נינה התחילה לנבוח בגעגועים
הייתי צריכה לדעת. אייל הבהמה החליף את המנעול. לקחתי נשימה עמוקה. "אייל, אנחנו ממש חייבים לדבר. לא הגיוני שאני אצטרך להתחנן בפניך בכל פעם שאני רוצה לראות את נינה. אני גם לא יודעת איך ולמה נקבע שהיא תישאר אצלך". פרק 25
בפרק הקודם: אחרי שרבה עם כל העולם, דורית חיפשה מפלט אצל דנה, החברה הטובה והנאמנה. דנה הכינה לה תה וטישו כדי לעצור את הדמעות, אבל לא חסכה ממנה את שבטי הביקורת. היא הסכימה לתת לדורית את המפתח הרזרווי לדירה שלה ושל אייל, כדי שתוכל לראות את כלבתה האהובה, נינה.
רצתי עד לשדרות נורדאו, ושרקתי. נינה הופיעה מיד בחלון והתחילה לנבוח בגעגועים. דילגתי במדרגות ונעצתי את המפתח בחור המנעול. בלב כבר שמחתי שהילד שמוציא אותה בצהריים עוד לא הגיע.
הייתי צריכה לדעת. הבהמה החליף את המנעול.
נינה התחילה ליילל ולשרוט את הדלת בטירוף. בעטתי בדלת בתיסכול. מיצי, אחת השכנות, יצאה עם שקיות זבל, ושאלה אותי מה אני עושה.
"כמו מה זה נראה לך, בתולה מזדקנת?" צרחתי עליה ומשכתי באף כמו משוגעת. נינה ייבבה והלב שלי נקרע.
"איך השתנית..." היא העבירה עליי את מבטה, "לא פלא שהוא זרק אותך".
"את רוצה לחטוף ת'שקיות זבל על הפנים המכוערות שלך?" סיננתי לעברה ונתתי עוד בעיטה לדלת.
"דורית?"
שתינו הבטנו למטה. במעלה המדרגות טיפס אדון אייל, שדילג במדרגות ונעמד מולי חסר נשימה. "מה את עושה פה?" התנשף ותקע מפתח במנעול.
"ניסיתי להגיד לה". מיצי כיווצה את השפתיים שלה, ונראתה בדיוק כמו מה שהיא - בתולה זקנה ומקומטת, "אבל היא איימה עליי, היית צריך לשמוע את המטורפת הזו".
אייל פתח את הדלת באדישות ונכנס. נינה הסתערה עליי בהיסטריה, ואני טרקתי על מיצי הסקרנית את הדלת.
"הלו!" הלכתי אחרי אייל, "אתה מוכן להתייחס אליי?"
אייל, האיסטניס הכפייתי, שתה מהבקבוק. כמעט התעלפתי
אייל ניגש למקרר, הוציא בקבוק קולה ושתה. בלי כוס, המקרר פתוח לרווחה. כמעט התעלפתי. אייל האיסטניס הכפייתי, ממש לא מתאים לו. הסתכלתי על הקירות. שום דבר לא זז. לא השתנה. בעצם, למה שיזוז. אייל לא הסתכל עליי.
"איך זה שאתה בבית באמצע היום?" שאלתי, והוא סגר בחבטה את המקרר.
"באתי להוציא את נינה. אסף יצא לטיול שנתי, אז לא היה מי שיוציא אותה. עוד שאלות?"
אפשר לחשוב שהוא היה כזה קדוש.... "מה שלום קרן?" שאלתי.
העיניים של אייל היו כל כך פגיעות ורכות, שמיד התחרטתי. מה אני רוצה מהנשמה הטהורה הזו. זוויות הפה שלו השתפלו כמו של ילד קטן ועצוב. התקרבתי אליו. הוא הושיט יד לעצור אותי, ונשך את שפתיו.
למרות שהוא ניסה למנוע ממני, חיבקתי אותו. הוא הרים אליי עיניים חומות ורטובות, שהרסו אותי. "למה? למה דורי? למה עשית את זה? היינו מאושרים נורא".
אם זה היה סרט, הייתי מחליפה ערוץ.
אולי איבדתי לתמיד את היכולת להיות מאושרת?
השענתי את הראש על הכתף שלו. כל כך הרבה דברים השתנו, כל כך הרבה טעויות. אולי איבדתי לתמיד את היכולת שלי להיות מאושרת?
"אני לא יכולה להסביר לך" מלמלתי לתוך הכתף שלו, "זה משהו בי, חוסר מנוחה, אני הרסתי הכל, ואני לא יודעת אפילו למה עשיתי את זה".
אייל התנער ממני והביט לשמיים מוכי האבק שבחלון הקטן. "לכי. בבקשה דורי, לכי מפה".
נינה התחילה לייבב והביטה אלינו במבט עצוב. אייל נתן לה חטיף קטן.
לקחתי נשימה עמוקה. "אייל, אנחנו ממש חייבים לדבר. לא הגיוני שאני אצטרך להתחנן בפניך בכל פעם שאני רוצה לראות את נינה. אני גם לא יודעת איך ולמה נקבע שהיא תישאר אצלך".
"אני אפילו לא מחבב אותך. אני אשכרה לא סובל אותך"
הוא הפנה אלי מבט רצחני. "אני שונא אותך", אמר בחיוך מעוות. "את לא תופסת, איבדתי כל שמץ, עזבי אהבה, אני אפילו לא מחבב אותך. אני אשכרה לא סובל אותך".
"מה זה קשור לנינה?" שאלתי בקול נמוך.
"הכל קשור. אם תבואי לפה כל פעם שבא לך, זה יהיה סבל בשבילי. אני צריך קצת ספייס ממך עכשיו".
"אז תן לי אותה", נהמתי.
"כל כך אופייני לך". פתאום הוא עבר לחקות אותי בקול פרחי: "אז מה אם אני מוציאה אותה מהבית היחידי שהיא מכירה, ואין לי איפה לישון, ואין לי בית קבוע כי אני שרמוטה, ולא יהיה מי שיוציא אותה בצהריים. אז מה! היא תתאפק לא להשתין!!!! העיקר זה שאני אהיה מסופקת ומאושרת, לא ככה ממי?"
גחנתי כדי ללטף את נינה והלכתי משם מבלי לענות לו.
כשעמדתי מחוץ לבית, מול הגינה שהיתה פעם אתר סקסי בעיניי ומקור היסטרי להתרגשויות, התחלתי שוב לבכות. אחרי חצי דקה, פתאום קלטתי שאני לא ממש יודעת לאן ללכת. לדנה לא התחשק לי לחזור, במיוחד הואיל והשעה היתה עדיין כל כך מוקדמת, ואצלה בבית מעניין כמו אישפוז כפוי בבית אבות. עצרתי מונית ונסעתי למקום היחיד בחיי שלא השתנה.
הגעתי למשרד בחמש וחצי, להפתעת כולם. הבנתי בחשש מסוים שכנראה אנשים בטוחים שאיבדתי את יכולת העבודה שלי, עם כל הדרמה שמסביב. זה היה סימן גרוע מאוד בשבילי.
יריב ישב עם רותם, תומי ושרון, וארבעתם חיפשו משהו במאגר תמונות. יריב היה הראשון שהבחין בי. "רצית משהו?" שאל בטון אטום.
"חזרתי", עניתי בשלווה מזויפת, "אתם בישיבת קריאייטיב? יש משהו מעניין?"
"וטוב עשית, כי אני צריך לדבר איתך". העיניים של יריב הביטו בכל מקום, חוץ מאשר בי. שרון הסתכלה עליי בחיוך קטן ומרושע. תומי כססה ציפורניים. רותם חייך בחנפנות ליריב, "אבל לא עכשיו".
חזרתי לחדר שלי. אף בריף לא חיכה לי על השולחן. בלי לשים לב למה שאני עושה הדלקתי את המחשב, ומיד רצתי בחזרה לחדר של יריב. הפעם, הדלת היתה סגורה. פתחתי אותה לרווחה, ומצאתי אותם בדיוק באותה תנוחה.
יריב נאנח ואמר בקול עייף: "מה עכשיו?"
"אין לך עבודה, אז לכי הביתה" אמר יריב
"אמממ. אין לי עבודה. אין לי אף בריף על השולחן". הלב שלי פעם כמו משוגע.
"אין לך עבודה, אז לכי הביתה", אמר יריב. המבט שלו בעיניים היה שונה. מפחיד.
"אבל הרגע הגעתי", כמעט התחננתי. פתאום נתקעתי על זה, על העבודה. כאילו זה מה שיציל אותי. יסיח את דעתי מכל מיני מחשבות שכרגיל, לא רציתי להתמודד איתן.
אבל משהו פתאום עורר את תשומת לבי. "היי", ניגשתי לשולחן והרמתי כמה דפים, "זה בריף של בנק איחוד. זה תיק שלי. אני עובדת על זה".
"העברתי את זה לרותם, ועכשיו", יריב הסתכל על שרון, "תצאי בבקשה, דו-רי-ת", הטעים.
"אבל למה?" כמעט בכיתי, "אני אמורה לעבוד על הקמפיין הזה, למה עשית את זה?"
השתררה דממה. בחדר הזה אני העברתי רגעים מכושפים, פעם. "את משפילה את עצמך", אמר בשקט רותם, שהרגיש פתאום תותח. זבוב חסר כישרון וחנפן, שידע לנצל כל הזדמנות כדי למצוא חן.
"לכו תזדיינו", סיננתי ויצאתי.
אז ככה הוא מתנקם בי? קצת עלוב....
התיישבתי בכסא בחדר שלי. תיכננתי איך אני אתפוס את יריב כשייצא מהישיבה המחורבנת. זה היה פשוט יום הזוי מדי, ארוך מדי, מתסכל מדי.
אז ככה הוא מתנקם בי? קצת עלוב....
המחשב היבהב מולי בחוסר תועלת. ספרתי את הדקות עד שהם יצאו, וכשיריב עבר במסדרון, כנראה בדרך להשתין, תפסתי אותו והכנסתי אותו לחדר שלי. בכוח.
"תגיד לי", באמצע כל הכעס הנוראי והתסכול, הסתכלתי לו על השפתיים, חושבת שאולי... "איך אתה מעז לדבר אלי ככה מול אנשים? אה?"
"תעיפי את הידיים שלך", הוא ניער את עצמו באלגנטיות.
"יריב! אתה לא יכול לערבב את החיים האישיים שלנו ואת העבודה!" עמדנו זה מול זו כמו שני תרנגולים. "אתה כועס עליי, אני כועסת עליך, עדיין - מה אתה לוקח לי את הבריפים שלי? טוב שלא פיטרת אותי על זה שגמרתי איתך אתמול!"
"גמרת איתי תמיד", אמר, מבטו מתרכך.
"אבל למה..."
"דורית", הוא הסתכל עליי כמעט ברחמים, "זאת לא היתה הוראה שלי, לקחת ממך את התקציבים שלך".
"אז של מי?" הסתכלתי עליו כאילו אני יכולה לראות את האישיות השנייה שהוא בטח מפתח במוחו הסכיזופרני.
"גבי גולדמן", אמר והתקרב אליי קצת. "כשהוא יחזור למשרד אני ממליץ לך לגשת אליו".
הוא יצא מהחדר בנקישת דלת רכה. נזכרתי במעומעם שאתמול בבוקר, לפני שגיליתי את עניין התמונות, קראו לי לגשת למשרדו של גולדמן, אבל אני התעלמתי.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
