יש, הוא קלע בוקס!

"מחר בבוקר נסתובב בניו יורק. אחר כך נלך לאכול בפריז, וכל אחר הצהריים נעשה את ונציה. יש שם המון מה לראות".

כל מלון בסטריפ של לאס וגאס הוא עיר בפני עצמו, ואמא שלי לא רצתה לפספס אף אחד מהם. אני מצידי ניסיתי לרמוז לה שאני רוצה להישאר במלון שלנו.

"אני רוצה להישאר במלון שלנו", אמרתי. "אולי ייצא לי לראות את האייסמן".

"בסוף השבוע תעשה מה שאתה רוצה. בשאר הזמן אתה איתי".

"אבל אמא!", רקעתי ברגלי.

"שום אמא. הסכם זה הסכם".

לא הזיתי את השיחה הזאת, והיא גם לא התרחשה כשהייתי בן ארבע: היא התרחשה בטיסה ללאס וגאס, וזה היה בחודש שעבר. ומה עשיתי עם אמא שלי בווגאס? ובכן, ראיתי איתה גברים גדולים שמרביצים אחד לשני בזירה.

אייס קיוב

הכל התחיל כשאמא שמעה שאני טס לנוואדה לסקר את קרב הענקים בין צ'אק "אייסמן" לידל לקוונטין "רמפייג'" ג'קסון - אולי המץ'־אפ הכי מרתק שיכול להיות בהתאחדות ה־UFC, השפיץ העולמי של הלחימה המעורבת. אבל את אמא עניין רק שזה בנוואדה. היא תמיד חלמה לראות את וגאס.

"קח אותי איתך", היא קפצה, "ואני משלמת על הכל".

"נו באמת, אמא, את ואני בווגאס?".

"קח על חשבוני גם חמישה ימים בניו יורק".

בשלב הזה התחלתי למצמץ. היא היתה רצינית לגמרי. וכשזרקה לדיל גם ארוחה ב"פיטר לוגר", נשברתי. הסטייקים הטובים ביקום יכולים לגרום לי לעשות דברים מוזרים.

"אבל אתה הפרטנר שלי לטיול, אתה שומע? אתה לא עוזב אותי שם לבד".

האמת, שמעתי די בקושי. הראש שלי כבר היה בעולם אחר, קסום, שבו הדם ניגר כיין: גם מהסטייקים של פיטר וגם על האוקטגון, הזירה האגדית של ה־UFC. אוכל טוב ולראות אנשים אחרים הולכים מכות, אלה הריגושים שנותרו לי אחרי שהתחתנתי. אז שיהיה עם אמא. מה רע.

כמה ימים והרבה יותר מדי שעות טיסה אחר כך, עמדנו מול דלפק הצ'ק־אין במלון אם.ג'י.אם גרנד שבמרכז הסטריפ. נותרו יומיים עד לאירוע הקרבות UFC 71, ששיאו בהתמודדות בין לידל לג'קסון. בפעם האחרונה ששני החבר'ה האלה נפגשו, ג'קסון השכיב את לידל על הקנבס בסוף קרב אדיר. זה היה לפני כמעט ארבע שנים, ביפן, ואייסמן - שלא ממש מורגל בהפסדים - קירר את הנקמה שלו מאז. בקריירה הארוכה והעמוסה של לידל, רק שני מתאבקים נוספים הצליחו לגבור עליו, ואת שניהם הוא העניש בנוק־אאוט בקרבות החוזרים. כל מה שנשאר לו לעשות כדי לנקות את הרקורד זה לתלות על החגורה את הקרקפת של רמפייג'.

השעה היתה מאוחרת והלובי המפואר נטוש. הסתובבתי כדי לחפש את המעלית, ונכנסתי בקיר. כשהתאוששתי גיליתי שלקיר מחוברות כפות רגליים, וציפורניים שצבועות בוורוד זרחני. זה יכול להיות רק דבר אחד, חשבתי. הרמתי את הראש - ואכן, זה היה צ'אק לידל. הוא חייך אלי ושאל אם אני בסדר. ברור שאני בסדר. כמעט חטפתי נוק־אאוט מהאייסמן. אני יותר מבסדר, אני חוזר בתשובה.

לידל חייך ולקח את המפתח לחדר. ביד השנייה הוא החזיק איזה כוסית בלונדינית, וככה עמדנו באמצע הלובי. צ'אק, הבלונדינית, אמא שלי ואני.

בסוף נזכרתי בנימוסים שלי: "צ'אק, אמא שלי. אמא, צ'אק".

"נייס טו מיט יו", אמר לידל.

אמא לא התרשמה. היא בדיוק היתה שקועה בעוד ברושור של מלון אטרקציות. סיננתי לה בעברית שלא תעשה פדיחות, והיא הרימה את הראש ופטרה את אחד הגברים הקשוחים בעולם בניד ראש ו"יו טו".

בינתיים הבלונדינית של לידל עשתה לו פרצופים של בוא כבר לחדר, והמעריצים - שפתאום קלטו אותו בלובי - פרצו פנימה כמו שוטרי יס"מ שרואים סטודנט. לידל הבין שהשיחה עם אמא שלי מוצתה, ופנה אליהם כדי לחתום ולהצטלם ולחייך בסבלנות. תוך שתי דקות התמלא הלובי ב־200 איש לפחות, והבלונדינית תפסה ייאוש.

הייתי עוזר לך, מותק, אבל אני נשוי וגם אמא שלי פה.

ג'ק שיט

אם היה רגע שבו ממש הצטערתי שהבאתי את אמא שלי, זה היה כשהלכנו יחד במורד הסטריפ ממלון ניו יורק למלון פריז, בדיוק כמו בלו"ז שעליו היא שקדה בטיסה. באותו סוף שבוע חל יום הזיכרון האמריקאי, ומשהו כמו 102 אחוז מאוכלוסיית הסטודנטים באמריקה הגיעו לווגאס כדי להתייחד עם זכר הנופלים. ובלהתייחד אני מתכוון זה עם זו, ואחר כך זו עם זו, ואחר כך לשתות, ואז לשתות עוד קצת. אבל כאמור, אמא.

הסטריפ היה כל כך עמוס בבחורות שיכורות בלבוש מינימלי, שהיה מגוחך לנסות לא להסתכל. "איזה רדודות האמריקאיות האלה", ניסיתי להדחיק את העובדה שאני נשוי לאחת מהן. אבל אמא בכלל לא שמה לב. היא היתה מרוכזת באייפל המזויף שאליו צעדנו, ובמקסיקנים נמוכי הקומה שעמדו בצד הדרך והציעו כרטיסי ביקור. זהו, עכשיו גם היא יודעת ש"ריטה תפנק אותך ב־50 דולר לשעה".

זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי, אז ניצלתי את העובדה שאני צריך לאסוף את אישור העיתונאים שלי וחתכתי בחזרה לאם.ג'י.אם. אני כבר אשמע בארוחת ערב על פריז, וגאס.

בתור לקבלת האישורים קלטתי עוד זוג ציפורניים צבעוניות, הפעם בשחור ואדום. ג'ון הקלמן, המאמן של צ'אק לידל, היה מחובר אליהן. הצגתי את עצמי כעיתונאי ושאלתי אותו מה הקטע של הציפורניים. הקלמן סיפר שלפני עשר שנים הוא נרדם ליד הטלוויזיה, והחברה שלו צבעה לו את הציפורניים בתור בדיחה. הוא הלך ככה לאימון, ומאז כל הגברים בבית הספר שלו צובעים את הציפורניים. "אנחנו יכולים אפילו לשמוע את ברברה סטרייסנד", הוא אמר, "ועדיין אף אחד לא יחשוד שאנחנו הומואים".

אתה יכול להגיד את זה עוד פעם, חשבתי באנגלית. אחר כך שאלתי מה הוא חושב שיקרה מחר בקרב. "מה אתה חושב?", הסתכל עלי הקלמן כמו שאני הסתכלתי קודם על הציפורניים שלו. "נוק־אאוט בסיבוב הראשון".

אחרי שהצטיידתי באישור העיתונאים, ירדתי למטה לבדוק את האולם. אחד העובדים ניגש ושאל אותי אם אפשר לעזור. בטח שאפשר, עניתי, אני רוצה להיכנס לאוקטגון. הוא גמגם משהו על זה שהם באמצע עבודה עכשיו ושזה לא נהוג, אבל אחרי שנפנפתי באישור הוא הפנה אותי לבוב שהפנה אותי לג'ים שהחזיר אותי לראשון, שהכניס אותי לאוקטגון. שלתי נעלי מעל רגלי ונכנסתי למקום הקדוש.

הלוחמים תמיד אומרים שאתה צריך להיות סוג מיוחד של גבר כדי להיכנס לאוקטגון, ככה שעל ההתחלה הוכחתי שאני מיוחד. מיששתי את הגדרות, התגלגלתי על הקרשים המרופדים ונשכבתי על הגב. הסתכלתי מסביב, אל היציעים שמסודרים אפילו קרוב יותר מאלה של בלומפילד, והבנתי למה אנשים כמו צ'אק לידל עושים את מה שהם עושים. אם לתת גול מול עשרות אלפי צופים זה תחושה עילאית, תחשבו מה זה להוריד מישהו בנוק־אאוט לעיני 14 אלף איש שפשוט יוצאים מדעתם.

יכולתי לשכב כך באמצע הזירה עוד שעות, אבל הנייד החזיר אותי למציאות. זאת היתה אמא. היא רצתה להזכיר לי שהגיעה השעה למופע הפיראטים. יש, אמרתי לעצמי. שודדי הקאריביים 3, גירסת הנדמה לכם שהסרט הסריח.

כעבור חצי שעה כבר עמדנו מול האגם המלאכותי הענק של מלון האי האבוד, והמתנו למופע. אמא התרגשה כמו ילדה קטנה, והמבט המאושר על פניה סילק ממני כל גרם של מרמור או ציניות. פיראטים או לא, ממש שמחתי להיות שם איתה. ודווקא אז יצאה ההודעה: המופע בוטל בגלל רוח, או איזה שטות אחרת.

הקהל התפזר באכזבה. אמא שלי - שעשתה את כל הדרך מישראל לא כדי להמר, לשתות או לשכב בבריכה, אלא רק כדי לראות את המופע שרעיה אמרה שאסור לפספס - נשארה במקום וחיכתה לאיזה ג'ק ספארו מזויף שיצוץ מאיפשהו. "די אמא", ניסיתי לעודד אותה, "יש עוד אטרקציות".

"רציתי לראות את זה איתך", היא אמרה. לא יכולתי לעמוד במבט המאוכזב שלה.

"אל תדאגי", אמרתי בלי להאמין למה שיוצא לי מהפה, "אני מארגן לך כרטיס ל־UFC".

"באמת?", עיניה אורו, "ייתנו לך?".

"ייתנו, בטח שייתנו", שמעתי את עצמי עונה.

הו דה מן

מה אתם יודעים: נתנו. אמנם לא במושב צמוד לשלי - אני התמקמתי מטר מהאוקטגון ואמא ביציע, בין זוג לבנים חביבים לארבעה הום בויז שנראו כמו חבורה של ראפרים מהפרוג'קטס - אבל נתנו. מסביבנו גדשו את הארנה עוד 14 אלף איש (לפחות שליש מהם נשים, ללמדכם שכוסיות אמריקאיות יודעות מה טוב). ולמרות שנותר לא מעט זמן עד למפגש הגורלי בין האייסמן לרמפייג', אקשן היה מהרגע הראשון.

שני קרבות לפני המיין איוונט נכנסה לאוקטגון מפלצת בשם קית' ג'ארדין - אחד הלוחמים הטובים ביותר בקטגוריית המשקל עד 93 קילו. מולו התייצב אחד בשם יוסטון אלכסנדר, כושי שאף אחד לא שמע עליו. אפילו לא השדרנים. "מעצבן אותי שאני צריך להילחם עם הנובאדי הזה", אמר ג'ארדין בפרומו שלפני הקרב. "אני אמור להתמודד על התואר, לא להתאמן על אנשים שנכנסים בפעם הראשונה לאוקטגון".

אף אחד לא נתן סיכוי לאלכסנדר. למעשה, הפרשנים בקושי נתנו לו סיכוי לחזור הביתה ולראות שוב את ילדיו, מה שהדאיג אותי: לא בא לי שיעופו עלי שיניים.

הפעמון צלצל, ואלכסנדר ניסה להיכנס לקלינץ' - אחיזת ראש שלרוב מקדימה ברכיות או הטלה - רק כדי לחטוף מג'ארדין שמאלית מדויקת ללסת. הוא נפל על הברכיים כמו אחד שגילה פתאום את האסלאם. ג'ארדין הסתער כדי לגמור עניין, והמטיר עליו אגרופים. הקהל הריח דם, ושאג על כל אגרוף שאלכסנדר ספג. בין כל השואגים, ראיתי ביציע הרחוק גם את אמא והראפרים נעמדים על הרגליים ומריעים. אמא שלי, גנגסטה צ'יק. מי היה מאמין.

הקרב נראה גמור כשפתאום, בניגוד לכל היגיון, אלכסנדר הצליח להתרומם. הוא תפס את ג'ארדין והדף אותו בכל הכוח אל דופנות הכלוב. אחר כך שחרר ברכייה לצלעות, ושלח ימנית עם כל מה שיש לו. האגרוף עשה את כל הדרך מלמטה, בקשת ארוכה, עד שנחת בבום מהדהד על הגולגולת של ג'ארדין. לשבריר שנייה השתררה דממה. לא רק ג'ארדין היה בהלם: כולם היו בשוק.

עכשיו אלכסנדר נכנס לטירוף. הוא תפס ביד שמאל את הראש של ג'ארדין והתחיל לפוצץ לו את הראש במה שנקרא "איגרוף מלוכלך". הטלפון שלי זמזם; אמא שלי שלחה לי שלושה סימני קריאה.

אלכסנדר המשיך להתעלל בראש של ג'ארדין. הוא הוריד לו עוד אגרוף לפנים, ועוד אחד ועוד אחד, עד שבסוף הפיל אותו לקרשים. ג'ארדין עוד ניסה לקום, אבל אלכסנדר המשיך להעניש אותו ושלח אותו בבוקס רצחני נוסף לעולם אחר. השופט זינק עליו כדי למנוע ממנו להמשיך, אבל הוא פשוט ניער אותו ורץ אל ג'ארדין, שכבר היה מאוזן כמו הגדרה בתשבץ. אלכסנדר התייצב מעליו ותקע בו מבט רע, קשה, קשוח. אף אחד לא יזלזל בחלומות שלי, אמר המבט הזה. אף אחד.

הייתי על סף דמעות. אין כמו ניצחון של אנדרדוג כדי לפתוח לי את הברזים. עוד זמזום בפלאפון: "שיחק יפה הכושי הזה!", סימסה לי אמא. מחיתי דמעה וסימסתי לה בחזרה "שמח שאת נהנית :)".

צ'יק צ'אק צ'אק

בין הקרבות הוקרנו על המסכים קליפים של "רמפייג'" ג'קסון, שגררו שריקות בוז, ושל צ'אק לידל - שעוררו מהומה שהרעידה את רצפת האולם. כל אחד מהם הבטיח קרב שלא יישכח לעולם, ושניהם נשבעו לקרוע זה לזה את הצורה. האמנתי להם.

אחרי עוד קרב זניח השתרר חושך בארנה, והקהל נכנס לאקסטזה. הנה זה מתחיל. על מסכי הווידיאו הופיע רמפייג', שהתקדם פנימה עם הפמליה שלו, והאולם התמלא בשריקות בוז. תבינו, זה לא שהם שונאים אותו: זה שהם מתים על צ'אק לידל.

רמפייג' נכנס לאוקטגון כשלצווארו שרשרת ברזל ענקית. הוא הוריד אותה, הרים את הראש ושחרר שאגה של זאב ערבות. חושך השתרר שוב, ואיש הקרח עשה את דרכו לכיוון האוקטגון כשהוא מלווה בשאגות הקהל. הוא נכנס פנימה, הוריד את החולצה ונעמד סנטימטר מרמפייג'.

השופט נתן הוראות אחרונות. הוא הפריד בין שני הלוחמים והחזיר אותם לפינות. הפעמון צלצל. דקה וחצי של גישושים, ואז לידל עשה טעות גורלית ונתן אפר־קאט לגוף עם היד הרחוקה. רמפייג' לא פספס את ההזדמנות והשכיב אותו לישון בוו ימני. 14 אלף איש תפסו את הראש ופערו את הפה. הקרב נגמר.

זוכרים שבגיל 17 התכוננתם במשך חודשים לפעם הראשונה ההיא, וכשזה סופסוף קרה עברו שתי שניות מהרגע שהתחלתם ועד שהתחלתם לחפש טישו? אז ככה הרגשתי. דקה ו־50 שניות? הם אפילו לא הספיקו להזיע. שקרנים, רמאים, בנים של זונות. אני רוצה בחזרה את הכסף שהפסדתי ברולטה!

במחנה רמפייג' התחילו חגיגות הניצחון, והקהל התחיל להתפזר. כשפגשתי את אמא בחוץ, גיליתי שהיא דווקא לא התאכזבה. "היה ממש יפה", היא אמרה ונופפה לשלום להום בויז שלה. "אבל הצ'אק הזה, הוא נראה לי קצת זומבי. לא פלא שהוא נפל כל כך מהר".

"תגידי אמא, הרי את לא אוהבת ספורט. אפילו לא כדורגל. איך זה שדווקא מכות תפסו אותך?".

"כי כאן אני מבינה מה אני רואה. נגיד, כמה שאתה ואבא שלך תנסו להסביר לי, אני בחיים לא אבין מה זה נבדל. אבל בעיטה בראש, נו, זאת בעיטה בראש".