"את הולכת לבכות עכשיו, נכון?" שאלה דנה
כן, אני מודעת לקיומה של קארמה בעולמנו, ולמרות זאת הייתי מזועזעת מכך שקרן חשבה שלשכב עם אייל זה נורמלי בשביל "בנות כמונו". בהחלטה שאני לא רוצה לעולם להיות חלק מה"כמונו" המפוקפק הזה, הלכתי בלב שבור אל דנה. פרק 24
כן, אני מודעת לקיומה של קארמה בעולמנו, ולמרות זאת הייתי מזועזעת מכך שקרן חשבה שלשכב עם אייל זה נורמלי בשביל "בנות כמונו". בהחלטה שאני לא רוצה לעולם להיות חלק מה"כמונו" המפוקפק הזה, הלכתי בלב שבור אל דנה.
"היי, בובה". דנה מיהרה לסגור את הדלת אחריי, חשדנית כתמיד כלפי פולשים מהעולם החיצון לפרטיותה. הטלוויזיה היתה דלוקה על שידור חוזר של קומדיה אמריקנית, ורעמי צחוק נשמעו. השעה היתה רק חמש וקצת אחרי הצהריים, אבל היא כבר היתה מחופרת בפיג'מת הטוויטי שלה.
דנה בחיים לא תחיה חיים סוערים כמוני, חשבתי לעצמי. האם זה טוב? ומי בכלל יכול לענות על שאלה כזו?
"רוצה תה?" שאלה, "אני בדיוק מכינה לעצמי". היא נשמעה כמו מתוך סרט בריטי. השוטר העייף מגיע לדירה המרופטת של העדה היחידה ברצח, בתולה קשישה וחמורת סבר, אבל ברגע שהיא מסתובבת לקומקום הצורח ממים רותחים ומפנה לו את עכוזה הרופס, הוא מתאהב בה על שפמו ועל שמונה ילדיו האירים שבבית. שיהיה תה.
דנה הלכה למטבח, ובדרך נעצרה להסתכל עליי. "את בסדר, דורי?"
הנהנתי שוב.
"את הולכת לבכות, נכון?" שאלה.
הנהנתי.
"אוקיי"... היא עשתה הערכת מצב מהירה. "בואי נראה. תה יש, עוגיות חמאה יש, טישו... זהו. אני הולכת להביא טישו".
אפילו ניהול המשברים שלה לקוח מ"בנות גילמור"
מאחר שדנה היתה מתחפרת בגומחה צדדית כשמשבר היה עלול להתעופף מעליה, אפילו ניהול המשברים שלה היה לקוח מסדרות סטייל "בנות גילמור". היא לא באמת ידעה לתת עצות מהחיים, כי בחיים שלה עצמה לא קרה שום דבר שהצריך התמודדות.
התמוטטתי על הספה הנקייה שלה. היא חזרה עם טישו ועם שני ספלים מהבילים, למרות מזג האוויר החם.
"אני לא בסדר, דנה", אמרתי לה. "את... את יודעת על קרן?"
דנה העמידה פנים שהיא עסוקה בלהניח צלוחיות מתחת לספלי התה. "מה בדיוק?", הוא נמנעה מלהביט בי.
"דנה..." הידיים שלי רעדו קצת כששליתי עוגיה מהקופסה המצויצת. קיוויתי שאני לא מתחילה התמוטטות עצבים או משהו. "היא ניסתה לשכב עם אייל, ידעת את זה?"
דנה התיישבה מולי. "ברור שאני יודעת", היא אמרה, "הגעתי למשרד למחרת, ואייל היה שבור. הוא לא הפסיק לדבר על זה שהוא בגד בך. הבנתי אבל שלא היה שם כלום, אולי נשיקה או משהו".
"כי הוא הפסיק את זה באמצע!" קלטתי שאני מדברת עליו מתוך איזו הערצה, וזה עצבן אותי עוד יותר. "זה לא נראה לך מטורף? שקרן תעשה לי כזה דבר? אייל ואני היינו אז ביחד!"
"לא, זה לא נראה לי מוזר", דנה הישירה אליי מבט שניצחון סמוי וגאה ניצנץ בו. "אתן מגדירות את עצמכן כשרלילות, כרודפות ריגושים, כמחפשות את הרגע המסעיר הבא... זה היה די צפוי, האמת".
"זה לא נראה לך נורא?", תבעתי לדעת.
"נורא מאוד", ענתה דנה בשלווה, "אבל גם מה שאת עשית היה נורא בעיניי".
לרגע שכחתי מהכעס על קרן. "אז ידעת עליי ועל יריב?", שאלתי.
"תגידי לי, אני נראית לך מטומטמת? ברור שידעתי. נראה לך שיש מישהו שלא ידע, חוץ מאייל שכל כך התייסר ברגשי אשמה בגלל נשיקה חטופה עם קרן, עד שלא שם לב למה שהולך סביבו?"
"לא נראה לי שאת כל כך רוצה שאני אשאר פה", אמרתי, מודעת באופן כואב לעובדת היותי ה"נבל" בסיפור הזה, לפחות לפי תפישת השחור-לבן של דנה, שנוקטת את גישת ה"מי שבוגד הוא הנבל, מי שנבגד הוא הקורבן" הפשטנית.
"אני טיפוס נאמן. אצלי תמיד תמצאי בית חם"
דנה גיחכה. "אני, בניגוד לכל החברות שלך, טיפוס נאמן, דורי. זה אומר שאצלי תמיד תמצאי בית חם. נכון שכל השנים צחקתן עליי, בתולה, מתחסדת, זה.... אבל את רואה איך זה, כשפתאום כל מה שהערצת בקרן נופל לך על הראש, את צריכה את החברה המוסרית, הנאמנה..."
"טוב, בכל מקרה אני עם יריב גמרתי". נעמדתי מול החלון שלה. פזלתי אליה וקלטתי אותה מגניבה מבט אל עבר הטלוויזיה, להוטה לחזור לשגרה שלה, "גיליתי שהוא זה שגרם לאייל להבין שאני בוגדת בו".
"זה אומר שתהיי לבד?" שאלה.
אם חשבתי שיריב יצלצל להתנצל, יבכה או יתחנן שאחזור אליו, טעיתי טעות מרה. כעסתי עליו בטירוף, אבל הייתי זקוקה לראות אותו מול העיניים, ולכן למחרת הגעתי מוקדם למשרד. חיכיתי לו כמו כלבה, אבל כשדלית ירדה כדי להתגפף עם השליח (סליחה, "להביא את הדואר") ראיתי במחשב שלה שיריב וגבי גולדמן צפויים להיות בפגישות מחוץ למשרד עד שעות הערב, ומיד סר טעמו של היום הזה בעיניי. שאלתי את עצמי, בגועל מסוים, מה צריך לקרות כדי שאפסיק לאהוב את יריב. תהיתי אם כשהוא ירצח אותי במהלומות גרזן, אני אחשוב תוך כדי "המממ... מה נאים השרירים שלו כשהם נמתחים בכל פעם שהוא מניף את זרועו".
לקראת הצהריים אורן חזר מחדר העריכה ונכנס אליי לחדר עם כוס קפה חד פעמית שקנה לעצמו בדרך. "שלום למלכת הדרמה", אמר והוציא לעצמו בורקס אימתני מתוך שקית נייר לבנה, "מזמן לא עשית פה איזה בלגן".
הבטתי עליו, נוגס את הבצק הפריך בהנאה. "תגיד לי", אמרתי בקול ארסי, "לפחות קיבלת מיריב הבטחה לקידום, העלאה במשכורת תמורת התמונות שלך, או שסתם נתת אותן ככה בכיף, יאללה בואו נהרוס לדורי את חיי הנישואים?"
אורן לטש בי מבט. פיו נשאר פתוח, וכמה פירורים נתלו לו על השיניים. "ירדת מהפסים, אחותי?" שאל.
"רק עכשיו אני מתחילה לעלות עליהם", עניתי.
לא היה לי עם מי לרדת למסעדה שליד המשרד, אז נפגשתי עם דנה לארוחת צהריים מאוחרת ליד כיכר מילאנו, סמוך לביתה. " עכשיו שלוש וחצי", דנה שלתה כמה מטבעות של עשרה שקלים לטיפ ורשרשה בצרור המפתחות שלה, "את חוזרת למשרד? את באה אליי, מה?"
"ואת?"
"הודעתי לאייל שאני לוקחת חצי יום חופש". דנה הביטה בי בחשש, אבל לא הגבתי. למעשה, בכלל לא התחשק לי לשאול עליו, אפילו אם היא היתה מוכנה לענות. צעדנו בנחת לבניין שלה ועלינו במדרגות. "יש לך מפתח לבית שלי, נכון?" נעצתי בה מבט חודר, אבל היא היתה עסוקה בלפתוח את הדלת, "נתתי לך בזמנו מפתח לדירה".
"ואם כן? אה, שלום בית. רוצה קפה?"
הלכתי אחריה כמו כלב. "אז תני לי את המפתח. אני רוצה ללכת להגיד שלום לנינה".
"את רוצה שאייל... אני לא רוצה להתערב, רק שהוא לא יכעס עלי בסוף".
"הוא לא יכול לא לתת לי להיכנס לבית שלי. זה מוגזם"
"סליחה", רתחתי פתאום, "הוא לא יכול לא לתת לי להיכנס לבית שלי. זה מוגזם".
דנה העיפה בבעיטה את הנעליים שלה. היה חם. כשאהבתי את יריב היה קר, עכשיו אני שונאת אותו וחם. "אני לא מבינה איך זה שרק עכשיו את מתרגזת על כך שאין לך זכויות על הכלבה", אמרה. "למה חתמת על כל מה שהוא אמר לך?"
"טוב דנה, אני הייתי אז אכולת רגשי אשם, הייתי... בקיצור, איפה המפתח?"
"קחי מהצרור שלי, מפגרת, לא ראית אותו כל הזמן שם?"
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
