"מתחשק לי לחנוק אותך", אמר אייל בשנאה
התגעגעתי ליריב עד כאב. הלב שלי היה קפוא, הרגשות שלי סחוטים, אבל אני התעלמתי מהרצונות והרגשות האמיתיים שלי. הענשתי את עצמי, והגיע לי. קבעתי עם אייל בבנק למשכנתאות בהרצליה, כשפתאום הגיע הטלפון ממנו. פרק 18
באפריל החלטנו לעבור לגור בהרצליה, זה היה הכי צפון שאליו הגענו בשלב זה. ראינו דירה מתוקה ברחוב רבי עקיבא, לא מאוד רחוק מאמא שלי, שנסעה להודו עם שחר, החבר הזאטוט שלה. בדקנו משכנתאות, זכויות, ואפילו הלכנו לקנות מכונת כביסה ומייבש.
כל כך התגעגעתי ליריב ולמה שהיה לנו, שלפעמים תהיתי אם לא עשיתי שטות נוראית כשעזבתי אותו. הלב שלי היה קפוא, הרגשות שלי סחוטים, אבל אני התעלמתי מהרצונות והרגשות האמיתיים שלי. הענשתי את עצמי, והגיע לי.
יום שישי שמשי במיוחד קבעתי עם אייל להיפגש בבנק דיסקונט בהרצליה פיתוח כדי לטפל בבקשת ההלוואה לדירה, ואחר כך נלך למרינה לאכול צהריים. אני הגעתי לשם מהקוסמטיקאית, לאייל היו כמה עניינים במשרד. בערב נלך להורים שלו, נשתה יין משובח... ואולי לא, כי אולי אני כבר בהריון.
תחושת עונג דגדגה אותי כשחשבתי על היום הנפלא המשתרע לפניי. צחקתי בקול רם כשנזכרתי שגבי גולדמן שאל "מה שלום הזוג הטרי הכי סודי במשרד", ואני שאלתי אותו אם הוא מדבר עליו ועל תומי. איך הוא החוויר, מגיע לו.
חיכיתי לאייל מול הבנק, על ספסל, מתענגת על השמש, כשפתאום קלטתי שהשעה כבר שתיים עשרה וחצי. ואז הנייד שלי צלצל.
"מה קורה איתך?", שאלתי את אייל, "למה אתה נותן לי לחכות כל כך הרבה??? הבנק תכף נסגר!"
"עדיף שתבואי", אמר בקול מבשר רעות. עצרתי מונית ונסעתי בדפיקות לב מואצות הביתה. היה לי ברור שמישהו מת. עוד לא ידעתי שזו אני.
נכנסתי הביתה בסערה. אייל ישב על השולחן בתנוחה מאוד מוזרה. הכל היה לי משונה. "יש לך משהו לספר לי?" שאל מיד.
החוורתי. "לא..."
"את בטוחה?"
"בקשר למה?" שאלתי, גונבת זמן, מנסה להרגיע את עצמי.
אייל נעמד. "בקשר לזה שאת חתיכת מזדיינת, יא מזדיינת!!!!" שאג עליי.
התקרבתי אליו, והוא ניער אותי ממנו. היה ברור שאין טעם להתגונן. מספיק אימללתי וקרקסתי אותו. מגיעה לו האמת.
"מי סיפר לך?" שאלתי.
"אז אני מבין שהיו הרבה שידעו"
"זה מה שחשוב לך? מי בגד באמון שלך? אז אני מבין שהיו הרבה שידעו".
"אייל, תשמע..."
"אייל תשמע נגמר. אייל כבר לא שומע!"
הוא היה מפחיד, בעיקר כשפתאום עבר לדבר על עצמו בגוף שלישי, כאילו שמשהו בו התחרפן, "למה? למה? למה למה למה למה למה למה?"
"קשה לי להסביר כרגע", אמרתי, התיישבתי ושוב נעמדתי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, "זה היה לא מתוכנן.... מין התאהבות כזאת..."
"מתחשק לי לחנוק אותך", אמר אייל בשנאה נוראית, "אני כל כך שונא אותך שעדיף שתעופי מפה. למה? למה הזדיינת עם יריב? מה היה חסר לך איתי?"
"כלום", בכיתי, "זה לא בגללך בכלל, זאת אני, משהו אצלי לא מסוגל להיות מאושר".
נינה ייבבה בין שנינו. אייל העיף עליה מבט.
"אני מקווה בשבילך שאת לא בהיריון", אמר לי.
"אני לא", אמרתי לו.
נעצנו מבט זה בזו.
"מי סיפר לך?" שאלתי.
"לכי מפה דורית", אמר אייל בשקט.
"איך הכל התחרבש?" התחלתי לבכות, ממש התמוטטתי, "לפני חצי שעה ישבתי וחיכיתי לך בבנק, עמדנו לקנות דירה...."
"איזה מזל שאלוהים אוהב אותי", סינן אייל, "תארי לך שהייתי נתקע איתך, עם דירה ומשכנתה".
"אייל, אתה לא מתכוון לזה". ניסיתי לחבק אותו. הוא מיסמר את הזרועות שלי לצידי הגוף.
"תגידי לי משהו", אמר פתאום בפנים קשים, "לפחות נהנית עם החרא הזה?"
"לא", אמרתי מהר מדי.
"שקרנית. בטח גמרת מאה פעם, בטח התעלפת מרוב תענוג".
"ממש לא, וזה לא קרה כל כך הרבה פעמים", שיקרתי, למענו שיקרתי, כדי שיחדל לדמיין אותי ואת יריב ביחד.
"אז כבר בפריז הזדיינת איתו, מיד אחרי החתונה שלנו, או שלפחות חיכית קצת?", שאל וניגב את הפנים במגבת מטבח. לא יכולתי לשאת את המחזה הזה. הושטתי לו קופסת טישו. הוא לקח אותה, והביט בי בשקט, מושך באף. מוטרף.
"לכי אליו, נו", הוא אמר, "את הרי מחכה לרגע הזה כבר חודשים בטח".
"אייל, אני גמרתי עם יריב כבר לפני כמה שבועות", אמרתי לו, "באותו ערב שיצאנו עם ניקול, הדוגמנית?"
"ואני המטומטם, רואה שאת לא נמצאת, רואה שגם הוא לא נמצא, וחושב בטח עומדים שם, בטח משוחחים... אם הייתי יודע שאשתי כזו שרלילה הייתי יודע שצריך להחזיק אותך בשרשרת פלדה. אני מקווה שלא הדבקת אותי באיזו מחלת מין דרך אגב".
"אייל...."
"עופי מפה!!!!!"
שוב בשמש, רק שהפעם העיניים שלי היו רגישות בגלל כל הבכי. עכשיו מה? אמא שלי בחו"ל. קרן בטח ישנה כי אתמול היתה לה משמרת במועדון. דנה.
"דנה...." אמרתי מיד כשענתה לטלפון.
"את יכולה לבוא אליי", אמרה מיד, "אבל אני כבר אומרת לך שאני לא אקח צד בסיפור הזה".
מאיפה היא כבר יודעת?
"אין מצב שאת עוזבת לשנייה את העמדה המתחסדת שלך?" שאלתי אותה. "אני בצרה, אין לי לאן ללכת, החיים שלי התפרקו, בדיוק עכשיו את חייבת ליפול עליי עם ההתחסדויות שלך?"
"אלה לא התחסדויות", אמרה, "ואני לא אתן גיבוי להתנהגות הזאת שלך, סורי".
"את שופטת אותי?", נדהמתי. מולי עצר פתאום האוטו המוכר של יריב. הוא התבונן בי.
"את יודעת מה", אמרתי לדנה, "לכי תזדייני. ואני אומרת לך את זה בתור עצה. לכי תזדייני, ואם את בתולה כמו שאני וקרן די בטוחות, תמצאי איזה פראייר שיסכים לבתק את הבתולים שלך. אולי הפראייר הזה גם יסכים להישאר איתך, כדי שיהיו לך חיים משלך ולא תצטרכי לחטט בחיים של אחרים כל הזמן".
"את כועסת עלי בגלל שהחיים שלך הסתבכו?" שאלה דנה בשלווה.
"אני כועסת עלייך בגלל שאת חברה מחורבנת", צעקתי וניתקתי לה. התקרבתי לרכב של יריב.
"הכל בסדר?", הוא שאל מבעד למשקפי השמש הכהים.
"הכל לא בסדר. אייל גילה הכל וזרק אותי מהבית".
"אז בואי אליי", אמר יריב.
"התכוונתי ללכת לדנה, או לדנדי", אמרתי. אפילו לא לקחתי מברשת שיניים, סתומה שכמוני.
"ברור שלדנה את כבר לא יכולה ללכת", גיחך. "בואי תהיי אצלי כמה ימים עד שתתאפסי".
"מה עם אשתך לעתיד?" שאלתי.
"אני מזמין אותך בתור ידידה שנמצאת בצרה", הוא אמר, "כנסי כבר לאוטו!".
נכנסתי. בפנים המזגן פעל. יריב גחן לנשק אותי על השפתיים. נרתעתי.
"זה לא נקרא ידידות", אמרתי לו.
"אני לא אמין", גיחך, "את כבר אמורה לדעת את זה".
העפתי מבט למעלה. אייל עמד בחלון עם נינה והביט בנו.
"את רעבה?" שאל יריב והתחיל לנסוע.
"נראה לך?", קינחתי את האף, בטח נראיתי נפלא, "איזה רעבה, בא לי למות".
"יאללה, זיינית שכל", אמר יריב, "הרגע הזה היה צריך לקרות כבר מזמן. אין לך מה לעשות עם האיש הזה, תגידי תודה שזה קרה כשאת עדיין צעירה".
"תודה", אמרתי בקול חרישי.
בדירה של יריב העפתי את הנעליים וצללתי למיטה. משכתי את השמיכה מעל הראש והתחלתי לבכות. יריב הידק עליי את השמיכה. סצ'מו נדבק אלי, ואני הנחתי עליו את הראש. חייגתי בלב דוהר לאייל, שענה מיד.
"אייל?..."
"מה את רוצה?" הוא היה גס, גס כמו שמעולם לא היה איתי.
"די..." התחלתי לבכות לו, והוא אמר "דורית, אני עכשיו אפילו יותר רותח עלייך. פתאום הבנתי שאת עושה ממני צחוק כבר אני לא יודע כמה זמן, שבגלל זה כל האנשים במשרד שלך מסתכלים עליי בליגלוג.... למה זה מגיע לי, תגידי?"
"זה לא..." התחלתי להגיד, והוא ניתק.
דמיינתי אותו, במרחק של שני רחובות וחצי ממני, רכון בבדידות מעל הספגטי שהכין לי לארוחת ערב בלילה הקודם, נינה משעינה עליו את אפה הארוך, ושניהם עצובים. הלכתי למות מצער. זו המשפחה שלי, זה הבית שלי שם.
הטלפון צלצל. יריב ענה, ושמעתי בבירור את הקול של אייל: "תעביר לי אותה, אני יודע שהיא שם".
יריב העביר לי בלי לומר מילה, ואני אמרתי בתקווה "אייל?"
"רק תדאגי שמישהו יעיף את הדברים שלך מכאן".
הוא ניתק.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
מה היה חסר לך איתי?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
