תענוג צרוף: רכיבה על מסלול מירוץ

תשאלו כל רוכב אופנוע ספורט ישראלי, מה הכי חסר לו בחיים. בתשעה מ-10 מקרים, תקבלו תשובה דומה: מסלול מירוצים! אין כאן היסוסים. רכיבה במסלול מירוצים היא הפנטזיה הנחשקת והרטובה ביותר של כל רוכב ספורטיבי. אחרי הכל, המטרה המרכזית - ולעתים קרובות מאד האחת והיחידה - עבורה נרכש אופנוע ספורט, היא חד-משמעית. להשכיב אותו לימין, להשכיב אותו לשמאל, ואם אפשר כמה שיותר נמוך, ובעיקר מהר.

מתוסכלים, ורוכבים

זה לא סוד. אופנוען ישראלי שצובר את ניסיון הרכיבה שלו על הכביש הציבורי, זוכה למנת תסכול יומיומית מהשימוש בכלי המדהים. כמו כל חובב ספורט אקסטרים, גם האופנוען צמא לריגוש של "חיים על הקצה". בניגוד למשתמש בסקייטבורד, במקרה שלו העניין כרוך בסיכון גבוה, שלא להזכיר מאד בלתי חוקי. בזמן שעמיתו האירופאי יכול להפקיד תשלום סביר למפעילי מסלול פתוח, ולבדוק את מגבלות האופנוע ושלו עצמו בתנאים מבוקרים ובטוחים, אצלנו עושים את זה תוך סיכון חיים אמיתי, במרחק מטרים ספורים מגדרות בטיחות קטלניות ונהגי מכוניות חסרי מודעות.

אפשר כמובן לפתח סביב הבעיה הזו דיון אין סופי. ברור לכל רוכב כי הנהג שממול ולצדו, רואה בו בדרך כלל סוג של מתאבד חסר אחריות ותרבות. הרוכב לעומת זאת, רואה את הפעולות שהוא מבצע על הכביש באופן שונה לגמרי. הסיכון הוא עניין יחסי, המהירות אינה גבוהה כל-כך, הפראות אינה קיימת כלל.

אבל למרות כל הטיעונים המושכלים האלה, גם המושבע שברוכבי הספורט יודה שאי אפשר להגדיר רכיבה ספורטיבית על הכביש הציבורי, כ"סיכון מחושב". בטח לא כשמדובר באופנועי ספורט מודרניים עם ביצועים דמיוניים בהשוואה למכונית ממוצעת, ואפילו ספורטיבית. אופנועי ספורט קיצוניים שוקלים בסביבות ה-160-170 ק"ג, ומציעים מנועים עם הספקים שנעים בין 120 כ"ס במקרה של מנוע 600 סמ"ק, ל-180 כ"ס עבור אופנועי ליטר ויותר. עזבו את כל הקשקושים אודות רכיבה בטוחה ורגועה. גם בניצול 50% מהיכולת של הכלים האלה, עם יחס הספק למשקל של אופנוע מירוץ כמעט, אין אפשרות אמיתית לרכיבה ספורטיבית בטוחה.

מה בכל זאת עושים רוכבי אופנועי הספורט? משחקים מדי שבת ב"נדמה לי", מפנטזים על רכיבה ספורטיבית ראויה לשמה על מסלול מירוצים, כשהם חולפים בפעם המי-יודע-כמה על פני אותה פיסת אספלט בכביש האהוב והבטוח יחסית. מי שהגיע למסקנה כי זה בכל זאת לא מספיק, חייב להכניס את היד עמוק לכיס ולצאת לרכיבה ספורטיבית על מסלולי מירוצים בחו"ל.

ההונגרים ואבניר

הצטרפנו לאחת כזו, שמארגנת סוכנות הנסיעות "מונה טורס" בשיתוף עם יבואן סוזוקי לישראל, עופר אבניר. בתפריט - הגשמת פנטזיה דו-גלגלית ספורטיבית באופן מאורגן על מסלול ההונגרורינג בהונגריה. מדובר בחבילת תיירות הכוללת טיסה, בית מלון, הסעות, וחלק מהארוחות במהלך הנסיעה. גולת הכותרת היא כמובן, יום מלא שמוקדש ללימוד רכיבה על מסלול, בבית ספר לרכיבה ספורטיבית.

את בית הספר מנהל אטילה סזאבו, שעבר כבר דבר או שניים בתחום מירוצי האופנועים. בית הספר מציע שירות מלא לרוכב: החל מאפנוע ספורט מודרני, וכלה בכל ציוד הרכיבה הנדרש. צי האופנועים כולל 20 סוזוקי מדגם GSX-R600 נוצצים ומבריקים. כולם עם מעטפת גוף ייעודית למירוצים, כלומר: אין להם פנסים, מראות, מאותתים או כל פריט ציוד שמתאים, רחמנא לצלן, לתנועה בכביש הציבורי.

במקרה שלנו מדובר היה באירוע שתפס שתי ציפורים באחת - גם חגיגת גז על המסלול, וגם השקת מועדון לקוחות רוכבי R של סוזוקי, אותו הקים ומנהל משה רוקח, מנהל המותג אצל אבניר. העובדה שמדובר ברוכב ספורטיבי מושבע, עזרה לו כנראה לכנס כ-20 רוכבים לאירוע, בפרק זמן קצרצר.

רוכבים לעבודה

די מהר אפשר לזהות שאטילה סזבו הוא לא רק רוכב מחונן, הוא גם טיפוס נחמד עם אנגלית מתגלגלת במבטא הונגרי, וחוש הומור לא רע בכלל. על הפרק, בשלב הפתיחה, תרגולי טכניקות בלימה והיגוי על מגרש רחב ידיים, ואחר כך "רדיפה" אחרי מדריך סביב המסלול, תוך יישום הטכניקות במהירויות גבוהות. קצת לפני זה, חשוב להדגיש, מתבקשים הרוכבים להגדיר עצמם באחת משלוש קבוצות איכות, כאשר כל קבוצה מתאמנת עם מדריך ייעודי.  התרגול עצמו קצר, ולא ממש ממצה, אבל לאף אחד מהישראלים לא ממש אכפת. אנחנו רוכבים על מסלול, עם אופנוע ספורט. התענוג העילאי של החוויה הבסיסית הזו, מאפיל על כל השאר.

אחרי משהו כמו שעתיים וחצי, מגיעה טבילת האש הראשונה. אורך המסלול הוא קצת יותר מארבעה ק"מ, עם תשע פניות ימניות, ושש שמאליות. ולא מדובר במסלול מהיר במיוחד, אבל בהחלט טכני ומאתגר. בשלב הזה אנחנו כבר ארבע דבוקות, עם חמישה רוכבים, על פני חמש הקפות, כך שכל רוכב זוכה בהקפה על זנב המדריך. נשמע לכם כמו גן עדן? אתם צודקים, אבל קחו בחשבון שמדובר ברכיבה הדורשת מאמץ גופני עצום, לא פחות. בתום חמש הקפות החליפה רטובה מזיעה, והמאמץ האירובי עצום. ובכל אותו זמן, תחת מאמץ לא רגיל, הרוכב נדרש לריכוז ודיוק גבוהים. לא קייטנה.

ואם היו למישהו רעיונות לרכיבה מהירה במיוחד, הן מתנפצות מהר מאוד. המדריכים על המסלול מרסנים את הקצב, ובתום כל הקפה, על הישורת הראשית, משתנה סדר התנועה בקבוצה. 1,200 מטרים של ישורת מטורפת, וגם תוך כדי שינוי סדר תנועה שמאט את הקצב, מאפשרת לפתח משהו כמו 200 קמ"ש לקראת הבלימה החזקה בקצה, לפני הפנייה הימנית הראשונה.

הגענו לגן עדן

מי שלא חווה את הריגוש של אופנוע ספורט על קצה הצמיג, את הלחישה הנפלאה שמפיקה רפידת החיכוך שעל הברך, כשהיא נחרכת במגע עם האספלט החם במהירות תלת-ספרתית, לעולם לא יבין את הטריפ של רכיבת כביש ספורטיבית. יום אחד כזה בהונגריה, ילמד את כל מי שלא ידע, במה בדיוק מדובר. ולמען האמת, לא רק יהפוך את "מחלת הרכיבה הספורטיבית" לקשה יותר, אלא גם יעניק כלים בסיסיים לשימוש בכביש.

בסיכומו של יום בן כמעט 10 שעות, עבר כל אחד מהרוכבים משהו כמו 100 ק"מ על המסלול, כולל המון גז ופניות, שיוף סליידרים וניצול - פוטנציאלי - של כל מרווח ההטיה באופנוע סופר-ספורטיבי. בתמורה מתבקש כל רוכב לשלם 1,450 דולר. לכך יש להוסיף עוד משהו כמו 100-200 דולר להוצאות מזון פה ושם. אה, ועוד עניין פעוט אך חשוב. המארגנים דורשים הפקדה של 500 יורו במזומן, כפיקדון על נזק לאופנוע במקרה של החלקה.

מדובר אכן בסכום לחלוטין לא מבוטל, אבל בהשוואה למוסדות אחרים באירופה, מחיר החבילה הזו סביר בהחלט. ובכל מקרה, מדובר כמובן בחוויה מעולם אחר, משהו שמתקרב להגדרת "חובה לכל רוכב".

הכותב הוא בעל בית ספר לרכיבה מתקדמת, והיה אורח חברת אבניר