SMS לקב"ה

אחת מאמירותיו החוזרות של פרופ' אביעזר רביצקי הייתה, שהדתיים הלאומיים מרדו בתפקידם השולי בתנועה הציונית, וממקומם כמשגיחי כשרות בקרון המטבח של הרכבת, הם שמים פעמיהם אל הקטר המוביל של הפוליטיקה הישראלית.

כאשר קבוצה מבקשת להנהיג ולהיות אליטה פוליטית, היא עלולה לשלם על כך מחיר אם משוררים נמנים עם קבוצה זאת, הם עלולים לוותר על היתרונות התרבותיים שלהם ולהפסיק להיות אליטה תרבותית־ספרותית. ואכן, לטענתי, המשוררים הדתיים הלאומיים, המיוצגים בכתב העת "משיב הרוח‭,"‬ אינם רבים בעוז את ריבה של שפת המקורות, אלא נוטים להרכין ראש בפני הדיאלקט התל אביבי ומרבים לבלול אותו בשפתם, וזאת באופן גמלוני.

מהו משורר דתי? לפי ניטשה הרומנטיקן, האמן הוא האדם הדתי ביותר (שכן הוא זייפן המציאות הגדול ביותר‭,(‬ ומכאן נובע שכל משורר הוא דתי. אבל ברשימה זאת, באומרי משורר דתי כוונתי למשורר שומר מצוות. ההבדלים הסוציולוגיים הרלוונטיים לשירה בין משורר עברי דתי למשורר עברי חילוני, הם שליטה בשפת המקורות, השקפת עולם שונה בתכלית ומידת צנזורה צפויה. ברשימה זאת אתמקד רק בבחינת ההבדל הלשוני, ואראה שהמשוררים הדתיים של "משיב הרוח" מתבטלים בפני העברית־ישראלית.

המשוררים הדתיים לאומיים החדשים מקנים מקום מרכזי בכתיבתם לסלנג הישראלי, ללשון השווקים והקפה התל אביבית ולפזמון התל אביבי. לעתים הם נוקטים גם בסלנג שכבר התיישן. כך למשל, נחום פצ'ניק כותב בשירו ילד : "איך תצא מן הבדידות / יא ראבק / נחום‭/.‬ הסתבכת / ברל'ה בחדר שכור / ברל'ה בחדר סגור איך תצא / החוצה / מקונכיית הבדידות הסגורה אבא / (שלך) ואמא (שלך) רוצים לתת לך / עוגה" ( סוס האמונה , כתר‭.(‬ מי שקורא את השורות האלה עלול לסבור שמדובר בכותב בלתי מוכשר הרי מדובר במשחק מגושם בסלנג ישראלי אוריינטליסטי ובפזמון ילדים מלפני כמה עשרות שנים.

התחושה הזו תתחזק למקרא מילותיו: "כולם זבלות‭,"‬ אלא ששירים אחרים, שבהם המשורר נוקט בשפת המקורות, מגלים שהבעיה בשורות דלעיל היא בעיקר בבחירת חומר ירוד, שהמשורר אף אינו מיומן בדיבור בו. לעומת זאת, כישרונו מתבטא, למשל, בשיר "אלוהיי" : "נצור לשוני לנשיקה / ושפתיי למילות אהבה" (שם, ‭.(48‬ השורות היפהפיות האלה הן פרפראזה לקטע האחרון בתפילת שמונה־ עשרה: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה‭."‬ אלא שהרע מתהפך לנשיקה, והמרמה למילות אהבה. המשורר אינו חרד מהלשון המועדת לשימוש נפסד, אלא מתפלל למימוש השימושים האירוטיים־נעלים שלה.

SMS לריבונו של עולם

דבר דומה ניתן למצוא גם אצל עמיתתו, סיוון הר שפי. דווקא כאשר היא כותבת שיר רליגיוזי היא נוקטת בעגה נמוכה: "אני פריקית של אלוהים‭...‬ אלוהים שלי פריק שלי" (עמ' ‭,69‬ גלות הלויתן , הקיבוץ המאוחד‭,(‬ והא לנו שורות בלתי מרשימות. ולעומת זאת, בשירה האישית היא משוחררת מהצורך להתקרב לחילונים בשפה רדודה, והא לנו שיר טוב מאוד: "תראי, תמר, אמא לבושה דמעה / שני שדיה כנטיפי דמע / לצווארה מחרוזת יהלומים / נקווים במכתש הקטן ליד הלב" ( דמעה , שם, ‭.(7‬

גם אצל שמואל קליין, ניתן למצוא אפולוגטיקה לשונית בהתנקזות עולם הדימויים: כולנו תל אביביים / במדבר הזה/  הפרות, התבן והקש, ההר הירוק‭/,‬ מין SMS לריבונו של העולם / מה אני ומי אני / בזחיחות השומרונית" ( שירים מול קוצרא , משיב הרוח, מבחר שירים , הקיבוץ המאוחד‭.(‬ כמו כן, גם אצל יוסף עוזר, שדווקא מצליח לכתוב שירה מנדבכים שונים, בא הסלנג הלעוס: "משוגע ל־" ומזנב בשורות חזקות, פשוטות ונוקבות, שנכתבו על השתלות איברי ילד פלסטיני ביהודים ואיברי חייל יהודי בערבים: "ושיר הוא משוגע לכתוב / אולי כך לאט, בעדינות‭/,‬ נעשה את חילופי האזרחים / פלשתינאים מחלקים של יהודים / ויהודים מחלקים של פלשתינאים" ( קולה ומכנסיים , שם, עמ' ‭.(85‬

עורך מיומן היה מסלק מבית השיר את השורה הראשונה העגתית והמעוותת מבחינה תחבירית. זאת ועוד, לשונו של עוזר מתנאה, כאשר הוא מתכתב עם המקורות: "איפה את יד נשלחת מתארכת? / אין‭,"‬ ומנגד מתרוששת עם ביטויים כמו "חאראם עלייכ, שלום" האוריינטליסטי, ביטוי מהמילים המועטות בערבית שרוב היהודים־ישראלים יודעים ומצמצמים אליהן את התרבות הערבית.

קחו לדוגמא את עגנון

לעומת המשוררים הדתיים של הדור הנוכחי, גדולי הספרות הדתיים של הדור הקודם דווקא כתבו בעברית־יהודית המרוחקת משפת הרחוב של זמנם. אחד ההישגים הכבירים של עגנון הוא שפת כתיבתו. אבל עגנון לא המציא יש מאין, אלא כתב במסורת הגדולה של שפת המקורות. לכן גם בטקס חלוקת פרס נובל הוא ציין בין מקורות ההשראה שלו את התנ"ך המשנה, התלמוד והרמב"ם, וכדי שלא לקפח שכר כל ברייה הודה גם לבהמות, לחיות ולעופות שלמד מהם, אך פסח על הספרות העברית של זמנו.

לא זאת בלבד שעגנון מרד מבחינה לשונית, אלא שהוא לא פיצה על כך בקונפורמיזם תוכני. סיפוריו הם תרתי דסתרי לאתוס שלילת יהדות הגולה, שאותה דווקא אהד לצד עגנון, יש לציין את זלדה. הליריקה שלה כתובה בעיקר בשפת המקורות, אם כי היא נקטה בצורות שיריות מודרניות. גם מבחינה תכנית, זלדה התקוממה הן כנגד הדה־הומניזציה בחברה החילונית־ מודרנית, לרבות במדע וברפואה, והן נגד השוביניזם בחברה הדתית כמו בשיר: "כאשר חי המלך / היה כבוד בת המלך / פנימה / בבית‭/.‬ עכשיו הבית רסיסים רסיסים‭/...‬ כאשר חי המלך הייתה השבת שושנים / עכשיו היא פצע" ( כאשר חי המלך , שירי זלדה , עמ' ‭,101‬ הקיבוץ המאוחד‭.(‬ זלדה אמנם לא קוראת לעקור את המקרא המדיר נשים מזירת החוץ, אך היא מציעה לו פרשנות מצמצמת, שלמעשה מאיינת אותו: הכלל "כבודה של בת מלך פנימה" תקף רק כאשר חי המלך והבית היה בית מלך מה שלא מתקיים עוד בימינו, ומכאן שגם הכלל לא תקף בימינו.

הנסיגה הלשונית של המשוררים הדתיים קיימת כבר אצל דור הביניים של אדמיאל קוסמן, מירון ח. איזקסון ובמידת מה גם אצל יהונדב קפלון. כך למשל, הגם שאיזקסון מתכתב עם סיפורי המקורות ומשלב בלשונו את שפתם ועומקם, הוא נמנע להחיות מילים רדומות מהמקורות, שתיתפשנה כמוזרות. אגב, הבלחה מעניינת של מילה נשכחת מישעיהו נמצאת בשירו של יורם ניסנוביץ מ"משיב הרוח‭:"‬ "ענן קורותיי מתגשם / רך ונוטף / אבל הילדות / הקשה האכזרית כמו טרשים / לעזק לסקל" ‭")‬סטף, ינואר ‭,"05‬ "מבחר שירים‭.(44 ,43 ,"‬ המילה "לעזק" (המופיעה גם בשירת יוסף עוזר) פירושה לעדור לעומק, והנה ניסנוביץ מסייע ללימודה של מילה זנוחה, אך הדבר נדיר יחסית בקרב משוררים דתיים דהיום.

המשוררים הדתיים לא רבים את ריב שפת המקורות, אז מה?  

ראשית, כי שירתם הייתה יכולה להשתפר מאוד בלי ההשטחה הלשונית. אך משום מה דווקא השפה הפרובינציאלית התל אביבית נתפשת בעיניהם כאוניברסלית ושפת המקורות כפרטיקולרית. שנית, משום שהתרבות העברית הייתה יכולה להרוויח מכתיבת שירה בשפת המקורות, שכן היה בכך כדי לתווך נכסים תרבותיים לציבור החילוני.

המשוררים הדתיים היו יכולים לאתגר את אתוס "נחזור לשפת התורה‭,"‬ שמשמעותו פסיחה על לשונות המשנה, התלמוד, האחרונים וכו‭.'‬ הצורך בכתיבה בלשונות אלו הוא עז, שכן גם שירת ספרד, שהיא אלטרנטיבה דומיננטית, נצמדה לשפת המקרא. מנגד, את ההפסד שבמיעוט שפת המקורות המאוחרים בשירה ניתן לגלות בהיתקלות בשירה הכתובה בשפה זו, כמו "חד גדיא‭."‬

שלישית, יש להצר כיוון שכתיבה בשפת המקורות הייתה מסייעת לדה־טוטליטריזציה של ההתפתחות העברית, כיוון שהעברית, בניגוד לשפות אחרות, לא נוצרה על דרך של יד נעלמה. מדובר בשפה רדומה יחסית, שכוח מרוכז עורר ביטויים מסוימים שלה, אך בחר להותיר בתנומתם ביטויים אחרים. הסלקציה ממאגר המכתמים של העברית, כמו ספרי איוב, משלי ותהלים, לא נעשתה באקראי, אלא בהתאם להעדפה אידיאולוגית פרטיקולרית. ביטויים שתאמו את האידיאולוגיה הציונית נכנסו לשפה המדוברת, ואילו ביטויים שנגדו את האידיאולוגיה הזאת הודרו ממנה.

כך למשל, הפסוק: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" נטמע בשפה המדוברת, ואילו פסוקים אחרים ממשלי, דוגמת "אשרי אדם מפחד תמיד‭,"‬ "ארי נוהם ודב שוקק, מושל רשע על עם דל" לא נכנסו לאוצר הניבים המדובר המשוררים הבקיאים במקורות היו יכולים להיות אליטה תרבותית, שתאתגר את סט מכתמי העברית שהתקבלו. הדה־טוטליטריזציה של השפה חשובה מאוד, כיוון ששפה היא מדיום הן של דיבור והן של חשיבה. חמישית, יש להצר על חדירת הסלנג לשירה, כיוון שהוא חלק מהידרדרותה התרבותית של הקבוצה היהודית־דתית הבלתי חרדית, שהרפתה מהתרבות היהודית בהתמקדה ב"ארץ ישראל השלמה‭."‬

בקריצתם לציבור החילוני מסמנים המשוררים הדתיים לאומיים את ההעדפה הציונית־דתית להיות אליטה פוליטית, ולא אליטה ספרותית. ואכן, קל יותר להוביל עם עגלה מרוקנת. 

הכותב הוא משפטן, כלכלן ומשורר ‭sifrut@yedioth.co.il ‬

הטור המלא פורסם השבת במוסף הספרים של ידיעות אחרונות