שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רציתי לנשום אותה. להריח אותה. להרגיש אותה

    כל מה שעשיתי כל יום היה מלווה במחשבות על אילונה. קרעו לי את התחת בצבא? "איך אילונה תעמוד בטירונות". הלכתי לאכול עם חברים בחוץ? "אני חייב להתקשר לספר לאילונה על המקום הזה". וככה זה היה כל הזמן. לא יכולתי לנוח. רציתי להיות איתה כל דקה וכל שניה. סיפור ליום האהבה

    אילונה ישבה בטור הרחוק ממני בכיתה. אני ישבתי ליד החלון, והיא ליד הדלת. המורים התייאשו ממני כבר מזמן, ככה שאף אחד לא ממש היה שם לב כשישבתי עם עט בפה וחלמתי בהקיץ עם עיניים נעוצות בה כמו שתי חרבות.

     

    לא להאמין כמה זמן בן-אדם יכול לפנטז. אני פינטזתי את השנתייים הראשונות בתיכון. כמעט שלא יצאתי, כי הייתי מאוהב בה בלי להכיר אותה יותר מדי. אבל בתחילת השמינית היתה מסיבה של מישהו מהכיתה, ושם סוף סוף דיברנו. ודיברנו ודיברנו, והמשכנו כשיצאנו, וכשליוויתי אותה הביתה, וכשהלכתי לצבא.

     

    לא ידעתי שככה ממש אפשר לאהוב. כל מה שעשיתי כל יום היה מלווה במחשבות על אילונה. קרעו לי את התחת בצבא? "איך אילונה תעמוד בטירונות". הלכתי לאכול עם חברים בחוץ? "אני חייב להתקשר לספר לאילונה על המקום הזה". וככה זה היה כל הזמן. לא יכולתי לנוח. רציתי להיות איתה כל דקה וכל שניה, וכשהשתחררתי מהצבא וגם היא כבר היתה חודשיים משוחררת, רציתי שנגור יחד. אילונה לא רצתה.

     

    טראח.

     

    אילונה לא רצתה. היא חשבה שזה מוקדם מדי. אחרי כמעט ארבע שנים, היא חשבה שצריך עוד זמן. ואומרים שהגברים מפחדים ממחוייבות.

     

    בהתחלה באה הקנאה, זו שמעורבת בחשדנות. אחר כך באה האובססיביות. והיא, האובססיה, היא שניהלה לי את החיים מאותו יום. הייתי קם בבוקר ונוסע לאילונה. כשהיא לא עבדה, היינו או יושבים אצלה בבית של ההורים, או הולכים לאכול משהו. כשהיא התחילה לעבוד הייתי נוסע איתה לעבודה באוטובוס, או מסיע אותה ברכב של ההורים. כשהייתי חוזר הביתה, או מאוחר יותר לעבודה שמצאתי, הייתי מתקשר לאילונה לשאול איך היא מרגישה ואם הכל בסדר. הייתי שם כשהיא סיימה לעבוד. הייתי שם בדרך הביתה, בערב, בלילה, בבוקר למחרת. הייתי אילונה.

     

    האמת? יום אחד באוטובוס, לבד, אחרי שנפרדנו מול הדלת של המשרד בו היא עבדה, הנחתי את הראש על החלון וחשבתי לעצמי אם אני אוהב אותה, או רק תלוי בה. אהבתי אותה. כשהייתי רואה אותה עדיין הייתי מתרגש מדי פעם. רציתי אותה לידי. רציתי לנשום אותה. להריח אותה. להרגיש אותה.

     

    התקופה הכי מאושרת שאני זוכר מאז היתה הטיול שלנו ללונדון ופריז. שנינו נסענו פעם ראשונה לבד לחו"ל. שלושה שבועות שהיינו רק שנינו. היא. אני. ושום דבר באמצע. הייתי מאושר. יכולתי לחבק אותה כשרציתי. לנשק אותה. לטייל איתה. לדבר איתה. לשכב איתה. להריח אותה. לחלום איתה. רק היא ואני. חשבתי שזה הזמן לשאול אותה שוב על לגור יחד. ניסיתי להסביר לה את הטיעונים. ידעתי שהיא אוהבת אותי. ידעתי שהיא רוצה אותי ולא מסתכלת לצדדים. אז ניסיתי את הטיעונים הפרקטיים: זה יחסוך כסף. זמן. נוכל לארח חברים. היא אמרה שהיא תחשוב על זה, וכשנחזור ארצה היא תחליט. היא תחשוב על זה! רקדתי. בלב.

     

    כשנחתנו, עוד במטוס, רציתי לשאול אותה אם היא החליטה, אבל החלטתי לא לנדנד. אז חיכיתי למחר בבוקר. ובדרך לעבודה, שאלתי אותה אם היא חשבה על זה. היא חשבה על זה. ירדנו מהאוטובוס והלכנו ברגל לכיוון המשרד. והיא חושבת שאנחנו צריכים להיפרד.

     

    אוויר.

     

    אוויר.

     

    "אתה חונק אותי", היא אמרה לי

    לא הבנתי, אמרתי. היא עצרה והסתובבה ככה שתעמוד מולי. "אתה חונק אותי", היא אמרה לי. "נעלמתי. אני לא קיימת. אני לא נושמת. אתה יודע? אהבתי אותך כל כך שהייתי חולמת בלילות על חתונה וילדים. אבל בזמן האחרון חלמתי איך להגיד לך שלום. אין לי חיים משלי. אני מרגישה בכלא. בעוצר. במעקב. אני לא יכולה ככה. אני חושבת שהגיע הזמן שנמשיך הלאה". היו לה דמעות בעיניים, והיא הסתובבה והלכה.

     

    הייתי תקוע במקום. הרגליים שלי פשוט לא זזו, כאילו מישהו יצק לי בטון לוורידים. אחר כך רצתי אחריה. ניסיתי להבין. לברר. לא שמעתי יותר ממה שהיא אמרה כבר קודם, אבל עם דוגמאות.

     

    אני לא טיפש. ידעתי על מה היא מדברת. הדוגמאות רק השפילו אותי. כל כך אהבתי אותה, שלא היה לי מושג מה אני עושה עכשיו. כשהיא הלכה המשכתי לעמוד במקום הרבה זמן. אחר כך התנהלתי באיטיות חזרה הביתה. נראה לי שכל האנשים מסתכלים עלי במבט של לוזר. של אפס. כי הרגשתי אפס בלעדיה.

     

    ככל שניסיתי, היא התעקשה. וזה נגמר. סופית. ידעתי. אבל לא הסכמתי. אחרי תקופה מסוימת התחלתי לצאת עם אחרות. זה לא עזר – בכולן חיפשתי את אילונה. לכל אחת היה משהו ממנה, אבל לאף אחת לא היה את הכל. את כולן גם הברחתי באותה צורה כמו את אילונה, רק שאיתן לא היה לי אכפת.

     

    כששמעתי שאילונה יוצאת עם מישהו חדש, מתי. לא עשו לי ממש לוויה כמו שרציתי, אלא לאט לאט כולם נפרדו ממני. ככה זה כשאין עם מי לדבר. לעומת זאת, כששמעתי שהיא והוא נפרדו, הסתבר לי שיחזקאל צדק, ותחיית המתים היא עובדה מוצקה.


     

    פטריק זיסקינד כתב את הספר "הבושם"בלי להכיר אותי, אבל הוא כתב אותו עליי. אם לא קראתם, הנה תמצית:

     

    יש אחד, קוראים לו גרנוי. הוא נולד עם חוש ריח כל כך מפותח, שהוא יכול לזהות ריחות של כל דבר ממרחקים עצומים. יום אחד הוא מריח את הריח שמטריף לו את החיים. הריח מגיע מבחורה שהוא לא מסוגל להתרחק ממנה, מריח אותה, היא נבהלת וצורחת, וכדי להשתיק אותה הוא סותם לה את הפה והיא נחנקת ומתה.

     

    מאותו רגע כל החיים שלו הם סביב ליצר בושם בניחוח של אותה אהובה. רק שאחרי שהוא חושב שהוא למד את הפרינציפ, הוא מבין שהוא צריך ניחוח של 12 בחורות שונות. כמובן, הן די סירבו להצעתו המנומסת לתרום את חלקן, ובחוסר ברירה הוא ניתק אותם מחוט החיים. ואז הוא מוצא את הבחורה ה-13, שהריח שלה היה ממש דומה. והוא הורג גם אותה. נוצר לו הבושם המושלם. בושם האהבה.

     

    יש לזה המשך, אבל מה שמר זיסקינד ניסה אולי ללמד אותנו זה שהאהבה יותר חזקה מכסף. יותר מכוח. יותר מהכל. אם תקראו את הסוף, תבינו.


     

    התקשרתי אל אילונה בדיוק ביום השנה ליום הנורא ההוא. היא היתה מבולבלת, או מופתעת או שניהם. היא הסכימה שנצא לקפה. הרגשנו קצת זרים. עברה שנה. אחרי הקפה השני אמרתי לה שאולי זה לא רעיון טוב שנפגשנו. היא שאלה למה, ועניתי שאני לא יודע איך להסתדר עם זה שהיא מדברת אלי מדוד ומנומס. היא חייכה. התקרבתי אליה ככל שהשולחן איפשר ואמרתי לה "אני עדיין אוהב אותך".

     

    פחדתי שהיא תברח, אבל היא אמרה, "אני יודעת". נשענתי בחזרה. לעכשיו זה הספיק. איכשהו השיחה נהייתה יותר קלילה. שאלתי אותה אם בא לה איזה יום לצאת לסרט. היא אמרה שתחשוב על זה. אמרתי שפעם אחרונה ששמעתי ממנה משהו כזה זה נגמר בקפה אחרי שנה. צחקנו (בלב בכיתי). אחרי יומיים היא התקשרה ושאלה "אתה רוצה ללכת לסרט?" והדפיקות בחזה כמעט שיתקו אותי.


     

    לפני שבועיים, ביום ההולדת הרביעי של רועי שלנו, ישבנו שנינו במטבח, נותנים לקוסם לבדר את הקטנים בסלון. אילונה הסתכלה עליי, וכרגיל שתינו קפה. היא נראית כמו בשמינית. תמיד היא תיראה לי כמו בשמינית. אמרתי לה שאני רוצה להגיד לה משהו. "אז תגיד", היא אמרה.

     

    "את יודעת", אמרתי, "אני עדיין כפייתי לגבייך כמו שהייתי. אני רק מתאפק".

     

    היא חייכה, קמה ובאה להתיישב לידי, התכופפה כדי להיות קרובה, כאילו שאני לא שומע טוב, ואמרה "חסר לך שזה ישתנה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא ידעתי שככה ממש אפשר לאהוב
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים