וזה הסוף/ דלית אורבך
אמיתות, זה מה שיפה בסיפורים של דלית, כל כך הרבה חכמת חיים עד שאני תוהה אם אישה צעירה כתבה את הספר ולא גברת מבוגרת מאד,מישהי שהפילוסופיה משמשת לה בן לוויה.
וגם בספרה זה חיפשתי לשווא את שם המתרגם או המתרגמת ונותר לי לפלוט מילה אחת-- מ ד ה י ם!. דלית אורבך היא משלנו,מחזקת את ההכרה שאכן אנו עם הספר.
ודלית בספרה מתעניינת באמת,מעמידה את דמויות סיפרה אל מול הטבע,כמו מטילה על עצמה את המשימה לתת ביטוי לאופקים רחבים ורציניים מבלי לנסות לתת לקורא להוסיף שום דבר מדמיונו.
כי בדבריה קוראים את הקולות המעמיקים ביותר של בני האדם וחשים את הרצון הכביר לחיים,מציאות שמתעלה מעבר לגבולות החלומות.
מטיבה דלית לתאר את האמת הכמוסה שבהוויה האנושית מתוך מראות החיים הארעיים והחולפים בבית החיים מתים, ונראה לי שהכתיבה מסבה לה קורת רוח,כמו תכלית אחת--להחזיר את רטט החיים לאישה אחת,למספר שנים,והסיפור שרקחה סביבה הוא בלתי אמצעי,ססגוני,לעיתים עצור,ולעיתים הומוריסטי אך בהחלט נוגע ללב ונסער,מלא חיים והבעה באופן יוצא מגדר הרגיל,אף מרגש עד גבול בכי הרוצה באמת ובתמים להוציא את הלכלוך מהנשמה.
דלית,בציפורניים מושחזות כלפי מקלדת,או אולי בעט חרושה או בציפורן שמיר,עורכת לנו קוראי סיפרה סידרה של אלפי מילים ובמשפטים הנוגעים לליבנו כאות לאהבתה האמיתית לכתיבה ובכנות אמיצה כלפי החיים עצמם.
ומה התוצאה? משחק חיים בפרספקטיבה,אשר תוך כדי נהירתם בעלילה מתעכבים הם על כל פרט ומחשבה ומעצבים את צורתם באופן כה חד משמעי, מעניקים לכל דמות,גם אם אינה מרכזית בסיפור,סמליות עד כדי חריגה ממסגרת תפקידם,וזאת סמליות עמוקה,גלויה או מסתורית החשובה והמאחדת ומאגדת את הסיפורים כולם. מתוארים בתיאורים שיש בהם העמקה וחדירה אל סודות היסוד של הטבע ויוצרות את אותה סינתזה מופלאה החובקת בתוך נוסחתה מלאות המשמעות את החיים ואת המתים.את האדם ואת גורלו.
נראה לי שלדלית יש גם את הכישרון לראות את הסופיסטי החריף,כי בכדי לתאר את נבכי הדמויות,את המשחק המוזר של החיים,הרי שטמון בה לא רק יצר הכתיבה אלא גם רגש מעין פיוטי מיוחד ועמוק ואנושי כאחד המדבר אל לב כולנו.
קראתי את הספר,כל מילה שנכתבה,והפעם יש לי קושי להגיב,כי איני רוצה להישמע כמו אחד ששופט בתחרות פילוסופית, או דן בשאלה כיצד יתכנו אמיתות הכרחיות. אני רוצה להימנע מתגובה טכנית שבין עינייני המדע לבין אמונות יסוד של בני האדם בנושאי החיים,כי בכל זאת יש בהם ניגוד וסתירה. והרי כבר התלבטו חכמים איך בעולם שבו כל תנועות החומר כפופות לחוקים מדעיים,איך אפשר שתנועותיהם,רצונותיהם,ומחשבות בני האדם יכוונו על ידי רצון חופשי,וכמו קיזיולה הטרודה בשאלת מקומו של אלוהים ושליחיו בעולם,עולם שהכל נקבע בו ע"י חוקי הפיזיקה,ואי אפשר לתת לכל דבר הסבר שלם וממצה. אז מותר גם לה לתהות,לי,לכולנו.
קיבלתי לידי ספר וקיוויתי לקבל קצת רגעים של שלווה ומצאתי את עצמי בדרמת מסתורין בדיונית. וכמו בספרה "קיפודים" מתארת דלית דמויות נפלאות עם מורכבות פסיכולוגית ועלילתית,שולטת ברזי אמנות הסיפורת,נעה בכתיבתה כמטוטלת ללא הפסק,בשטף גורפני ובקצב מסחרר ואין רגע דל ואפס שעמום,דורכת את עצבי כקשת ומחדדת את חושי.מציאות גובלת בדמיון ולא רק קיזי והאמונות הטיפשיות שלה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
סיפור לא פשוט על אישה פשוטה,אבודה בזמן. בזמן שלחיים יש דינמיקה משלהם וסדר עדיפות ושריטות על תמונות החיים.
זהו סיפור על סודות ועל מצפון,על עכברת מעבדה בין ציפורני המדע. על ילדים הקוברים את הוריהם ברגע שהכניסו אותם לבית אבות. והיו רגעים שגם לי ריצדו מול העיניים זבובונים שקפקפים ולא הניחו לי ורצתי גם אני למרוח יוד על זיכרונות מדממים.
זהו סיפור על אהבת נשים ועל אהבת גברים ועל גיל שבו מתחילה בגידת הגוף. על מערכות יחסים מורכבות של הורים וילדים. של רופאים ומטופלים. של בעל ואשתו. של אחים ואחיות.
זהו סיפור על אובססיות של אנשים,סיפור על הרגשות נעלות והרגשות של זבל שמסתובב במחזור הדם.
זהו סיפור מורכב על רשת דקה של חוטי שקר השזורים זה בזה,אוחזים בווים קלושים של מציאות ודמיון.
זה סיפור כמו פאזל,שיש להיות עמו ערני ועוקב ויש בו גם לא מעט השפלת גוף וגם נפש ועל ארכיון זכרונות משתולל.
זהו סיפור שהרבה מחשבות בו כוסו בווילאות כבדים. סיפור שמגיע כל כך גבוה רק כדי ליפול ולהתרסק על בטון המציאות. של הדחקה והסתרה וחיוכים מזויפים.
ורק אנבי מעיזה לומר את האמת בפנים...כי המראה משקרת.
זהו סיפור על יחסים מורכבים וחיים פעלתניים,על עבר ועל עתיד המשתלבים בהרמוניה נהדרת.
זהו סיפור החושף את השרטת של צעירים ושל זקנים אך גם נמנע מלזרוע חול בפצעים מדממים ומזוהמים.
זהו סיפור על חיים החזקים מהחיים עצמם ועל מתים שממשיכים להטריד את מנוחת החיים אך גם אין בהם בוז שסוגד לנעורים ובולט בזקנה שיש בה הרהורים אין סופיים, הרהורים שהרבה שנים קודם נדחקים לפינות אפלות ובתחכום רב.
זהו סיפור חי שמצא את מקומו בין פטיש הלא יאמן לסדן הלא הגיוני.
ואולי יש בו הווה מנצח,אך בודאי שלא עתיד שמושך קדימה. המחשבה לקחת גוף מיושן,וותיק ולהחליף לו את הפרצוף והגוף ולהחזיר אותו צעיר בעשרות שנים היא באמת הברקה,כאילו שמדובר כאן במוצר מדף כמו קטשופ,או אולי ניסיון להוכיח שיש חיים אחרי המוות. לא! לא יתכן. זה לא הסיפור,אבל זאת אמנות. לבנות סיפור חסר הגיון שכל פרק מסתיים לפתע בהחסרת פעימת לב והפרק הבא אחריו לא מאפשר לקחת נשימה הגונה,ויש רגעים שאני על קרקע המציאות ורגעים שאני במקומות בהם האוויר דליל.
אז לא רק קמיליה לא הבינה. והסיפור נמשך יותר משלושים שנים ואין ניסים על פני הארץ.גם ארווין ופרנקו לא הבינו,ושרה לא הבינה,ולשרלין זה לקח עשרים שנים,ורוזאנה גם לא תבין וגם סטיבו שהיה בתוכה לא הבין. וגם אני מבקש להיות הגון-גם אני לא מבין. אבל מה יש כאן להבין?מה הצורך להבין? זה הסיפור,כנף של צפור להתחבא תחתיה,בתוך קן הקוקייה ועם המון ממתקים רגשיים.
ואף אחד לא עבר על שום חוק--זה אישי לגמרי. ואכן האדם הוא כמו פרח,לא נובל ואז פורח,והזמן נמדד בשינויים,שלהם יש מסלול קבוע וידוע...עד הסוף. והסוף הוא המבט המובס בעיניים,ושום נס לא יקרה כאן.
לא הרגשתי בספר זה כמציצן. ארווין,קיזי,קמיליה וכל השאר נתנו לי יד והובילו אותי בגלוי לטיול בשבילי חייהם המעניינים. ואני בתאווה,לא מרוסנת,לעיתים בביישנות ובסקרנות מתמסר כל כולי לעולם השביר,מתהלך על עקבי אלוהות דקיקים.
וגם אני מקווה שהספר יתורגם להרבה שפות וגם יהפוך לסרט מצוין ורק כמה חבל שיחסרו בו המחשבות,הלבטים,הזיכרונות והדימוי של הסימניות,אלו ששימשו כמצבות וזאת ששימשה כהוכחה לאהבה.
מנהג מגונה יש לי,לסמן בטוש זוהר משפטים שיש בהם עניין,חכמת חיים והגות לשון,והנה אני מעלעל בדפי הספר שקראתי וכולו נראה לי פס אחד רצוף וזוהר.
הללויה ותודה לדלית אורבך. הללויה ותודה להוצאת הספרים של ידיעות.
וכבר סיפרתי והדגשתי לחברי ומכרי כי יארבו לספר בחנויות הספרים כי ראוי לקרוא אותו,ראוי לחשוב עליו,לדבר עליו וראוי הוא לפאר את מדפי הספרים שלנו.
ולא יכולתי להתאפק ואמרתי כל זאת לדלית. כי דברים טובים טוב שיכתבו אך יותר טוב שיאמרו כראוי לאוזן.
לפנייה לכתב/ת 
