"הדמעות שלנו בשירים שלו"

מרחבת האודיטוריום בחיפה לקופות הסינמטק קשה היה אמש לפלס את הדרך. שעה לפני פתיחת הדלתות לאולם, הרחבה געשה. השם "דרוויש" נישא בפי כל. בין מאות הבאים לצפות במשורר מחמוד דרוויש היו נציגי האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית, נציגים מההנהגה הפוליטית ומכל שכבות האוכלוסייה. את הנושמים לרווחה, אלה שהצליחו לשים ידם על כרטיס לאולם המרכזי, אפשר היה לזהות מרחוק.

אחרים חיזרו על פתחי הקופות, מנסים אולי בכל זאת לחלץ כרטיס לאולם השני שבו הוקרנה במקביל על מסך ענק דמותו של המשורר הלאומי הפלסטיני  מקריא משיריו בעיר שבה החל את דרכו.

בשורה הראשונה של אולם האודיטוריום ישבו בזה אחר זה ראשי מפלגת חד"ש מוחמד ברכה, ד"ר חנא סוויד, עיסאם מח'ול ואיימן עודה ולצדם חבר סיעת רע"ם-תע"ל, ד"ר אחמד טיבי, שנעו בחוסר שקט בכיסאותיהם ולחצו ידיים. צלמים של אל ג'זירה,CNN, PBS ונציגים של תחנות שידור אירופיות, מיקמו מצלמות ותקתקו פלשים. המנחה, אמאל מורקוס, ביקשה מהקהל להתאזר בסבלנות. "רק עוד מעט", אמרה בחיוך שהתקבל באהבה.

אחריה עלו לברך פרופסור רמזי סלימאן, מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ועורך כתב העת "מחקרים פלסטיניים בחברה ובהיסטוריה" ואיימן עודה, מזכ"ל סיעת חד"ש.

שמח להיות בבית

כמעט ארבעים שנה חלפו מאז עזב דרוויש את מולדתו לטובת לימודים במוסקבה. לאורך השנים, עד שקבע את משכנו בין עמאן לרמאללה, חזר מדי פעם לביקורים קצובים, בין היתר ללוות את חברו, אמיל חביבי, לקבורה לפני כעשור. לאורך השנים השתתף דרוויש בערבים ספרותיים שנערכו בנצרת, כפר יאסיף וג'דיידה. ובכל זאת, הביקור הנוכחי, שהתקיים בחסות כתב העת "משארף" בעריכת סיהאם דאוד ומיסודו של חביבי, ובחסות סיעת חד"ש, הוא ביקור שונה גם בעבורו. למרות מלחמת הכוחות הגלויה והסמויה שהתנהלה בשבועות שקדמו לביקור בין ציבור תומכי סיעת חד"ש לבין אנשי בל"ד, נדמה שדרוויש פשוט שמח להיות בבית, מוקף באוהביו.

דרוויש: האווירה היתה יוצאת דופן

"אני הולך לעירי ולא לכנסת", ענה דרוויש לעורך מדור התרבות של עיתון "אל אחבאר", פייר אבו סאעב, שתקף אותו על ההחלטה להופיע בחיפה באישור שלטונות ישראל. בעירו של דרוויש קיבלו את המשורר אמש בדמעות ועטפו אותו באהבה. כשעלה על הבמה הוא נשם את הרגע. מבטו ריחף על הקהל שנעמד לכבודו. הוא סימן לקהל לשבת. "אל תתייחסו לבואי כאל אירוע מיוחד", אמר מצטנע, "לא צריך לעשות עניין מזה שאני בא למקום שבו אך טבעי שאהיה".

הוא התייחס למתרחש בשטחים והתרעם על המרחק ההולך ונפער בין עזה לגדה. ("במקום לבנות מדינה לצד ישראל, אנחנו בונים מדינה בתוך מדינה"). הוא קרא מתוך קובץ השירים "פרחי השקדים או יותר רחוק", מתוך *"ציור קיר", ומתוך *"למה עזבת את הסוס לבדו". הוא קרא את השיר "אני יוסף, אבי" ואת "מתגעגע ללחמה של אמי", שהפך לסמל. האיש, שנתפס בשל ביישנותו כמאופק, מרוחק ויהיר עמד על הבמה, גאה, נינוח ומחזיר אהבה. מילותיו של דרוויש התגלגלו ממנו והלאה כמו מוזיקה. "אני השפה שלי, זוהי שפתי", הוא אומר ומגיש אותה לקהל במתנה. מאוחר יותר ירשה לעצמו לומר: "זה היה ערב מיוחד. האווירה שנוצרה באולם היתה יוצאת דופן".

ערב של אנשים 

גם הפוליטיקאים שבקהל נשארו עם תום הערב נטולי נשימה. "זה לרחף בפסגות שלא מזדמן לנו לבקר בהן בשגרה השחורה שאנו חיים אותה", אמר ח"כ מוחמד ברקה, "דרוויש הוא אמן המילים הפשוטות. בשבילנו, בני העם הפלסטיני, לראות אותו, שיצא מאתנו, חוזר אלינו, זה אירוע מיוחד".

ברקה התרגש גם מההיענות האדירה של הקהל: "זו תעודת כבוד שעל אף כל הקליפות והשטחיות של החיים הצרכניים, כל כך הרבה אנשים עשו את המאמץ להגיע וביקשו להמריא לעולם של יצירה נשגבת וחד פעמית". מי שנפקד מהערב היה שר התרבות, ראלב מג'אדלה. במשרד מעדיפים לא להגיב אבל שלא לייחוס אומרים שהצביון הפוליטי שניתן לביקור היה למורת רוחו של השר.

ברקה מצדו אומר: "לא רצינו לשוות לביקור אופי רשמי ממלכתי. אין לנו משהו נגד ראלב מג'אדלה, אבל חשבנו ששר בממשלה ייתן לאירוע אופי אחר. מחמוד דרוויש הוא מעל לפוליטיקה והערב הזה הוא ערב של אנשים". דקות ארוכות אחרי תום האירוע עוד עמד קהל גדול בתוך האולם ומחוצה לו. מרים וסימה, שתי סטודנטיות מהטכניון בחיפה, הגיעו לאירוע למרות מבחן מסכם בבוקר המחרת. "חשוב לנו להיות פה. זה ביקור נדיר ואי אפשר לדעת מתי אם בכלל יהיה הביקור הבא", אמרו. שתיהן רואות בדרוויש דמות לחיקוי. "שתינו כותבות שירים והשירה של דרוויש השפיעה עלינו מאוד. גם אנחנו, כמוהו, מקוות שהיהודים יקראו אותם".

מחוץ לאולם עמדו עטויי כאפיות שני בחורים צעירים: ג'בר בסל וחליל סעיד, שני חברים מהיישוב ג'דיידה שהגיעו במיוחד לחיפה למרות מבחני הבגרות. "הצלחנו להשיג את הכרטיסים האחרונים", הם אומרים בסיפוק, "זה לא היה קל". בחורים בגיל העשרה לא נוהגים להפגין רגשות אבל דרוויש, כך מסתבר, הצליח לגרום להם לדמוע. "בשיר האחרון שדרוויש הקדיש לאמא שלו שמרוב בכי עליו נעשתה עיוורת, פשוט בכיתי", אמר סעיד. "יש הרבה שקוראים את השירה שלו, אבל לשמוע אותו זה משהו אחר". "הוא הרוח שלנו, הנשמה שלנו, הדמעות שלנו בשירים שלו", אמר ג'בר, "הכוח שלו הוא באהבה למולדת ובאהבה לעם הזה. בשבילנו דרוויש הוא הרבה יותר מ'הארי פוטר', את הספרים שלו קוראים כולם".