חרא אבא

ואז נולד אורן. בעצם זה לא היה כל כך פשוט: 28 שעות בחדר לידה, חצי גלון אפידורל, ארבע משמרות של מיילדות, פומפה אחת מחוברת לראש, לידת ואקום. צרחות, צרחות, צרחות. כואב לה, לאשתך (בקרוב "אמא"). בחוץ, במסדרון, אמא שלה. וסנדוויצ'ים. יממה ועוד קצת של סנדוויצ'ים. סלולרי פה, סלולרי שם. צרחות, צרחות. היפוך העולל. מכות על כפות הרגליים. נקרא לו אורן. ניקח אותו הביתה. כמה חבר'ה מהעבודה פתחו לך שולחן בסביחייה של עובד (חמוצים על הבית) לציין את הולדת היורש.

אפילו שיש כאלה שמזהירים אותך לפני, שום דבר לא מכין אותך לעניין עצמו. זה כמו ההבדל בין לגהץ סרט כחול בבלוקבסטר ובין לעשות את הנאסטי באמת. אז גם מי שאמרו לו שילדים זה קשה, עד שהוא אשכרה מביא את האורגניזם הזה הביתה, לא מבין בשיט מה זה להיות אבא. והכי עצוב, הוא לא מבין שהוא לא מבין.

טוב, זאת לא אשמתנו. הרי המודל ההורי הבולט שלנו היה ההוא עם הזקן מ"קשרי משפחה". זה שהיה גם אבא של מייקל ג'יי פוקס, גם מנהל במשרד פרסום וגם הורה קשוב. זה שידע גם לנהל שיחה על דבורים ופרפרים, וגם ללמד את אלכס קיטון שהכי חשוב זה להיות נאמן לעצמך, ושאם מישהו קרא לך גמד בבית ספר, זה רק אומר שיש לך תכונות טובות אחרות ושתפקידך בחיים הוא לברר מה הן.

המודל השני היה ההורים שלנו. עכשיו, אבא שלי היה אבא משהו בנזונה, אבא כמו שרק בסבנטיז ידעו לייצר: מגיע ב־17:30 הביתה מהעבודה. מתיישב על הספה בסלון. מדבר קצת עם אמא. בודק מה קורה בטלוויזיה. מביא בארוחת ערב. אחר כך ליטוף על הראש של הילד, איזה "הכנת שיעורים? היית ילד טוב?", ויאללה. סוגרים את היום.

בשבת, לפעמים, היה איזה אימון בעיטות לשער בפארק הלאומי. אבא שלי עומד בשער, אני בועט גבוה־גבוה מעליו, צועק "גול", עושה תנועה של ערס עם אצבע מונפת קדימה, וזהו. "אני הולך לשבת עם אמא. תמשיך להתאמן". על הדרך היו כמה "תהיה ילד טוב. אל תרגיז את אמא שלך", אבל שום דיאלוג ממשפחת ה"אבא, אני בתעוקות חזה מטורפות מאז שגיליתי שכולם סביבי מזיינים, ורק אני עדיין מתבייש להגיד 'כוס'". ממש לא. השיחות היו על החיים, נגיד "בגין הזה חתיכת דגנרט. יהרוס את המדינה". ואבא שלי מלך. מלך ישראל. אוהב אותו בלב. אוהב אותו מהמקומות האלה שאחר כך עושים לך אוטם בשריר.

אבל אז, כשאורן מגיע הביתה, אתה אומר לעצמך: אני אהיה אבא אחר מאבא שלי. בכל זאת, בנאדם, שנת 2000. את "קשרי משפחה" לא רואים אפילו בשידורים חוזרים במידל איסט, ואתה כבר איש העולם הגדול. קראת איזה מגזין הורות אחד או שניים. היית בסדנת הכנה ללידה. עשית את הסיבוב שלך באוניברסיטה, ואתה אשכנזי מניאק מדופלם שמדבר גבוהה־גבוהה על הורות בעידן הפוסט־מודרני. בתקופת ההריון גם טחנת שיחות עם האישה על איזה הורים אנחנו רוצים להיות, והשווית גדלים עם הגיסים והחברים, ואתה יודע בדיוק איזה הורה אתה לא רוצה להיות: כמוהם. אתה תהיה הורה אחר.

ברוך הבא למדבר של הממשי, אבאל'ה. ברוך הבא.

מה נהיה ממך

מתחילה השנה הראשונה, ואתה נקרע ושום דבר לא מכין אותך לזה. לא טירונות רובאי 03 ולא חצי עשור של פגישות און אנד אוף עם איזה שלושה פסיכותרפיסטים. שום דבר לא מכין אותך להכרה שמשתלטת עליך ב־2:28 לפנות בוקר באמצע השבוע, כשכולכם — האישה, אתה ואורן — ערים איזה שעתיים ורבע. מסביב אורות דולקים, ואתה צורח "אני לוקח אותו לבית חולים עכשיו! ע־כ־ש־י־ו!", והיא צורחת, "זה רק גזים! אתה היסטרי! תפסיק לצרוחחחחח!", ואורן צורח כי בזמן שעבר בינתיים התפלק לו חירבון ואין מי שיחליף לו חיתול. שום דבר לא מכין אותך לזה, בנאדם. וככה זה נמשך שנה, אולי יותר. אולי הרבה יותר.

ובינתיים, לא לשכוח, קריירה. אתה בתקופה של קדימה הסתער. מוכרח להתקדם, לגדול, להתפתח, לשגשג, להביא הביתה כסף־כסף־כסף. ואתה שומע את עצמך חושב את מה שאבא שלך נהג לומר: כמו חמור אני עובד, ובשביל מי? בשבילכם. מאוחר יותר אתה גם משתמש במילים האלה כדי לדבר. ויש לך עבודה ובוס ומזכירה של הבוס שמדווחת לו "הוא חתך ב־15:00. הלך להוציא את הילד מהמשפחתון או משהו".

ובינתיים, לא לשכוח, זוגיות. הדבר הזה שהפך עם הזמן לזיכרון עמום של משהו שמישהו אחר חי בחיים המקבילים הקודמים שלך. והדיאלוג היחיד שאתה מנהל עם בת הזוג שלך הוא על להקטין לו את הסימילאק מ־220 ל־180 מ"ל. וכל הזמן הזה גזים בבטן, ו־2:28 לפנות בוקר, ו"אני לוקח אותו לבית חולים!". והשכנים שמסתכלים עליך הולך ברחוב עם העגלה — עצבני, מיואש, מרעיד את הילד על האקרשטיין, מנסה להרדים אותו כאילו שאתה קצין המשמר של סניף יופטפויומט פינת אתה צריך עזרה, בנאדם. כל זה ממשיך. בלי הפסקה. זה הפסקול לסרט של החיים שלך.

ובינתיים, לא לשכוח, יש ליגת כדורגל בישראל. ומישהו זכה באליפות. ואתה קורא על זה בעיתון. אולי גונב איזה רבע דקה מאיזה תקציר של המשחק, כשבסלון מתנגן הדיג־דיג־דוג המזוין ומחרע לך את תאי העצבים אחד אחד. מי מאמן את הנבחרת? ג'ק מנסל אחלה תותח שבעולם. ובני טבק, אח, איזה סילון, אה? "אתה מוכן לגשת אליו בבקשה? אתה לא שומע שהוא צורח?".

ובינתיים, לא לשכוח, יש עיתונים ופוליטיקה והמצב ועונה חדשה של "הסופרנוס" ושירי מימון נותנת במחשוף הכי בנזונה שראית בחיים שלך באירוויזיון, וחבר שלך אומר "איך הייתי מקמט את החתיכה הזאת". אתה חושב על המילה "חתיכה", ושואל את עצמך אם נקלעת לסרט של יהודה ברקן ומאיזה צד של הדנוטה מצלמים אותך.

התבגרת, אין מה לומר. ניתקת מגע. אתה לא שייך. כלומר, אתה חלק מחברת האדם שמזינה את הקפיטליזם, אבל אתה כבר לא שייך. לקרוא "7 ימים" בשירותים כשבחוץ נשאלת השאלה "מתי אתה יוצא?" לא נקרא לחיות את החיים. זה נקרא להיות רשום במפקד האוכלוסין הלאומי.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, אתה אבא. אבא במאה ה־21. ואבא בעידן הזה זה רגשות אשם מהזן שאחר כך גורם לך להבין את המכניזם הפנימי שמניע מתאבדים. מהזן שגורם לך להבין שלצד כל תעשייה מקננת תעשייה־בת פרזיטית, שיונקת ממנה חיים שלוש פעמים ביום ותמיד סוגרת את היום בתחושה של רעב פסיכי. אני מדבר על מפלצת, כן?

המפלצת הזאת גורמת לך להגיע הביתה ב־19:00 קרוע, מחוק, מסמורטט מעייפות, ולרדת לשטיח כדי לראות מקרוב איך אורן מתגלגל מהבטן לגב, ולקרוא לו ספרות שמתאימה לגיל שש, אפילו שהוא רק בן שלוש. וללכת איתו לגן שעשועים, ולשנוא את הילדים שנמצאים על המתקנים, ולשנוא את ההורים שלהם על זה שהם מרשים לילדים שלהם לתפוס לילד שלך את המקום. ולשנוא את עצמך על זה שביום היחיד בשבוע שיש לך אפשרות לרסק את התחת על הספה ולנוח, אתה לא מתאמן איתו באופניים בחצר. לאבא של אלכס קיטון זה לא היה קורה. הוא ידע גם לתת בראש למרדית' בקסטר בירני, גם לסגור מגה־תקציב במשרד פרסום וגם להסביר לאלכס שהומואים זה סבבה, פשוט כי אדם באשר הוא אדם הוא אדם.

המפלצת הזאת — רגשות האשם, לא הילד. הילד נשמה. הילד תמיד נשמה. הילד הוא כל עולמך — גורמת לך לרצות להתגלגל מתחת לרכבת דוהרת כשאתה קולט שהילד כבר שעה וחצי בטלוויזיה, מתוכן 70 דקות מול סרט מצויר מדובב לרוסית. ואתה קולט שאי אפשר לעשות הכל. אי אפשר להשביע את כל המפלצות, להזין את כל הפיות האלה שפוערים לועות שחורים וגורמים לך להתבייש באדם שהפכת להיות. אתה נזכר בשורה של ברוס (פעם, כשהיית בחיים, אהבת להאזין לבוס): When I look at myself I don’t see the man I wanted to be. ואתה מבין בדיוק למה הוא מתכוון. גם אתה מסתכל במראה, קולט את עצמך בגיל 30, ויודע כמה אתה לא מתקרב בכלל להיות האיש שרצית להיות.

מה נהיה ממנה

אתה חרא של אבא. זה סגור, בדוק, מוסכם. אתה חרא של אבא, כי לא משנה כמה זמן תשקיע בילדים שלך (בינתיים הבאתם גם את נועה), זה תמיד יהיה פחות מדי. הרבה פחות מדי. ולא יעזור פה אם תשלטט אחורה בזמן ותבין שכמותית כבר בילית איתו יותר זמן איכות משאבא שלך נתן לך ב־36 שנה, וזה כשהילד שלך רק בן שש וחצי. ולא יעזור אם תסתכל על כל מי שסביבך ותבין שהוא נותן אפילו פחות ממך. גם אם תהיה משוכנע שאתה מבלה כל רגע אפשרי, מבחינה מתמטית, עם הילדים שלך — זה עדיין יהיה פחות מדי. למה? כי אתה חרא של אבא. תכיר בזה. תמיד אפשר יותר.

ואתה גם חרא של בעל. בניטו מוסוליני השקיע יותר זמן באוכלוסיית מוכי הטרשת הנפוצה בקונגו הבלגית משאתה משקיע בזוגיות שלך מיום שהבאת ילדים לעולם. מצד שני, אם אתה אבא והיא אמא, זה אומר שאתם הורים. ואם אתם הורים, אז זה אומר שיש לכם זוגיות מסוג חדש: "אני לוקח אותו לבית חולים ע־כ־ש־י־ו!". קח קצת אלקה זלצר, חתיכת חוליגן.

ונדמה שבחוץ, בעולם, כולם חיים. החברים שלך עוד לא נשואים. תל אביב, דירות רווקים, פיק־אפים, סטוצים, ההוא נתן לההיא, ההיא מקבלת מההוא. ואתה מה? טרה פטריק עוד בחיים? הכוס שלה בכלל שמיש? פעם היית בונה מודל עסקי להכנסות מפעילות פורנו באינטרנט, חולם חלומות בורגניים מיד שנייה. היום מוטב שתגלגל עם נועה שיחה על דורה. פלא שהיא לא נותנת לך נשיקה וחיבוק לפני שאתה יוצא לעבודה בבוקר? טוב, אתה חרא של אבא. איך הפה שמסוגל לשאול על הכוס של טרה פטריק יכול לצפות לנשיקה מהילדה שלו, בת שלוש וחצי? אתה כישלון, ואתה משלים עם העובדה המוצקה הזאת.

ובעבודה הבוס נותן לך מבט של "יום קצר, אה?" כשאתה חותך ב־18:30. לוקח לך שעה להגיע הביתה, ועד אז אתה כבר מפוצץ מדאגה לעתיד הפרנסה שלך. הבטחת לאורן שהיום תשחק איתו חיובים בחצר, אבל כשאתה מגיע ב־19:30 כבר חושך בחוץ ואמא אומרת "קדימה, לאמבטיה!". ולא הספקת לשחק איתו כדורסל, ולשאול איך היה בגן, ותכף יפטרו אותך, ואם לא יפטרו יחשבו שאתה איזה אפס מתחמק בטלן, והילדים כבר באמבטיה, וחצי גמר ליגת האלופות הערב, וחבר שלך יזיין הלילה את ההיא בת ה־22, ואתה זרוק בסלון, מודאג, כאילו שאיציק אברג'יל בעצמו צלצל להביע באוזניך את חוסר שביעות רצונו מתפקודך. ואתה לא מסוגל לעשות עם זה כלום.

ואז אתה רואה לצד המיטה שלה ספר שקוראים לו "אין לי מושג איך היא עושה את זה?". שמעת אותה מדברת עליו: זה ספר על כמה שקשה להיות גם רעיה וגם אשת קריירה וגם טרה פטריק וגם אמא לאורן. ואז אתה מרגיש עוד יותר דפוק, כי אם לך קשה, אז תחשוב כמה קשה לה. הרי היא האמא. ואתה מתייסר בהכרה שאתה חתיכת בטלן ועצלן שרק מחפש את ההתרסקות שלו על הספה, בזמן שהיא מתקתקת את כל העולם ואחותו כדי שתוכל לבוא לאבא שלך ביום שבת ולהשוויץ באחלה ילדים שגידלתם. כלומר, שהיא גידלה. אתה רק עמדת מהצד והסתכלת.

ואתה לא יודע מה הילדים שלך חושבים עליך. אתה מקווה שהם אוהבים אותך. לפעמים אתה נוהג באוטו כשהם מאחורה, מסתכל עליהם במראה האחורית ונזכר איך אבא שלך היה מגניב מבט לאחור אל המושב שלך ושל אחיך. עכשיו אתה האיש ההוא, והם אתה ואחיך. מה הם חושבים עליך כשהעיניים שלכם נפגשות? איזה נפגשות, הוא בגיימבוי בכלל. "כמה שעות הוא מסוגל?", אתה מעיר על זה לאשתך, ומוסיף שאתם צריכים להתחיל לעשות פעולות חינוכיות עם הילד. לקרוא, לעשות קצת חשבון, גם לשחק כדורסל הולך. כל דבר שהוא אבא ובן ולא גיימבוי ובן. ואתה נשבע שברגע שאתם חוזרים מהגיסים, אתה מתחרע על הזמן איכות שנשאר לך עם עצמך במוצאי שבת ומקדיש אותו לילד.

כשחוזרים הביתה אתה מתבאס בטירוף שכבר 18:00. ואתה יודע שאם לא תיקח אותו לשחק כדורסל, בחיים לא תוכל לעמוד ליד גיסך שירד לחצי משרה ומשחק עם הילדים שלו יותר זמן בוויקאנד אחד משאתה ברבעון שלם. ושבחיים לא תוכל לקרוא לעצמך "אבא". פשוט כי אתה לא. בטח לא בהשוואה לגיסך.

מה נהיה מהעתיד

ואיך עומד אבא שלך בהשוואה לגיסך? ואיך עומד גיסך בהשוואה לאדם הביוני? ואיך אתה עומד בהשוואה לאבא שחלמת להיות? ואיך אתה עומד על הרגליים? איך אתה עומד על הרגליים והן לא רועדות, זה פלא ממש. מסתכל על עצמך במראה ולא מתבייש. תתבייש. זה בסדר, אתה בחברה טובה, כולם מתביישים.

ובטלוויזיה של השכן בית"ר לוקחת אליפות, והיא ב"אין לי מושג איך היא עושה את זה?", ואתה מתעניין אצל עצמך בעצבות דקה, אבל כבדה ועמוקה, מתי כל זה ייגמר. ואתה לא בטוח אם אתה מתכוון לתקופת הילדות של שני הילדים שלך — שבשבילם תמסור את חייך בלי למצמץ ושאתה אוהב כמו שלא אהבת את עצמך אף פעם — או למשבר גיל ה־40 שהתנפל עליך, ככה פתאום, באמצע שנות ה־30.

ואז אתה נתקף רגשות אשם על זה שאתה מרשה לעצמך מחשבות כאלה. ואתה מפסיק לחשוב אותן. ואז אתה שונא את עצמך על זה שאיבדת את עצמך. על זה שאפילו לחשוב מחשבות אמיתיות, ישרות, כנות, עם עצמך על עצמך, אתה מפחד. ואתה שונא את עצמך על שהפכת להיות האתה הזה.

ואז אתה מתחרט על המחשבות האלה שאתה חושב, על הזמן הזה שאתה מבזבז במחשבות. פשוט כי בינתיים הילד שלך ננעל על המחשב. ואז אתה קם והולך אליו ונותן לו נשיקה על הראש, וחוזר למקומך על הספה. וכך חוזר חלילה עד אינסוף. והקטע עם האינסוף זה שהוא מסתיר את הסוף, מוחק את מושג האופק. אין לך אופק. יש לך את עכשיו ואת מחר בבוקר. ומחר בבוקר תקום מוקדם לעבודה ותצא לעוד יום שכתוב עליו תבוסה עוד לפני שהוא נולד?

* השם בדוי, הסיפור לא