ספרות חמה
הקיץ, השמש הלוהטת והנוף היבש מעסיקים את הספרות הישראלית מימי החלוצים ועד ימינו. אירוניה התחלפה בפאתוס וסבל הפך לשיכרון ולשיר הלל. מביאליק ועגנון ועד אתגר קרת וחנוך לוין. הספרות העברית בגופייה
קשה להאשים את ביאליק בנאיביות על שבהיותו עדיין תלמיד ישיבה התגעגע בשירו המפורסם אל הציפור (1891) אל הארץ "החמה, היפה," ש"האביב בה ינווה עולמים." התיאור המפרגן התאים לנורמות המקובלות בשירת חיבת ציון, אבל לא לנוף ולאקלים של ארץ ישראל האמיתית, שבהם נתקלו חלוצי העליות הראשונות. אביב עולמים? מה פתאום. המומחים מדגישים שיש כאן שתי עונות בלבד, קיץ וחורף, או עונת החמה ועונת הגשמים. בכלל, ביאליק לא התכוון בהכרח לאביב במשמעותו המילולית הפשוטה, אלא לאביב כסמל אישי ולאומי, סמל של התחדשות ולידה מחדש.
כך או כך כשהגיע לארץ ישראל ב־1924 יבש מעיין יצירתו כמעט לחלוטין. התייחסות לא אוהדת לקיץ ניתן למצוא אצלו בכל זאת בטיוטת השיר "התעוני חרבוני קיץ" , שנכתבה ככל הנראה בשנות ה־20 המאוחרות, אך פורסמה לאחר מותו. "עייפתי לשרב," כתב, "החצץ בצדי הדרכים קלוי־אש, הגדרות כתנור נכמרו".
מסכן ביאליק. היום אנו מתקשים להבין איך בכלל אפשר היה לחיות כאן פעם ללא מזגנים. בביתנו, למשל, היה מאוורר אחד, שבור ורצוץ, שאמי המעולפת מחום הייתה מטלטלת מחדר לחדר, מתחרטת כל קיץ מחדש על שעשתה את "טעות חייה" ועלתה לישראל בתחילת שנות ה־50 ומקנאה בגיסתה האסרטיבית, שחצי שנה בחמסינים הספיקה לה בהחלט, נטלה את הרגליים והיגרה לקנדה הקרירה. לא הייתי שותפה לשנאת האקלים היוקדת, ואפילו נעלבתי על שכך פגעו בכבודה של המולדת. היינו אז הרבה יותר פטריוטים, וחוץ מזה הקיץ היטיב עם הילדים: ים, אבטיח, גלידה, חופשת הקיץ, תחושת עצמאות, עור שזוף, הרפתקאות ועניינים מחוץ לבית, ובמילה אחת: כיף... המתח הזה בין המהגרים לבין אלה שנולדו כאן אולי לא ממצה את כל היחס לקיץ בספרות העברית, אבל הוא בוודאי מהווה חלק ניכר ממנו.
ההתמודדות עם אקלימה ונופה של הארץ הוא מרכיב חשוב בספרות ההגירה הארצישראלית. הקיץ, השמש הלוהטת, היובש, ומה שנלווה אליהם, מצטרפים למכלול הקשיים שהמהגר נתקל בהם, מתגבר עליהם, מסתגל אליהם או נשבר בגללם. מי שאינו מסתגל נותר זר ואינו מכה שורשים. יצחק קומר, גיבור "תמול שלשום" של עגנון ,(1945) צייר לו בדמיונו את ארץ ישאל, טרם עלייתו מגליציה, כגן עדן עלי אדמות. אביו צייד אותו כהלכה: בגדי צמר, נעלי עור וכובע לבד שחור, "שעדיין לא היו בקיאים באקלימה של ארץ ישראל ולא היו יודעים איזו בגדים ארץ זו צריכה. אמת ששמעו שארץ ישראל ארץ חמה, אלא שהיו סבורים, חמה פירושה יפה, כמו שפייט הפייטן, נפלאות מארץ האביב בה ינווה עולמים". הפייטן הנרמז בקטע הוא ביאליק כמובן. קומר מגיע אמנם בבגדי חו"ל שלו באייר, כלומר לא בשיא החום, אבל הפגישה עם השמש הנושכת מתוארת כחוויה קשה, ואם לא די בכך, הוותיקים עוד מתלוצצים על חשבונו. קומר, שמת כתוצאה מנשיכתו של כלב כנעני, לא זכה להכות שורש בארץ, לא כל שכן להיות בה חלוץ כפי שתיכנן.
מכה מתחת לחגורה
שמש של יום "אדרי־קיצי" היא שממוטטת ארצה את יחזקאל חפץ, גיבור הרומן "שכול וכישלון" של ברנר .(1920) חפץ דווקא לבוש בבגדים הולמים, ואפילו ילידיים, שכן על ראשו מונחת כאפייה, אך תחושת ה"איני גרוע מאחרים" היא אשליה בלבד, והמספר מתאר באירוניה את ניסיונו הפאתטי להפוך לפועל עברי. חפץ מתאמץ מדי, פלגי זיעה זולגים מפניו, "והשמש מצדה בערה כבכל הימים", ולבסוף מכריעה אותו. מכת שמש? קדחת? לחוליים כאלה "זוכים" פועלים "אמיתיים." חפץ לעומת זאת חוטף "מכה מתחת לחגורה," כלומר לוקה בשבר מפשעתי.
עגנון וברנר נמנו עם סופרי העלייה השנייה. משוררי העלייה השלישית נתקלו באקלים דומה, אבל במקום להגיב באירוניה הגיבו בפאתוס. הפרוזה הריאליסטית התחלפה בשירה אקספרסיוניסטית אקסטאטית ועוצמתית, והקיץ ואביזריו (שמש, חמסינים, זיעה, צמא) נעשו יריבים שיש להתמודד איתם על מנת להתחשל, ואולי אף על מנת לשלוט בם. שלונסקי בשירי גלבוע (1927) לועג לחמסינים ומאתגר אותם: "סרקו סרוק החמשינים הקרחת בגלילי / אנו נדשיא מחר דשא / יה־חי־לי־לי / עמלי". הדובר אינו בודד במערכה, אלא חלק מקבוצה, אבל איננו מהסס להבליט את עצמו ולהשתחצן. במקום אדם שבור וחלש, שהשמש יוקדת על ראשו ומתעללת בו, מופיע אצל שלונסקי יצור מיתי, מרדן, המציג את עצמו כבורא עולם. כמוהו ככוח טבע, שמש, והאת שבעזרתה הוא בונה וסולל היא כמו קרן אור היוצאת ממנו: "זה אני בצמרת השחר נאחזתי / ובידי כקרן נוצצת האת, / וצוחקה אל מולי הקריה הנבנית: / חמה! חמה!"
אורי צבי גרינברג בפואמה ירושלים של מטה (1924) צנוע יותר, אך מוכן להקריב קורבן בנפש חפצה: "השרב פה שורף לאט עלומינו החמודים ואפרם יפוזר יום יום על נקיקים כזהב / ואין אנו דורשים שילומים בעד חורבננו" ואילו יהודה קרני בספרו "בשערייך, מולדת" (1935) עולה כמדומה על כל משוררי הדור בתיאורי
החום והקיץ הארצישראלי המענים. הוא מודה, בעליצות מפוכחת של מי שלא נותר לו אלא להתבדח על חשבון עצמו: "ארצי, ארצי, ארצי, אני סובל מאוד, / מוקד ערוך לי פה ושר אני על הוד". הוא אף מדרבן את נפשו המעונה: "ולרגלי / לא צל, - נחש כרוך; / והסתגלי, / נפשי, לנוף ברוך". יש כאן כעין הנאה מזוכיסטית מהסבל ומהיות קורבן, עם לא מעט הומור כלפי עצם העמדה המשונה הזאת (כפי שהיטיב לנתח זאת דן מירון במבוא לשירי קרני המקובצים.(
כובע טמבל הוחלף בכובע מצחייה
לא בכדי כונו ילידי הארץ "צברים," על שם הצמח הקוצני שמסמל את הארץ. הנוף והאקלים העוינים נעשו ידידותיים ל"צברים," בני המהגרים, ומי שלא התלהב מהשמש והאור לא זכה להשתייך לחבר'ה. שיכרון הקיץ הפך כמעט לפולחן, ואיש לא חשב אז על הנזק הטמון בקרני השמש - על סרטן ועל הזדקנות העור. כובעי הטמבל, שיצאו בינתיים מהאופנה ופינו את מקומם לכובעי מצחייה מיובאים, נועדו להגן על הקרקפת אך לא על הפנים. ב"במו ידיו" של משה שמיר נטועה אהבתו של אליק לים בעונת הקיץ. לא קיימת חציצה בין הבית לים, וגם אין שום פחד לרדת אליו ברגליים יחפות בצהריים דווקא, "בעצם החום הגדול של היום - שעה שהוא שטוח ומפרפר מתחת לשמש, והחול הלבן צורב, ואתה תר בעיניך מקום של צל".
ס. יזהר, שפירסם ב־1993 בזמורה־ביתן את צלהבים, שיר הלל לשמש הארצישראלית, למרחבים הפתוחים ולזיקת הגומלין שביניהם, הוציא ב־1950 בספרית פועלים את ששה סיפורי קיץ, שהוא מעין ספר לנוער, הנקרא בהנאה בעיקר על ידי מבוגרים. לענייננו חשוב הסיפור "טיול חם", המתאר קבוצת נערים ונערות העורכים מסע מרביבים לגבולות, מלווים בשלושה גמלים ובדואי, הנעלמים במהלך הטיול, עם המימיות. תענוג מפוקפק מאוד
לצעוד במדבר בחום מתיש, ללא מים. אבל איש לא מעלה בדעתו הקמת ועדת חקירה, וכשמגיעים ליעד, מתברר שזה בכלל לא היה נורא.
האבטיחים העסיסיים מכפרים על הכל, והחוויה נתפסת כניסיון מחשל, המחבר את הנוער לאדמת הנגב. הנוף והאקלים העוינים נעשים לפתע יפים ונעימים: "וכשנשאנו ראשינו כבר היינו רואים כיצד שוקעת השמש באופק וזה היה זהוב ואדמדם וטעון אבקת־זוהר, והיום היה מסוים, והחבורה כולה בבית, אוכלת אבטיחים, וזה הנגב. ממש הנגב, הרי הוא, ובסך־הכל לא נורא, מה? כלל לא נורא!"
"היה חם אבל היה יפה. לא נורא," כתב ברשימה הומוריסטית לפני שבועיים יורם קניוק, צבר שבאופן קצת חריג עסק גם בנושאים מאוד לא צבריים, כגון שואה, פליטי שואה וגיבורי תרבות אמריקאים. בניגוד לכוננות שהוכרזה לקראת בואו של גל החום האחרון, האימתני כביכול, האקלים בארץ לא השתנה, קובע קניוק, אבל בחום הגדול של נעורינו הסתפקנו בחמישה סוגי גלידה של ויטמן והלכנו בסנדלים.
בנימין תמוז, שעלה לארץ בגיל חמש מרוסיה ושינה את שמו מקמרשטיין לתמוז, התחבר אידיאולוגית למקום, מתוך הכרה. שינוי השם הגלותי לשם כנעני של אל בבלי, שהוא גם אחד החודשים החמים בלוח השנה העברי, הוא אקט של בחירה. קובץ הסיפורים חולות הזהב (1950) אומנם אינו עומד בסימן ה"אנחנו," כמו אצל הסופרים ה"צברים" בני דורו, אדרבה: גיבור הסיפורים הוא ילד יוצא דופן, ואפילו תמהוני, ובכל זאת דווקא הוא מתחבר למקום באופן אותנטי וטבעי, בעוד אצל שאר הילדים נוצרת זיקה חיצונית לנוף ולאקלים כתוצאה של חינוך. הילד נע ונד בשמש הצהריים ומבחין כיצד נושקת השמש לאדמה. התיאור הוא מיתי, אירוטי, ובין הילד לשמש מתקיימת אינטימיות: "מיצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך כנגדה ועומד".
עם זאת, היו גם צברים אחרים, שסירבו להסתגל ולא הצטרפו לעדר. לא די שהקיץ לא עשה להם את זה, הם פשוט לא סבלו אותו. כך בסיפורה המתריס, האוטוביוגרפי, של דליה רביקוביץ,
"הטריבונל של החופש הגדול". נורית, הגיבורה, לא אהבה מחנות־קיץ וטיולים, לא אהבה ספורט, וכמובן לא את הקיץ. החום הציק לה והיא סבלה מאקזמה בידיים והתקשתה לעבוד כמו כולם. אבל איש לא התחשב, וכך הופך הסיפור לכתב אשמה כלפי ערכי הקיבוץ והאתוס החלוצי, הרומסים את אושרו של הפרט.
יהודית הנדל, שעלתה מפולין ב־1930 בהיותה בת שנתיים, פנתה מראשית דרכה אל השוליים החברתיים, ובמקום נופים חקלאיים וטבע עיצבה נופים אורבניים. "החצר של מומו הגדולה", שראה אור לראשונה ב־,1969 הופיע שוב ב־1993 בספריה החדשה, תחת השם "החמסין האחרון". חום הקיץ הלוהט תורם לאווירת החידלון, הריקנות, המוות, חוסר התוחלת והעדר התקווה השוררים ברומאן. גם כאן מסמל הקיץ הקשה זרות וחוסר הסתגלות של דמויות, שאיש מהן לא קורץ מחומרים הבונים גיבור.
"גיבורי קיץ" קראה לאה איני לספרה הראשון (הספריה החדשה, ,(1991 כותרת מטעה לכאורה, אירונית, משום שאין בגיבוריה מיסוד הגבורה, הם בסך הכל שורדים. גם כאן, בסיפור פרי גן העדן , כמו אצל יזהר, מופיע אבטיח, כתענוג קיצי, אבל הוא מתגלה כפרי חמצמץ, פושר, חיוור וחסר עסיס.
ההסתגלות לקיץ הישראלי היא גם המבחן המזומן לפליטי השואה, סמל לשינוי פנימי והבראה נפשית. אך אצל אהרן אפלפלד ב"מכוות האור" (הקיבוץ המאוחד, (1980 "לא כולם נשתנו. אחדים מצאו מפלט בסתרי המכבסה, במחסן־הבגדים ובמרתף...הללו המשיכו לשאת על פניהם את התווים החיוורים ירוקים, שהזכירו, כמו להכעיס, את התנועות השפופות, המצותתות של ימי המלחמה. הכל שנאו אותם. גם אנחנו".
בערך משנות השישים, שבאמצעיתן הופיע ספרו מלא החיוניות והצבעים של אלתרמן, "חגיגת קיץ" ,(1965) הולך הקיץ הישראלי ומאבד מקסמיו בספרות הישראלית וצובר משמעויות של מוות. בהחלט לא חגיגה. כל זאת במקביל לפיחות שחל במעמדו של הצבר וכירסום זוחל באתוסים הלאומיים. אומנם, עדיין, הקיץ מלא במשמעויות חיוביות בכל הקשור לעולם הילדות ולעידן התום, וספרי נוער לא מעטים עוסקים באהבות ובהרפתקאות קיציות.
אתגר קרת, המרבה לעצב דמויות של ילדים, חותם את קובץ סיפוריו "געגועי לקיסינג'ר" בסיפור "קיץ שבעים ושש", המתמקד באושרו של המספר בקיץ אחד מסוים, שבו נגע באושר,
למרות ש"מסביבי יכלו לקרות דברים נוראים", אבל זהו כמובן אושר חולף שעל סף גיל התבגרות. לויה קפלן, גיבורת "חמסין וציפורים משוגעות" של גבריאלה אביגור־רותם, שנעדרה מן הארץ במשך 27 שנה, שבה אל ארצה וביתה, איך לא, בחמסין של סוף הקיץ, כל זאת כדי להשיב לגיבורה את ישראליותה האבודה. וישנו גם הקיץ של "לב הקיץ, לב האור" (1966), הנובלה של עמליה כהנא־כרמון, שהקיץ הנזכר בה הוא משהו אחר לגמרי, פרטי בהחלט, איזו איכות קסומה חמקמקה, מחוז של אושר וקדושה, עולם של זוהר ושל אור, השואב את כוחו מתחום הקבלה.
מתים מחום
הקיץ הארצישראלי הוא בעצם תפאורה נוחה לעיסוק במוות. הצומח קמל ומצהיב, תמוז, האל הבבלי, מת, ובנות ציון מבכות אותו, כמו שמתאר טשרניחובסקי בשירו "מות התמוז" .(1909)
המוות צובר נקודות בספרות הישראלית במסגרת מה שגרשון שקד מכנה "יצר המוות" או התנטוס של הדמויות. וכך אנו מוצאים את שרב הקיץ כגורם משתק ביצירות כגון "יום שרב ארוך, יאושו אשתו ובתו" ו"בתחילת קיץ "1970 -של א"ב יהושע, "לוויה בצהריים" של ישעיהו קורן ,(1974) ומאוחר יותר אצל גדי טאוב בסיפור "אוגוסט" המחזיר אותנו להוויית הארעי של חיים בדירות שכורות, כמו אצל יהודית הנדל, אלא שהפעם לא בחיפה של שנות ה־50 וה־,60 אלא בתל־אביב של סוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־.90
דמויותיו של חנוך לוין אינן בשום אופן תבנית נוף מולדתן, והקיץ המקומי מעצים את עליבותן הקיומית ואת מאמציהן הכושלים לחטוף כמה פירורי הנאה. במפגש עם הזולת, שאיזו הבטחה מהוססת טמונה בו, משבש הקיץ שלנו כל סיכוי להגשמת החלום. כי איך אפשר לחוות תענוג מיני של ליל קיץ, למשל, בליל קיץ מחניק, כשהגופות המלוכדות מיוזעות, נעות בעצלתיים "בתוך אור החשמל הצהבהב־עכור, כאילו היו טובלות בשלולית של שתן"?
נראה, שאת הקטרוג המשכנע ביותר כלפי הקיץ הישראלי השמיע בשנה האחרונה הסופר בן ורד בספר ביכוריו "כלבי קיץ" (בבל, ,(2006 הפותח בתיאור שאינו משתמע לשני פנים: "יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים. צווארם העבה אסור בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט, השלשלאות נמתחות מעלה מעלה אל השמש, וזה אוחז בהן ומשחרר אותן קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך שישים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה."
ואם כך הדבר, מה נעשה ולאן נימלט בעוד עשר שנים, שאז, כך מנבאים לנו המומחים, יעלו כאן הטמפרטורות בעוד שש עד עשר מעלות? האם עדיין תיכתב כאן ספרות בתוך חדרים ממוזגים?
- מתוך מוסף הספרים של ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
