי אליך", אמרתי.
"טוב, תאכלי. אין לי הרבה זמן".
"מה, הרבה זוגות מתגרשים היום?" שאלתי.
"הרבה זוגות מתגרשים בכלל", ענה.
"תשמע, אני חייבת להבין משהו. אתה הרי שונא את יריב, אז למה..."
"עוד פעם זה? מה יש לך? כולה החלטנו לרוץ כמה פעמים בשבוע, למה את בהיסטריה מזה???"
"כי זה לא מתאים לך", אמרתי, מצליחה סוף סוף להגות את המילים המפורשות שמציקות לי, "אתה כאילו משתנה, והחברות הפתאומית עם יריב זה בכלל משהו קיצוני.... אף פעם לא הסתדרת עם בחורים כאלה".
"כאלה מה?", הוא נעץ בי מבט חודר, "כאלה זייינים? כאלה בוגדניים? מניאקים?"
"משהו כזה", עניתי.
בערב נפגשתי עם קרן. כדי להשלים הכנסה היא התחילה לברמן באיזה מועדון קטן של קריוקי. בשמונה וחצי כבר עמדה משועממת והעיפה מבטים נגעלים על הזוגות שישבו ואכלו, מחכים שיתחיל הקריוקי והיא תתחרש סופית.
"אז מה קורה איתך?" שאלה והגישה לי איזה דרינק אדום. "תטעמי, המצאתי את זה".
"החלטתי להיפרד מיריב", אמרתי.
"למה???" היא היתה המומה.
"כי, כאילו, אני נשואה?" עניתי בהתנשאות.
"יאלללללה. מדנה אני מצפה לשמוע התחסדויות כאלה, ממך אני קצת מאוכזבת".
"דנה לא ממש יודעת על הפרשה הזאת, אז דיר באלאק", אמרתי, "היא רק יודעת שהיתה איזושהי הידלקות, ולפי התגובה שלה כבר הבנתי שאסור לי לספר לה כלום".
"טוב, מה קרה עם יריב?", קרן היתה להוטה לשמוע.
"טוב שזרקת אותו. עכשיו גם הוא יתמרח עלייך"
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי", אמרתי ועצרתי. בשלב זה כל בנאדם נורמלי היה שואל אותי "אז למה החלטת להיפרד ממנו?". אבל קרן לא היתה כמו כולם. "או מיי גוד", היא נגעלה בעליל, "טוב שזרקת אותו. עכשיו גם הוא יתמרח עלייך".
פתאום הבנתי מה אני צריכה לעשות. אני צריכה לעזוב את העיר הזאת. את העבודה הזאת. אייל ואני נעבור לגור באיזה יישוב רחוק, אני אסתפק במשהו קטן, כי הרי אין משרדי פרסום גדולים ביישובים האלה, אולי אפילו אהיה המזכירה של אייל (אני אהיה המזקירה שלו, השתעשעתי עם עצמי), אעבוד חצי משרה. בצהריים אני אלך לישון, אולי יהיה לי תינוק קטן, שאוכל ללכת איתו לגן השעשועים...
פתאום המחשבה הזו דגדגה אותי, ולא גרמה לי את תחושת הגועל הרגילה. כן, יהיו לי חיים נורמליים. שלווים. אני אהיה כמו כולם. אני לא אצטרך להתחבא, לפחד, לחשוש מפליטות פה...
"אייל!!!" התפרצתי הביתה, מוצאת אותו יושב מול משחק כדורסל, "יש לי רעיון נפלא!!! בוא נלך לגור במקום רחוק, נחיה חיים שלווים, נביא המון ילדים, תהיה לנו גינה קטנה...."
"איפה למשל?" שאל בזהירות.
"לא יודעת!!!" פתאום הייתי מאושרת. הנה, אפשר להתחיל הכל מחדש. להיטהר. להתרחק מדברים אפלים שעלולים לגרור אותי חזרה לחור השחור, "מה שבא לך! אולי בצפון? זוכר שהיינו ביישוב נמרוד??? משהו כזה, קטן, כפרי, מהמם..."
אני רוצה חיים חדשים
"עד כמה שאני זוכר, את אמרת שאין לך שם אוויר", התפלא אייל, שתמיד חלם על בית קטן בערבה ורק בגללי גר בתל אביב, "עיר מסריחה בלי חניה", כהגדרתו. "מה אתה אומר? אני רוצה חיים חדשים. בכל מקום תוכל לפתוח משרד עורכי דין, אתה לא חייב לעבוד עם אבא שלך לנצח. ואני אוכל לעבוד איתך! חצי משרה, כדי שאוכל לחזור בצהריים הביתה לילדים שלנו!"
"ובערב כשאני אבוא תחכה לי ארוחה חמה ונאכל כולנו יחד בגינה שלנו", אייל התחיל להתלהב, "בואי נסתכל באינטרנט על כל מיני מקומות, מה את אומרת?"
בלשתי אחרי יריב, וכשהגיע לגינה הגעתי לשם כאילו במקרה. הוא העיף בי מבט ולא אמר כלום. "תשמע, יש לי משהו להגיד לך", אמרתי לו. "אנחנו כנראה נעזוב את העיר".
"אחלה", הוא אמר, "סצ'מו! בוא הנה!"
"לתמיד", המשכתי, "לא תראה אותי יותר".
"גם את העבודה את עוזבת?", שאל, "את חייבת לתת התרעה מראש".
התבאסתי קצת מהתגובה הקרירה שלו, "זה משהו שרק החלטנו עליו".
"אז בשביל מה את מספרת לי?", שאל.
"חשבתי שיעניין אותך לדעת", נעצתי בו מבט. עכשיו שהוא סיגל לעצמו התנהגות אדישה, זה פוצץ אותי. כבר לא ידעתי מה עדיף. זה, או ההתנפלויות.
"תעשי מה שטוב לך", הגיב. "אני כבר מזמן לא חלק מהחיים שלך".
מאיה חצתה את הגינה עם שקיות של זארה והתיישבה לידו. "שלום יפה", אמר ונישק אותה ממושכות על שפתיה.
"מגיע לנו מזל טוב", אמרה כשסוף סוף הניח לה, "אנחנו מתחתנים".
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
