שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השטן לובש גלימת חוק

    "חף מפשע" של ג'ון גרישם מבוסס על סיפורו האמיתי של רון ויליאמסון, שישב 12 שנים בתא הנידונים למוות למרות חפותו, ומדגים איך מערכת החוק חוברת כולה להטיית משפט בלתי נסבלת

    החדש של גרישם "חף מפשע" מופיע ברגע מעניין, כשמערכת החוק והמשפט שלנו נתונה במחלוקת תוססת, ולמרות שהשערורייה אשר גרישם מגולל בסיפורו האמיתי שונה מרוב העלילות שהדהדו כאן בשנים האחרונות - אצלו מדובר בנידון למוות המזוכּה ברגע האחרון – עדיין הסיפור מאלף מאוד. למשל, בפסיכולוגיה של הטיית משפט המודגמת בו: איך די בקונספציה מוטעית של איש מרכזי אחד – התובע, למשל - כדי שכל שאר המערכת תתיישר בהתנדבות על פיו, ואיך אינטואיציה שגויה אך נמרצת של חוקרים מצמיחה עדויות שקר, ואיך לחץ ציבורי יכול לנטרל את השימוש באבן היסוד המשפטית, הראיות.

     

    גרישם כתב הפעם ספר פחות הדוק מקודמיו הבדויים: ההתחלה איטית, מרובת פרטים, וגם בהמשך נעצר מעת לעת הסיפור המרכזי, שראשיתו באונס ורצח ברוטליים של בחורה בעיירה באוקלהומה, כדי להתעכב על עברה של דמות זו או אחרת. ובכל זאת, "חף מפשע" הוא ספר מטלטל מאוד, ואמיתיוּת הסיפור (על פי גרסת גרישם, שאכן נראית משכנעת מאוד) מטעינה אותו בעניין גובר ובתדהמה גוברת ככל שמתקדמת הקריאה. גם ההתעכבות על עברם של הנאשמים מתגלה כחיונית, כי היא מעניקה להם עומק ופנים ממשיות. שכן, הסיפור כולו הוא במובן מסוים על מחיקת פניהם האנושיות של מי שהחלטנו כי הם אשמים, ועל ההינעלות שלנו בהחלטתנו גם כשהיא שגויה.

     

    וכך, למרות שהקווים הכלליים של העלילה, כולל סופה, ידועים ומובאים בשער האחורי, הסיפור מותח מאוד, והעיקר כאן הוא בפרטים המרכיבים את השאלה הבוערת של הספר: האם ייעשה צדק עם גיבוריו של הסיפור, ואיך זה ייעשה, והאם הרעים (השוטרים והתובע ועדי השקר) ייחשפו, והאם הם יודו, ומה מקור הרוע הזה.

     

    הוכחות מהבטן

    בשנת 1982 נרצחה בדירתה בעיירה עָדה (זה השם) צעירה יפה ופופולרית בשם דבי קרטר, באכזריות יוצאת דופן ולאחר התעללות מינית. בזירה נותרו כתובות עילגות בדם ובקטשופ והרבה טביעות אצבעות. חשדם של חוקרי המשטרה נפל על רון ויליאמסון, שחקן בייסבול מבטיח שכשל והפך לשתיין, בחור קולני ובלתי יציב שניהל רומנים חפוזים עם הרבה בחורות, שהסתבך פה ושם בעבירות קטנות ובאלימויות קטנות, ושהגיע לעתים למועדון הלילה בו עבדה הנרצחת כמלצרית. "אנחנו יודעים שרון ויליאמסון הרג אותה אבל אנחנו עדיין לא יכולים להוכיח את זה", אמר בלש המשטרה לאחד העיתונאים.

     

    ואכן, מלבד תחושת בטן (ולמעשה, דעה קדומה המחופשת לתחושת בטן) לא היה לבלשי המשטרה בדל ראיה ממשי: לא טביעת אצבע ולא מניע ולא עדויות תומכות. היתה רק עדות שקר רעועה של החשוד האמיתי ברצח, עבריין אלים, שדווקא בחקירתו התרשלה המשטרה למרות שנגדו היו עדויות ממשיות. אבל החשד ננעל על ויליאמסון, ובעקבותיו גם על חבר שהסתובב איתו תקופה מסוימת, דניס פריץ, מורה לביולוגיה, איש עדין ללא עבר פלילי שאשתו נרצחה בעבר בידי פורץ ולפתע דווקא הוא מצא את עצמו חשוד ברצח אשה שלא הכיר.

     

    כעבור ארבע שנים של חשדות פומביים וחקירה תקועה נעצרו לבסוף השניים, לאחר סדרת עיוותי דין וחילוץ אלים של הודאת שווא. מכאן נמשכה ההטעיה המשפטית הגדולה בניצוחו של התובע, ביל פיטרסון, שבסופה נידון ויליאמסון למוות וחברו למאסר עולם. ההרשעה הכפולה כללה עדי שקר חובבנים וניתנים להפרכה שלוקטו בבית המעצר, אשר אמרו מה שאמרו תמורת הבטחות התביעה למחיקת עבירות, והיא כללה שופט שהתעלם מזכויות חוקתיות של הנאשמים והיא כללה חבר מושבעים נידף ברוח ודעת קהל משוחדת ולוחצת.

     

    ויליאמסון, שבנוסף לכל סבל ממאניה-דפרסיה ושהיה כמה פעמים באשפוז פסיכיאטרי (גם שאלת כשירותו להישפט לא הועלתה), בילה את 12 השנים הבאות בתא הנידונים למוות, בעינוי שלא יתואר, משתגע לאיטו מבלי שיפסיק לצרוח במסדרונות את חפותו. ממש על סף הוצאתו להורג הוא ניצל, בזכות פעולה של כמה עורכי דין צעירים ומבריקים משירות המדינה ומגופים מתנדבים, ובזכות שופט הגון ועצמאי שקיבל את הערעור והורה על משפט חוזר, ובזכות בדיקת הדי.אן.איי שנכנסה בינתיים לשימוש והוכיחה במהירות את חפותם המוחלטת של השניים. הם שוחררו מהכלא וזכו בהמשך בפיצוי כספי גדול והמקרה התפרסם ברחבי ארצות הברית.

     

    דמגוגיית הזעזוע

    אחד הדברים המפתיעים בסיפור הזה הוא שלא מדובר בזדון מודע מצד השוטרים והתובע. היו כאן טיפשות ודעה קדומה ואטימות וקרייריזם ציני, אבל הרֶשע הגדול הזה נעשה מעיקרו תחת גלימת החוק ומתוך כוונה לעשות משפט. ומה שמטריד עוד יותר, ברגע שהאיש בעמדת המפתח, אותו פיטרסון התובע, נתפס לעמדתו השגויה מיסודה, התיישרו לפיו כאמור כל האחרים: דעת הקהל והעדים המומחים והשופט והמושבעים ואחרון הסוהרים בבית המעצר.

     

    כך למשל, "ההתקדמות בחקירה" שהובילה למשפט ארבע שנים לאחר הרצח קרתה כשהתובע הורה להוציא את גופת הנרצחת מהקבר לבדיקה חוזרת של טביעות אצבעותיה (בשאלה משנית כלשהי), ומומחה טביעות האצבע הגיע במהירות שיא לממצא שהתאים לתובע אבל היה הפוך מן הממצא המקורי שלו עצמו – תקדים מקצועי גם מבחינתו. וכך מומחה השיער ששינה שוב ושוב את גירסאותיו והעלים מימצאים סותרים של חוקרת שקדמה לו, עד שהגיש לתובע את המסקנה הרצויה שעדיין לא היתה חד-משמעית; המושבעים הקשיבו לחוקר השיער בכבוד ובחוסר הבנה, כי "כמו מרבית המומחים הוא ידע להיחלץ משאלות קשות באמצעות שימוש במאגר אינסופי של מונחים מדעיים מעורפלים". וכך גם השופט שמנע מהחשודים חסרי האמצעים הזמנת עד מומחה נגדי על חשבון המדינה (על פי "תקנת אייק"), עד חיוני באותן נסיבות.

     

    ובאשר למושבעים – אלה נראו בעיקר כמושפעים: תנו להם תובע דרמטי, תיאור מזוויע של גופת הקורבן ונאשם שנראה רע, והם כבר יעשו את הקישור הנדרש. ואמנם, פניהם הכעוסות, הלא מגולחות ולא מסופרות של הנאשמים "נראו מאיימות מספיק כדי להשיג הרשעות", מספר גרישם, ולנוכח תיאורי הגופה המושחתת שסיפק הפתולוג בהרחבה מיוחדת, מתוך חולשת הראיות הממשיות, המושבעים אכן הביטו "בסלידה עמוקה" בנאשמים. "המושבעים ירשיעו אם יהיו מזועזעים מספיק", מבטיח גרישם, והם אכן הרשיעו.

     

    קיללתי את אימי

    מתוך הסיפור הזה מצטיירת גם ההתמכרות האמריקאית לספורט בטירופה האינפנטילי. למעשה, השתגעותו של אותו רון ויליאמסון קשורה מראשיתה לכישלונו בבייסבול ולאי יכולתו לשאת את ניפוץ התקוות שנתלו בו ושהוא תלה בעצמו, הוא שהפך, יחד עם מכריו בעיירה ועם האומה כולה, את גיבורי הבייסבול לאלילים. ואכן, חלק מהקושי בקריאה בתחילת הספר קשור לשמות ולתאריכים ולשאר פרטי טריוויה מן הענף שגרישם מכביר לתומו (גם הוא כנראה בעניין), שבוודאי מדברים מאוד אל הקורא האמריקאי, אבל זרים עדיין, למזלנו, לישראלים - לא כולל עופר שלח.

     

    וכשויליאמסון, איש מאמין מילדותו ובן אוהב להורים שהכנסייה היתה במרכז הווייתם, אומר בכלאו לעיתונאית "כשישבתי באגף הנידונים למוות שאלתי את עצמי מה היתה הסיבה שנולדתי... כמעט קיללתי את אבי ואמי", הלב נרעד, ומהדהד ברקע ה"אוי לי אמי כי ילידתיני" של ירמיהו.

     

    "חף מפשע" מביא בעיקר את שוועתם של העניים שאינם מסוגלים לממן לעצמם משפט הוגן ("הוא חף מפשע עד שיוכח כתפרן", מעיר עו"ד כלשהו), ומוצגים כאן בסיפורי משנה עוד שלושה תפרנים חפים מפשע שנידונו למוות, שניים מהם בניצוחו של אותו תובע. השאלה שהקורא הישראלי שואל את עצמו כמובן, באופן טבעי, היא האם גם היועץ המשפטי שלנו היה נעול על קונספציה, ומתי בדיוק, לפני או אחרי עסקת הטיעון.

     

    "חף מפשע" מאת ג'ון גרישם, הוצאת מודן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים