לא משנה מי מת

כשהאבק ישקע והיערות שנכרתו כדי להדפיס את מיליוני העותקים של הסדרה יישתלו מחדש, ניתן יהיה לאזור פרספקטיבה מספקת כדי לענות על כמה שאלות. האם הארי פוטר, היתום הממושקף שגילה כי הוא קוסם, הצליח ליצור, בעשר שנות קיומו, דור חדש של קוראים? האם דמותו ועלילותיו יחיו לנצח, או שמדובר בסתם מהומה על לא דבר סביב השאלה: מי ימות? בחלוף הזמן נדע האם היתה זו פסיכוזת המונים שיצאה משליטה, תעלול יחצנ"י-שיווקי משומן וריק מתוכן, או שמא נכס צאן ברזל שהומלט לנגד עיניני המשתאות, נעמד על רגליו הדקיקות, פעה ואז דילג לו משם כמו פטרונוס מוצלח. אבל בינתיים מזומן לנו עוד כרך אחד, אחרון, לבלות בממלכתה של הקוסמת האדירה, האישה שהצליחה להפוך מילים לכסף ודמיון לזהב טהור, שגנבה מכל אלו שקדמו לה ויצרה עולם מקורי, מלא שנינה וברק.

מעבר לנקודה זו יתכנו דרקונים (טוב, רק אחד) וגם ספויילרים

גם למי שהצליח לחמוק מהספויילרים המעופפים שארבו מכל עבר בשבוע האחרון זה היה ברור. מה שרולינג מבטיחה לנו בספר האחרון בסדרה הוא דם, יזע ודמעות. והיא מקיימת.

ההתחלה נאחזת, להרף עין, בתבנית השגורה של הספרים הקודמים: הארי נמצא בדרך פריווט מספר 4. הדוד ורנון מתנהג כמו אידיוט מדופלם. הארי עומד לצאת לדרכו, לעבור שוב מהעולם שלנו לעולם שכולו קסם. אבל אז הכל משתבש, ממתינים לו, מצפים לבואו, אורבים לו. לפני שהספקתם למלמל "אבדה קדברה", מישהו מת.

הספר נפתח במקבץ מדויק של פרקים מסחררים, עמוסי מתח ואקשן, בהם כל דבר יכול לקרות, ועל כל רגע של התעלות – אהבה, חתונה, לידה צפויה – יש לשלם ביוקר.

רולינג שוברת בקפדנות את המבנה המוקפד שבנתה בספרים הקודמים, לבנה אחר לבנה. לא תהיה כאן נסיעה עליזה ברכבת להוגוורטס. לא נוכל להתחבא בין קירותיה המגוננים של הטירה, ללמוד למבחנים, לפגוש במורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל. הצהרת הכוונות של רולינג ברורה מן הרגע הראשון ורוחה מרחפת כמו עשן מעל שדה קרב. זוהי מלחמה. הכל הוגן ואיש (או אישה) אינו בטוח. הארי וחבריו יאלצו להילחם בשדות וברחובות, להילחם בגבעות ועל החופים. אסור להם להיכנע, זהו הקרב האחרון.

וולדמורט ואוכלי המוות שלו משתלטים על כל חלקה טובה, ומארגון הטרור שהיו בספר הקודם, הופכים לצבא כובש. משרד הקסמים הופך לממשלת בובות לכל דבר ועניין, רדיפתם של קוסמים שאינם טהורי דם נמצאת בעיצומה ומסדר עוף החול יורד למחתרת. הסוהרסנים מפטרלים ברחובות החשוכים לאחר העוצר, העיתונות מגויסת, ורק ברדיו מצליחה תוכנית אחת להמשיך לשדר מן המחבוא את החדשות האמיתיות.

בתוך מלחמת העולם הזו, כשהם נרדפים על כל צעד ושעל, מנסים הארי, רון והרמיוני למלא אחר משאלתו האחרונה של דמבלדור. הם מקבלים את מה שהותיר להם בצוואתו ויוצאים למצוא את ההורוקרוסים הנותרים, אלה שעליהם להשמיד לפני שיוכלו לגעת בוולדמורט עצמו. במקביל נחשפות כמה אמיתות מערערות ומטרידות על דמבלדור ונחשפים גם אוצרות המוות, אלו מהכותרת.

למה זה כל כך משעמם?

אך ההתפרקות של רולינג מכבלי המבנה שאפיין את הספרים הקודמים בסדרה היא לרועץ. החשד החל מתגנב כשהסתבר שעל החבורה לנדוד ללא הרף בעודה פותרת עוד ועוד חידות סתומות, מפענחת סמלים מסתוריים, ומשיגה חפצי קסם חדשים שלא שמענו עליהם עדיין (שרביט הגורל? נו, באמת!) שאחד מהם הוא, נכון,

ניחשתם! טבעת. בערך באמצע הספר מופיעה לראשונה ולאחרונה המילה שמבהירה מה קורה כאן ולמה זה כל כך משעמם. קווסט. קווסט כהלכתו, שכולל אפילו גובלין, חרב קסומה, דרקונים (אחד) ומבוכים (גם כן אחד, אבל עצבני). וכאילו זה לא היה מספיק גרוע כשלעצמו, רולינג מחליטה לקבל השראה מדן בראון. כן, מסתבר שחפצי הקסם האלה שמעולם לא שמענו על קיומם קשורים לאגודה סודית ועתיקת יומין שסמלה הוא מעין עין בתוך משולש. מי אמר הבונים החופשיים? שלוש נקודות לגריפינדור.

כמובן, אם כל זה היה עובד, ניתן היה לטעון שמדובר במחווה, אבל מסע הדילוגים של השלושה מתארך, הפאוץ' הקסום שעל צווארו של הארי מתמלא בעוד ועוד גרוטאות מכושפות ומתחשק פשוט לצעוק, "אולי תפסיקו כבר לשחק בשרביטים מוזיקליים!". כדי שלא יפריע, רולינג שולחת את וולדמורט לחופשה של הדקה התשעים ביבשת, כך שידידינו יכולים להמשיך להתחמק שוב ושוב בניחותא מציפורני המוות.

אבל אז מגיעים כולם, אבל באמת כולם, להוגוורטס. העמדה האחרונה, מצדה קסומה, הר מגידו. הפרקים האחרונים של הספר הם בליצקריג של ממש. הרעשה אווירית מוחלטת, גדושה בעכבישי ענק, סתם ענקים, אוכלי מוות, קנטאורים, גמדוני בית, רוחות רפאים ובנשיקה אחת, שציפו לה ימים רבים מאוד. רולינג מסירה את הכפפות, מרימה את השרביט ומתחילה להרוג אנשים ברצינות, וכשהקירות מתרסקים סביב, כמה מהדמויות המגעילות ביותר בספר זוכות לגאולה, כמה מהדמויות הראויות ביותר לכך עולות לגדולה, כמה אנשים שהתגעגענו אליהם שבים ומופיעים סוף סוף וכמה מהם נעלמים לנצח, ומפתיע לגלות כמה שכל זה מכאיב ונוסך התעלות בו בזמן ושגם מבקרות ותיקות ומרירות יכולות להזיל עדיין דמעות.

אפור הוא צבע יפה 

סופים של סדרות הם תמיד, כמו שהוכיח הפרק האחרון של "הסופרנוס", עניין בעייתי. "הקרב האחרון", החותם את שביעיית "נרניה" של לואיס, "המלך העליון", הסוגר את חמישיית "פרידיין" של אלכסנדר, "משקפת הענבר", האחרון בסדרת "חומריו האפלים" של פולמן, ואפילו "שובו של המלך", סיומו של "שר הטבעות" של טולקין, סובלים כולם מתחושה מסוימת של בהילות, מרצון להספיק לומר הכל על הכל, לפני שתיטרק הדלת על העולם הקסום.

הם חייבים לסגור את כל המעגלים בלי להיות מאולצים ולשמור על האיזון בין המר למתוק, בין הקורבן לגמול. שלא להזכיר את העובדה שעליהם לשרוד את האנטי-קליימקס הנוראי שמלווה תמיד את כל מה

שמתרחש אחרי הקרב הגדול בו הובסו כוחות הרשע. והכי גרוע, הם מאלצים אותנו להיפרד, אחת ולתמיד (בדרך כלל) מהעולם שלמדנו להכיר ומהדמויות שלמדנו לאהוב ולחשוש להן. לפעמים זה עובד. לפעמים לא. אני מכירה מספיק אנשים שלא מוכנים בכלל להתקרב אל "הקרב האחרון".

ומה באשר לרולינג? "הארי פוטר ורוחות המוות" אינו הספר הטוב בסדרה. ההשראה ששואבת רולינג מיוצרים כסי.אס.לואיס וטולקין, מעט ישירה מידי כאן. הניסיון לרקום תיאוריות קונספירציה חובקות כל, ברגע האחרון, מעורר קצת גיחוך. הפרידה של הסיפור מז'אנר הפנימיה וקפיצת הראש שלו למים הרדודים של הפנטסיה האפית מצערת. ולמרות שהיא שוזרת להפליא עשרות חוטים, גדולים כקטנים, מהספר הראשון והלאה, ומענגת אותנו בתשובות לתהיות שהועלו כבר לפני עשור (למה מסרב דמבלדור להצעה להתמנות כשר הקסמים, למשל) יש כאן גם קפיצות הגיון תמוהות (שסובבות את אוצרות המוות, רוב הזמן) שפורמות חורים באריג העשיר.

אך למרות זאת, זהו עדיין סוף ראוי ביותר לסדרה בכללותה. רולינג מצליחה להביא לשיאן את התמות שליוו את הארי פוטר מאז פגשנו בו לראשונה - שאלות של אמון ושל אהבה, אמירות על מהות ההתבגרות והמוות. תהיות על טיבו של הרוע וחשיבותה של ההקרבה. היא ממשיכה להתעקש שאין באמת שחור ולבן, רע וטוב,

 ומצליחה לשכנע שאפור הוא צבע יפה. הנימה הפוליטית החריפה של הספר, זו שחסרים בה רק זרקורי חיפוש וקולו המיוחד של צ'רצ'יל, מביאה לשלמות את הקו שנקטה בו החל מהספר הראשון, זה שיצא נגד ההשתקה וההכחשה, נגד הגזענות והפרת הזכויות, שעודד חוסר אמון בממסד, חשדנות כלפי התקשורת ופיקפוק בדמויות סמכות. והחשוב מכל – היא מקבצת כאן ביחד את כולם, כל אלו שהיו חשובים לנו במשך ששת הספרים הקודמים, כדי שנוכל להגיד שלום כמו שצריך.

למרות שהרגה בקור רוח כמה מהדמויות האהובות עלי ביותר בסדרה, אני מוצאת שקשה לי לכעוס על רולינג. אני חייבת לה יותר מידי שעות של הנאה, אני חייבת לה את השותפות בחוויה ספרותית קולקטיבית, גלובלית. אני חייבת לה את התחושה שספרים, אותם יצורים משונים עשויים עיסת נייר ודמיון, אלו שרואי השחורות קוראים ללא הרף בקרביהם של מכשירי טלוויזיה ו"בקפה דה-מרקר" את אותות אובדנם הקרב ובא, לא הולכים לשום מקום. אני מוצאת שקשה לי לכעוס גם על אלו שגילו לי את הסוף בחוסר זהירות, שהחביאו את התשובה לשאלה "מי מת?" בתוך כתבות תמימות ומטעות למראה בעיתון ושפלטו הערות בנוגע לעתידו של הארי מתוך הנחה שאני כבר יודעת. קשה לי לכעוס עליהם, כי כשמגיעים לסוף הספר הזה, מבינים שזה לא באמת משנה מי מת. מה שמשנה זה רק איך מתים, ולשם מה.