המשימה: ויתור
האם מתרגם הוא משרתם של שני אדונים, המניח את קיומו של שלישי? ספרו של הפילוסוף הצרפתי פול ריקר מנסה לענות על השאלה מהו תרגום טוב
באחרונה פנה אלי עמית המתרגם ספר מעברית לאנגלית וביקש להיוועץ בי כיצד לתרגם את המילים "מושבה," "מושב" ו"יישוב." לאחר בירור קצר התברר לי שב"יישוב" התכוון בעצם ל"היישוב," כלומר לא סתם מקום שמתגוררים בו בני אדם, אלא, אם להיסמך על מילון רב־מילים, "כינויה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מימי העלייה הראשונה ועד לקום המדינה." כלומר, היישוב היהודי בפלשתינה־א"י.
המושבים, כידוע, נחלקים למושבי עובדים ולמושבים שיתופיים, אך זו הגדרה פורמלית שאינה מסייעת הרבה לתר אחר מילים מקבילות בשפה זרה. והמילה "מושבה," כמו "היישוב," נושאת אותו נופך היסטורי (פתח תקווה, ראשון לציון, זכרון יעקב,( ובעצם קרובה בהוראתה ל"מושב" המודרנית, אך נבדלת ממנה במושאים שהיא מתארת ובאווירה שהיא משרה עליהם. מה שלא נאמר במילון, בנוסף, זה הקשר בין כל המילים האלה (כולן בעלות שורש משותף), השזירה והשרשור שלהן בתודעת הדובר, שלא לדבר על האסוציאציות העולות לנוכח מילים בלתי־תרגימות בעליל, כמו "מושבניק."
הקושי בתרגום מילים אלה (מושב, היישוב, מושבה וכו,(' שאינו דווקא מן הקשים שבהם נתקל המתרגם מן העברית לאנגלית, מבהיר היטב את אחת הנקודות הקריטיות בספרון המקסים והנפתל של פול ריקר "על התרגום" שיצא בעברית.
השאלה ששואל מחברו, שאלה שהתחבטו בה רבים לפניו, היא מהי יחידת השיח הרלוונטית עבור המתרגם ועבור חוקר התרגום? בקצה האחד האות ויחידות המצלול הבסיסיות, הבחירה השרירותית של כל שפה לחתוך את האוויר בעיצורים ובהברות כאלה או אחרים, ובקצה השני "המכלול התרבותי," אותן הנחות יסוד כוללות ההופכות, למשל, את השורש י.ש.ב. לבעל חשיבות עצומה בתרבות העברית המודרנית. ובין לבין נמצאות יחידות הביניים - המילה, המשפט, הפסקה, הטקסט. ריקר משיב על שאלתו, שכל התשובות נכונות, כל יחידות השיח רלוונטיות, אך יש ללכת מלמעלה למטה, מהמכלול התרבותי מטה, שכן ללא המכלול לא נצליח לברר את משמעות יחידות הבסיס. בלי להבין את העברית על הקשרה ההיסטורי־התרבותי, אם לחזור לדוגמה שהצענו, לא נבין "התיישבות","מושב," "יישוב," "היישוב" ו"מושבה."
להיזכר ולהתאבל
ריקר שואל מהפסיכואנליזה שני מנגנוני עבודה לשירות המתרגם: עבודת הזיכרון ועבודת האבל. עבודת ההיזכרות (מייד אדרש להעדפה זו על פני "עבודת הזיכרון(" היא תהליך שבו יש להעתיק מחדש את המציאות. ואולם, המציאות אינה נגישה שם "בחוץ," היא נתונה בפני התודעה הנזכרת כאובייקט מופרד ומובחן ממנה. ההיזכרות כרוכה תמיד במאמץ ובעיקר בהתנגדות, והתודעה עורכת התאמה בין מה שהיא מסוגלת להכיל לבין מאורעות העבר. ההיזכרות, כמו התרגום, אינה מושלמת, וכאן יש מקום לעבודת האבל, ההכרה שלעולם לא נוכל לייצר עוד פעם את אותו הדבר, הכורח לוותר על התרגום המושלם.
תחת אידיאל התרגום המושלם מציע ריקר אידיאל חדש: התאמה ללא זהות. כלומר, ויתור על יצירת "אותו הדבר," והסתפקות בטקסט מקביל שהותאם למקור האידיאלי. רעיון זה מתייחס אולי לכותרת המסה המפורסמת של ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם": "משימה" בגרמנית (Aufgabe) מתכתבת גם עם "להיכנע" או "לוותר" .(aufgeben)
יתר על כן, בעקבות הפילוסופיה האנליטית, סבור ריקר כי אין כלל אפשרות לדעת מהו תרגום מושלם, אף לא מהו תרגום טוב, שכן השוואת תרגומים מניחה את קיומו של טקסט שלישי, שלאורו נוכל לבחון את המקור מול התרגום. נראה כי מובלעת כאן הנחה כאילו המקור והתרגום הם שני נוסחים
של אותה משמעות, החבויה בטקסט שלישי, שאותו לא נוכל לעולם לשחזר. לכן, טוען ריקר, בכל פעם שאנחנו מבקרים תרגום, אנחנו מתרגמים למעשה מחדש, ובוחנים את בחירת המתרגם מול בחירתנו אנו (ואגב כך קובעים גם קובעים מהו תרגום טוב.( כך למשל, לא אוכל להביע את חוסר שביעות רצוני מהאופן שבו תורגם באופן בעייתי המושג Erinnerungsarbeit ל"עבודת זיכרון" בטקסט זה, בלי שאציע, כפי שהצעתי לעיל, תרגום מחודש: "עבודת היזכרות" (כלומר, היזכרות בבחינת תהליך, לעומת זיכרון בבחינת תוצר.( אך יהיה זה אך הוגן להוסיף שהתרגום של "על התרגום," כמו גם עבודת העריכה, אירחו את הטקסט, אם להשתמש במטפורה של ריקר, באופן יוצא מן הכלל.
באופן אירוני, בחיבור ידוע שפורסם לפני כארבעים שנה, הציע ריקר את התרגום והפרשנות כמטפורה להבנת הפסיכואנליזה. בחיבור הנוכחי, שפורסם זמן לא רב לפני מותו ב־,2005 הוא מעמיד מנגנונים פסיכואנליטיים כדי להסביר, או להבין, את התרגום. כעת לא ברור כבר מהו הטקסט המקורי - תורת התרגום או הפסיכואנליזה. ואולי זו הדרך להיחלץ מחיפוש השווא אחר הטקסט השלישי הנעלם: להעמיד את התרגום מול המקור כמראה מול מראה, ולהתבונן בעד השתקפויותיהם ההדדיות ההולכות ונעלמות.
- מתוך מוסף הספרים של "ידיעות אחרנות"
לפנייה לכתב/ת 
