שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    גיבור ואנטי גיבור
    ביולי 1958 פתחו האסירים בכלא שאטה במרד אלים, אירוע שחייב את המעורבים בו לקבל הכרעות בשאלות קשות במיוחד

    פעמים יכול אדם לעבור חיים שלמים מבלי שנתקל בצורך להגדיר את אופיו לעצמו, פעמים אחרות יכול אירוע בן מספר שעות בלבד להעמיד בפניו שאלות קשות במיוחד: האם אני אדם טוב? האם יש ביכולתי לפגוע באדם אחר? האם אני מוכן לסכן את עצמי למען שלומם של אחרים? השבוע ב"מנהרת הזמן" נעלה המחשה נאה למאורע דרמטי שכזה - מאורע שכפה על המעורבים בו לקבל החלטות ששינו את חייהם. זהו סיפורו של מרד האסירים בכלא שאטה.

     

    מבין שלל הדמויות המעורבות בדרמת המרד נציג בפניכם את סיפורן המרתק של שלוש מהן, שנסיבות הזמן, המקום והעלילה קשרו את גורלן זו בזו. שתיים מהן שהתואר "גיבור" במשמעותו הספרותית ראוי להן: קצין המודיעין המצרי, "העיתונאי" אחמד עלי עות'מאן, יוזם ומנהיג המרד, ויעקב מרחבי, אסיר יהודי שנידון למוות על רצח אביו וגזר דינו הומתק למאסר ממושך. הדמות השלישית במספר -  יעקב גליק, ניצול שואה, סמל בשרות בתי הסוהר - הוא ה"אנטי-גיבור" שלנו.

     

    יום שחור בשאטה

    ה-31 ביולי 1958 נרשם כיום שחור בתולדות שירות בתי הסוהר. מרד נועז פרץ בכלא שאטה, הנמצא בעמק חרוד מדרום לגלבוע, ובעקבותיו התחוללה בריחה המונית של אסירים ביטחוניים לשטח ממלכת ירדן. למעלה מ-100 אסירים מתמרדים השתלטו על חדר הנשק, הכניעו את סגל הסוהרים, ופרצו דרך גדרות הכלא החוצה אל החופש. הנמלטים עשו את דרכם במהירות ובחשיכה אל מעבר לגבול עם ירדן.  


    כותרת העיתון "ידיעות אחרונות", 1 באוגוסט 1958 - להגדלה לחצו על התמונה

     

    תוצאות המרד היו קשות: רב-סוהר אלכסנדר יגר וסמל יוסף שבח נהרגו, 3 סוהרים נוספים נפצעו קל בהתקפת האסירים. 11 אסירים נהרגו באש כוח התגבורת המשטרתי שהוזעק לדכא את המרד, 13 נפצעו, 66 הצליחו להימלט. שעות ספורות לאחר הבריחה חגגו עשרות הנמלטים את שחרורם על כתפי ההמון הצוהל בחוצות ג'נין. חלקם שבו ונתפסו 9 שנים מאוחר יותר בעקבות מלחמת ששת הימים; מקצת הנתפסים-מחדש שבו ושוחררו שנה לאחר מכן בעסקת חילופים עם החזית לשחרור פלסטין בעקבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יר ב-1968.  

     

    גיבור מספר 1 - המרגל המצרי

    אחמד עלי עותמאן, בכיר במודיעין המצרי הגיע לישראל ב-1957 בהשתמשו כמסווה בכיסוי של עיתונאי ואיש אופוזיציה מצרי הגולה בצרפת. עותמאן יצר קשר עם אנשי השגרירות הישראלית בפריז וקיבל אישור לבקר בישראל. הודות למידע מוקדם, שמקורו כנראה בשירות המודיעין הצרפתי, הושם עותמאן תחת מעקב מיד עם הגיעו ארצה. על פי מקורות ישראליים, אומת המידע שהגיע מצרפת, באמצעות "עוברת אורח" בתל אביב, עולה ממצרים שחלפה על פניו (במקרה או שלא במקרה), וזיהתה אותו כאדם שהיה מוכר לה מתקופת חייה בקהיר כקצין מודיעין מצרי.

     

    המעקב אחרי "העיתונאי" לא הניב כל ראיות לעיסוק בריגול, אולם דווקא ממקורות גלויים הגיעה "עדות מרשיעה" להיותו סוכן מצרי. עיתון מצרי פירסם תמונה בה נראה עותמאן, לבוש בחליפה הדורה, בחברת נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר ואנשי צמרת השלטון המצרית. ביום התשיעי לשהותו בארץ נעצר עותמאן על ידי שירותי הביטחון הישראליים.

    במשך שנה הוסתרה עובדת מעצרו וזהותו, והוא הושם במעצר מנהלי שחודש מידי 3 חודשים.

     


     מתוך עיתון "ידיעות אחרונות", 2 בספטמבר 1994

     

    "העיתונאי", או "האויב הג'נטלמן" כפי שנהגו לכנות את עותמאן בכלא, שהה בתקופת מעצרו הראשונה בכלא דאמון. הוא הרשים את הסובבים אותו בקור רוחו, במנהיגותו הטבעית ובכישורים יוצאי דופן ביותר מבחינה אינטלקטואלית. אחד מחוקריו תאר אותו במילים אלה: "גבר נבון מאוד, בעל כושר ביטוי יוצא מן הכלל. הוא התגלה כגבר, לא ניסה להתחנף אלי, לא העמיד עצמו כנחות ממני. לאורך כל החקירות הוא שמר על כבודו." מסתבר כי גם המודיעין הישראלי נזהר בכבודו. שירות בתי הסוהר קיבל הנחייה להקפיד ולשמור על זכויותיו המיוחדות. עותמאן נהנה בכלא ממעמד מיוחד, הרשו לו להחזיק בבגדיו ההדורים שהביא עמו ואף לרכוש לעצמו סיגריות צ'סטרפילד יוקרתיות ופרטי לבוש חדשים מחו"ל.

     

    בין אם השלו עצמם גורמי ממשל וביטחון בישראל כי בידם קלף-מיקוח, אשר בבוא היום יוכלו להשתמש בו במסגרת חילופי מרגלים עם המצרים, ובין אם כגרסת עותמאן הם פשוט נענו לבקשת ראשי הביון הצרפתי שביקשו מעמיתיהם בישראל סיוע בהרחקתו מחוג הפעילים הפוליטיים בפריז שתמך במתן עצמאות לאלג'יריה - עמדו הם לגלות כי טעו טעות מרה. תושייתו, שליטתו בעברית ובחמש שפות נוספות, מיומנויותיו המקצועיות בתמרון ובהפעלת אנשים, כמו גם באלתור ובהפעלת נשק, עתידות היו להתגלות כמסוכנות ביותר. צחוק הגורל הוא, שדווקא ההחלטה להחזיקו בכלא אפשרה לעותמאן להסב לישראל תוך זמן קצר נזק גדול בהרבה מכפי שעלול היה לגרום לה בהיותו חופשי.  

     

    גיבור מספר 2 - האסיר מרחבי יוצא להציל את המולדת

     

    ימים מספר לאחר המרד יצא כתב העיתון "ידיעות אחרונות" יצחק וויט לכלא שאטה. את רשמיו פירסם בכתבה "המרד בבית-הסוהר" ב-3 באוגוסט. להלן קטעים מכתבתו:

     

    שתי אצבעות אדם קטועות ומגואלות בדם נשארו תלויות על גדר התייל שבחצר בית הכלא בשאטה. הן היו שייכות לאחד האסירים הערביים שניסו לטפס על הגדר ולברוח, אור ליום ו'. בעל האצבעות נהרג ביריות וכשנפלה גווייתו מהגדר נשארו האצבעות תלויות בתיל. יומיים לאחר המרד, עוד נותרו בשאטה עדויות אילמות למכביר. היומנאי החדש ישב כבר במקומו (חברו הקודם נהרג ביום ה' בערב במכות פטיש על הראש וביריות) אולם על ידו עדיין מונח היה הטלפון המנותק והשבור, מכשיר האלחוט המנופץ ומנגנון האזעקה שהושחת. על דוכן היומנאי הצבוע בירוק נראו כתמי הדם האדומים יותר והחול שנזרה על הרצפה הפך חלק מכתמים אלה לשחור ואפור מלוכלך. בכל שטח בית הסוהר עדיין ניכרו סימני המהפכה והקרבות. שיירי קופסאות, תרמילים למאות, כדורים מפוזרים פה ושם, מוטות ברזל ועץ ששימשו נשק קטלני ולפידים שהוכנו מגזרי עץ וקרעי כותנה ואשר נטבלו בנפט שנגנב מהמכבסה.

     

    בשעה שפרץ המרד היו שני סוהרים בחצר, היומנאי ישב בחדרו וכן קצין תורן ונהג תורן. כל יתר הסוהרים היו במנוחה, בחלקם יצאו כבר לחופשת סוף השבוע. על שנים מחמשת מגדלי השמירה עמדו 2 שומרים, אחד מהם חמוש במקלע ברן והשני ב"עוזי". בסך הכל היו 190 אסירים בכלא שאטה ביום חמישי בערב.

     

    את "גיבור שאטה", יעקב מרחבי בן ה-29, מצאנו מתחת לעץ בחצר בית הכלא. הוא ישב וגלגל בידו חרוזים. הצעיר התימני נידון בשנת 1953 למות על רצח אביו בפתח-תקוה. "מצפוני נקי ואני יודע שלא בצעתי רצח בכוונה תחילה" – היתה תגובתו הראשונה של יעקב, כשנידון למוות בעוון רצח יוסף מרחבי, שרצה לראות בו את אביו. משגילה יעקב, כי אבי המשפחה בה גדל אינו אביו הביולוגי, חקר ומצא במאמצים רבים את מי שהאמין כי הוא אביו. בתחילה התקבל בסבר פנים יפות על ידי יוסף מרחבי ואשתו, ובמשך שלוש שנים מסר להם את כספי משכורתו הצבאית. אולם לאחר שהשתחרר מהצבא, הפנו לו השניים עורף. בין מרחבי הבן, לבין מרחבי האב פרץ סכסוך, במהלכו דרש הבן כי יוסף מרחבי יכיר באבהותו או ישיב לו את כל הכספים שמסר לו. כשסרב האב, התפתחה קטטה, במהלכה שלף הבן אקדח וירה באביו למוות.

     

    לאחר שהורשע מרחבי ונגזר דינו למוות, נאמר לו כי אם יגיש בקשה להמתקת גזר הדין, יעתר בית המשפט וימליץ מן הסתם על מאסר. מרחבי דחה את ההצעה בתוקף: "איני רוצה להרקב בבית הסוהר, אשמח להיות הנידון למות הראשון, שפסק דינו יבוצע, באם יחליט גם בית המשפט העליון שאשם אנוכי". מאוחר יותר נרגע וקיבל את המלצת החנינה של בית המשפט בהכרת תודה.

     

    כשהוחלט על ביטול עונש המוות, הוחלף דינו של מרחבי למאסר עולם וביום העצמאות 1958 קיבל הופחת עונשו למאסר של עשר שנים. בעת פריצת המרד ריצה כבר שש שנים מהן. כשנידון – היה נשוי אולם בינתיים התגרש. "מצאתי לנכון להתגרש מאשתי הצעירה, כשקבלתי את גזר הדין" – הוא אומר בשקט.

     


    סקופ עיתונאי צילומי של צלם העיתונות הנס חיים פין שהגיע ראשון לזירת האירוע ותמונותיו התנוססו בשער מוסף "דבר", דבר השבוע וגם בעמוד השער של "ידיעות אחרונות". להגדלה - לחצו על התמונה

     

    מרחבי נראה שקט אחרי המאורעות הרועשים שעבר ביממה האחרונה. לבוש חולצת חאקי מגוהצת , מכנסי ספורט כחולים ועל רגליו סנדלים. שפמו השחור והענקי איננו בולט בפניו הבלתי מגולחים. 

     

    "ברגע שהוא הגיע לשאטה", מספר מרחבי על הכרותו עם הקצין עותמאן, "הוא הפך אלוהי האסירים. הם שרתו אותו ככלבים. הוא היה עוזר לי בשעורי האנגלית שלי. תמיד רציני, מדבר אנגלית, צרפתית, גרמנית ואפילו יידיש – והכל בידיעה ובבטחון. בחור גאוותן שלעולם לא יגיד שלום למישהו, אלא רק יענה כשמברכים אותו לשלום".

     

    יעקב מרחבי יצא מחדר האוכל בשעה 6 ביום חמישי בערב והלך לכיוון חדרו של היומנאי. "לפתע ראיתי אחד הסטודנטים ("הסטודנטים"; כינוי שניתן לארבעת חברי חוליית פדאיון מסוכנת מעזה) פותח את הדלת לחצר הפנימית ו 4 - 5 אנשים יוצאים משם עם לפידים בוערים. ראשון יצא בטאט (עיסה אל בטאט; פלסטיני מדהריה, נידון ל-10 שנות מאסר על פעילותו בשליחות המודיעין של מצרים, ירדן וסוריה) כשבידו האחת מוט ברזל ובשניה לפיד בוער. אחריו בא 'העיתונאי' עם בקבוק בוער וברזל ביד.

     

    לא היה לפני כן כל רעש. הרמתי ברזל שהיה בחצר ורצתי אחר 'העיתונאי', עיסה בטאט הספיק להגיע לחדר היומנאי, קרע את הטלפון ממקומו וניפץ את מכשיר הקשר. אחריו באו בינתים עוד חמישה אסירים עם מקלות ופטיש ולפידי אש. הם התנפלו על היומנאי ייגר. אני המשכתי לרוץ אחרי 'העתונאי' שיצא מחדר היומנאי לכיוון החצר החיצונית ושם הצלחתי לקפוץ עליו, להפילו לארץ ולהיאבק עמו. הגיע אלינו אסיר יהודי, פיליפ קלפר, שתפס אף הוא לפיד וקרבו אל פניו של 'העיתונאי' ואז נתתי למצרי מכה בראש. הרמתי את הברזל להכות מכה שניה כשבא הסמל גליק ותפס לי את היד". 

     

    "אל תרביץ לו' – אמר גליק. – "תן לי לגמור אתו" – אמר מרחבי. הסמל לא נתן. הוא לקח עמו את עותמאן הפצוע, העבירו לחצר האסירים והצליח להכניסו לתאו ולנעול את הדלת.

    לאחר מכן שמע מרחבי כי מתפרצים לחדר הנשק. הוא קפץ אל הגג והחל זורק אבנים גדולות לפרוזדור הצר המוביל לחדר הנשק. האבנים נשארו תלויות על גדר התייל ורק חלק קטן נפל על המתפרצים. "בינתיים ראיתי סמל רץ עם אקדח לשער מקבל כדור ונופל. המתפרצים לחדר הנשק הצליחו להוציא רובה אחד ופתחו עלי באש. הקצין ויילר הגיע לגג ויחד צעקנו לברניסט שיבוא לעזרה ואז שמעתי את היומנאי ייגר צועק:'אני מת!' אלה היו שתי המילים האחרונות שלו".

     

    בינתיים הצליח אחד האסירים, מזויין ברובה, לחזור לשטח החצר הפנימית. הוא מצא את תאו של "העיתונאי", ירה במנעול ופתח את הדלת. העיתונאי קיבל לידיו את הרובה ועבר מתא לתא ופתח להם את הדלת על ידי יריה למנעולים. הוא הוציא את האסירים ודרבנם לבריחה. הוא עצמו יצא שוב לחצר החיצונית ויחד עם בטאט, כששניהם מזויינים בברן ובתת מקלע – ניסו לחפות על הבורחים. לאחר מכן נהרג בטאט ביריות בחצר החיצונית ו"העיתונאי" נפצע קשה, ונתפס כאשר הוא עדיין מחזיק את "הברן".

     

    "זרקתי עצמי מהגג", ממשיך מרחבי, "ועברתי את הבוטקה ומעל לשער, יצאתי לכביש. עברה מכונית ועצרתי אותה. סע למשטרת בית שאן – אמרתי לנהג - יש מרד בבית הסוהר. תחילה פחד האיש אך לאחר הסברה – נסע במהירות למשטרת בית שאן ומכאן יצאו 14 שוטרים ואני, שקיבלתי בינתיים רובה – בחזרה. בינתיים עבר הגל הראשון של הבורחים. הם ברחו לעבר הגבול הקרוב. כמה מהאסירים האחרים וסוהר הצליחו להגיע למשקי הסביבה ולהזעיק עזרה. אחד הסוהרים צלצל למשטרת עפולה. מפקד התחנה מר שמעון קלר יצא מיד עם 12 איש למקום אחרי ששמע בטלפון את הקריאה: 'יש מרד בשאטה! שורפים את בית הסוהר!'"

     

    מבית שאן ומעפולה הגיעו כוחות המשטרה ובינתיים הגיעו גם כמה אזרחים מזויינים ממשקי הסביבה, עין חרוד, בית השיטה ותל יוסף, והצטרפו לקרב שהתפתח בין המנסים לברוח ששלטו על שטח בית הסוהר ובין המשטרה בחוץ. מרחבי המשיך ללחום. הוא עלה למגדל שמירה אחד ומשם הצליח להרוג ביריות 3 אסירים חמושים שניסו לברוח והמשיך לשמש קלעי מצויין וסייר בשטח.

     

    משנשאל מרחבי - "למה לא ברחת?" – ענה: " לא היה לי מצפון לברוח, לא רציתי לברוח. ראיתי שיש פה אנשים שהולכים למות ולא יכולתי לעזוב אותם להפקר." כגמול על מעשיו אלה זכה יעקב מרחבי לחנינה ושוחרר זמן קצר לאחר מכן. אסיר נוסף, עלי מוראד, שנידון למאסר עולם על רצח אם אשתו, שוחרר אף הוא על שהציל שניים מן הסוהרים.

     

    האנטי גיבור - גורלו הטרגי של הסוהר גליק

    יעקב גליק, יליד טרנסילבניה, שרד יחיד מכל משפחתו את השואה. פעמיים עלה לארץ ישראל. לראשונה באנייה "אקסודוס". הוא גורש והצליח לשוב פעם נוספת. גויס לצבא, השתחרר והתגייס לשב"ס. שבע שנים היה סוהר. ממקימי כלא דאמון. ביום בו פרץ המרד לא היה אמור לעבוד. הוא יצא לעיר עם ההזמנות לחתונה שלו ושל סימי, אשתו, והמנהל הזעיק אותו למלא את מקומו של סוהר שנעדר.

     

    בששת השבועות הראשונים להגעת עותמאן לשאטה נמנע גליק מלדבר עם האסיר החדש, דווקא ביום שתוכנן למרד, בשעה חמש אחרי הצהריים, נכנס לתאו, שלף חפיסת סיגריות והציע לו אחת. "עותמאן", אמר לו "אתה שונה מכולם. האחרים הרגו נשים וילדים חפים מפשע". "שיחתנו התגלגלה עוד מספר שניות", סיפר עותמאן לאחר מכן, "והשטן הקטן בתוכי דחק אותי לשאול את גליק, אם היה יורה בי לו ניסיתי לברוח. גליק ענה ללא היסוס שכן, כי זו חובתו. אני השבתי שאם אברח, לא אפגע בו. גליק מלמל באי-נוחות 'אתה לא תברח', ועזב את התא".

     

    דקות אחדות לאחר שיצא, הזעיק עותמאן את שמונת שותפיו, חברי חוליה מעזה. בשעה שש ורבע, כשקיבלו את האות המוסכם, פרצו אל מחוץ לשער הפנימי, כשהם נושאים לפידים בוערים. בשלב הפריצה הראשון נפצע עותמאן מירי של סוהר, וגליק תמך בו ונעל אותו באחד התאים. עותמאן הצליח לשחרר את עצמו, קיבל אקדח מאחד האסירים, ויצא לחפש את גליק, שברשותו, כך חשב, נמצאים מפתחות הכלא. עותמאן ירה במנעולי התאים, והאסירים פרצו מתוכם בנחשולי אדם.

    גליק עמד מולם בודד וחשוף, מטרה לזעמם של האסירים המשתוללים. עותמאן טוען, כי אסר על האסירים לפגוע בו ואיפשר לו להימלט למקלחת.

     

    ועדת עציוני שמונתה לחקור את הבריחה כתבה במסקנותיה על גליק ועל סוהר נוסף, אליהו נסרללה: "משוכנעים אנו שהתנהגותם הפחדנית של השניים, בייחוד הסמל גליק, פוסלת אותם מלשמש בעתיד כסוהרים". גליק נשלח הביתה מושפל, ללא פיצויי פיטורין, בתחושת אכזבה עמוקה משלטון הצדק. הוא, שלא ברח, הוכתם אנושות, ואילו סוהרים אחרים שנמלטו מהמקום, נמלטו גם מעונש. מכאב ההשפלה לא התאושש עוד. הוא סבל ממחלות עצבים קשות, שדרדרו את בריאותו, עד שהפך למשותק חלקית.   

     

    אחרית דבר 

    על חלקו במרד הועמד "העיתונאי" עותמאן למשפט בו הואשם ברצח הסוהר יגר. על פי עדויות אסירים וסוהרים כאחת, הוא זוכה מאשמה זאת, אך נידון ל-6 שנות מאסר על תכנון, ארגון והנהגת המרד. בסה"כ שהה 9 שנים בבתי סוהר בישראל, רובן בחברת אסירים "כבדים" שהצנזורה הטילה איפול על מאסרם ושוכנו ב"אגף האיקסים" בכלא רמלה. אף על פי כן הצליח בדרכים שונות להבריח מכתבים, זכרונות, פרקי יומן וטיוטת ספר מכלאו למצרים. לאחר שחרורו ב-1966 ביקש לשוב לחיק משפחתו בקהיר, אך שירותי הביטחון המצריים העדיפו "ליתר ביטחון" להחזיקו במשך 14 חודשים נוספים במתקן צבאי מרוחק. לאחר "תקופת צינון" זו שירת בשליחות ארצו באלג'יריה; מסוף שנות ה-80 התגורר בהונגריה ובמצרים לסרוגין.

     

    בשנת 1994 הגיע עותמאן לביקור בישראל. שני הדברים החשובים ביותר עבורו היו לשוב ולראות את כלא שאטה מבפנים ולבקר את יעקב גליק, שאיבד את עולמו בעקבות המרד המפורסם ב-1958. "גורלותינו", הסביר, "קשורים זה בזה, אני יודע שגליק לא שכח אותי, אבל אינני משוכנע שהוא יסכים לפגוש אותי. בעקבות המרד שלנו נזרק מהעבודה ואיבד את עולמו".

     

    רק כשביקר עכשיו אצל יעקב גליק התגלתה לו הטרגדיה הנוראה, שהביא המרד על הסוהר. גליק קיבל אותו בביתו צנום וחיוור, מתקשה בהליכה ונסמך על קביים, בן 64 בלבד, ומראהו מיוסר ותשוש. שלא כמו המשטרה והסוהרים בכלא שאטה, דווקא גליק, שאיבד את עולמו במרד שארגן עותמאן, קיבל אותו בלב פתוח, סביב שולחן עמוס מעדנים. "מרגע שהגעת לכלא", סיפר לעותמאן, "ידעתי שאתה שונה משאר האסירים. הבנתי שהובאת לארץ, כי הפרעת למישהו בצרפת או באלג'יר. שהפילו אותך במלכודת מתוחכמת. המצב הכללי בכלא ניבא לי אז רעות. התרעתי והזהרתי ומיאנו להקשיב לי. המתח בין הסוהרים לאסירים היה גלוי, אבל ההנהלה האמינה שהם לא יעזו להרים ראש, כי חסרה להם הנהגה. הרגשתי שברגע שצרפו אליהם מנהיג ברמה שלך, השתנו הנסיבות. וכך היה. אני 'אכלתי אותה' בוועדה, כי העדתי שלא אתה רצחת את הסוהרים. העדתי שיכולת לרצוח אותי בקלות ולא עשית זאת"... "השב"ס היה המשפחה היחידה שהיתה לי אז בארץ", הוא אומר לעותמאן ובוהה בו. אם הוא קולט את משמעות הדברים.

     

    גליק משתתק, תשוש מדיבור. סימי רעייתו, בוכה. עותמאן יצא אל המרפסת להירגע ולעשן. בשובו אסף אליו את שלושת ילדיו של גליק וביקש שיאזינו לדברים שיש לו לומר להם. "אבא שלכם", אמר, "הוא אדם אמיץ, בעל ערכים, שעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, ועליכם להתגאות בו. הוא הפך קורבן של נסיבות ועיוות-דין. היה עליו להתמודד לבד וללא נשק עם גל של אסירים זועמים ששטף החוצה. החליטו להפוך אותו לקורבן, כפי שקורה לעיתים קרובות בחיינו".

    (מתוך הכתבה "שובו של מרגל מצרי", מאת סמדר פרי, 2 בספטמבר 1994, עיתון "ידיעות אחרונות")

     

    לקריאת הכתבות הקודמות במדור - לחצו כאן.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גיבור מספר 1 - אחמד עותמאן. "ידיעות אחרונות", 3 באוגוסט 1958
    גיבור מספר 2 - יעקב מרחבי. "ידיעות אחרונות", 1 באוגוסט 1958
    מומלצים