"לא שמת לב שהעלית שניים וחצי קילו לפחות?"
שאל אותי יריב. סקרתי את זרועותיי החשופות, שפתאום נראו לי מדולדלות, ואת ירכיי שהתחילו לגעת זו בזו בחלקן הפנימי העליון. אין ספק שמסתמנת בעיה, יוסטון. רציתי לענות לו תשובה עוקצנית אבל בלעתי את הרוק. פרק 27
בפרק הקודם דורית מוטרדת ממצבה הפיננסי העגום, מחרב הפיטורים המונפת מעל ראשה ומכך שכל החברים נטשו אותה, חוץ מדנה, אצלה היא מתגוררת בינתיים. עד שיריב מגיע ומצלצל בדלת.
"מה אתה רוצה?", שאלתי אותו, מנסה להעלים מעיניו כמה אני מתרגשת לראות אותו.
"מה אני יכול לרצות, מטומטמת". הוא פסע פנימה ונעמד במרכז הסלון. "יאללה, תאספי את הדברים שלך. נוסעים אליי הביתה".
"נראה לך?" החלפתי גיחוך עם דנה.
"אני מבקש ממך דולצ'ה, בואי נלך אליי, נשתה קפה, נדבר..." הוא התקרב ושלח יד לעבר מותניי. "את יודעת שאת צריכה אותי עכשיו, אז חלאס עם ההצגות הדביליות האלה".
"אתה לא קובע לי", זה יצא לי בנימה בכיינית קצת, כמה מביך, ובתגובה הוא ירה אליי מבט שמבוגר אחראי נועץ בילדו הסורר.
"למה שתישארי כאן?", אני התרחקתי והוא התקרב, "בשביל זה נפרדת מאייל? בשביל לגור בחור המסריח הזה?"
"תעמידו פנים שאני לא פה", העירה דנה בחמיצות, "דברו חופשי".
"אני מזכירה לך שלא נפרדתי מאייל מרצוני החופשי", הטעמתי באוזניו, "וחוץ מזה, מה בעצם אתה רוצה? שאני אבוא אליך לשיחה, או שאני אעבור לגור איתך?"
"שתעברי לגור אצלי. שנחיה ביחד".
"למה? יש לך בעיה של שכר דירה?"
"עכשיו כן, בזכות בעלך-בנפרד שעוזר למאיה לעשוק אותי".
"אני לא אעבור בגלל הבעיות שלך עם מאיה", נשפתי בבוז, "וחוץ מזה, אלא אם כן אני ארד לזנות, לא אוכל לשלם שכר דירה לאף אחד בתקופה הקרובה".
"אני חושבת שכדאי שתלך, יריב", אמרה לו דנה. הוא הביט בה במבט פראי, לשנייה אחת של חרדה פחדתי שהוא יעיף לה סטירה.
"יריב?...", אמרתי בחשש, "טוב, בוא נלך אליך".
"את באמת רוצה את זה, או שאת פוחדת ממנו?", הקשתה דנה.
"את מפחדת שהחברה שלך תהיה מאושרת?"
"תגידי מה הבעיה שלך", התפרץ יריב לעברה, "מה? את מפחדת שהחברה שלך תהיה מאושרת? עד כדי כך את מקנאה בה?"
"איך היא תהיה מאושרת איתך?", שאלה אותו דנה, "אם אתה הטיפוס הכי נאלח שהכרתי בחיים שלי?"
"עזבי את זה עכשיו", סיננתי לעברה.
"למה שאני אעזוב?" דנה הביטה בשנינו, "מה, הוא ירביץ לי? אסור להגיד לו דברים? הוא קדוש? מה?"
"לא קשור, דנה", אמרתי לה ברכות, "אבל אני חושבת שבאמת אני אחזור לבית שלו לפחות לתקופה מסוימת, זה גם עדיף בשבילך בטח, התנחלתי לך פה...."
"בשבילי עדיף שתהיי מאושרת", אמרה דנה בנימה קשוחה, "זה יותר חשוב מהנוחות הזמנית שלי".
"ולתפקיד המעונה הקדושה עשינו אודישן לדנה..." אמר יריב בקול של קריין, "מה שם המשפחה שלך?"
דנה התעלמה ממנו. "את באמת רוצה לחזור אליו?" שאלה אותי, "כי אם זה רק עניין שלא נעים לך לגור פה כי את חושבת שאת מפריעה לי...."
"אני רוצה לחזור אליו", אמרתי לה בשקט ודחפתי עוד כמה עוגיות לפה, "אני פשוט אוהבת אותו ורוצה לחיות איתו".
יריב התקרב אליי עם ספל אספרסו כשסידרתי את מעט הבגדים שלי בארון בחדר שלו. "קחי, דולצ'ה", אמר בהבעה של קדוש מעונה, כאילו מי יודע מה נדרש ממנו בשביל להכין ספלון קפה.
התיישבתי על המיטה הסתורה, שעליה התגוללו בגדים. הקפה היה מגעיל. "שמתי לך חצי כפית סוכר במקום שתיים שאת שמה בדרך כלל", העיר יריב והתחיל לתלות את החגורות שלי בארון.
"למה?", שאלתי, מעבירה את הלשון על חלל הפה שהפך למריר.
יריב הסב אליי את מבטו הירוק. "מותק, זה בשבילך", אמר, "לא שמת לב שהעלית...." - הוא אמד אותי במבט מקצועי – "שניים וחצי קילו לפחות?".
הוא הרים זוג מכנסי ג'ינס של רוברטו קוואלי. סקרתי את זרועותיי החשופות, שפתאום נראו לי מדולדלות, ואת ירכיי שהתחילו לגעת זו בזו בחלקן הפנימי העליון. אין ספק שמסתמנת בעיה, יוסטון. רציתי לענות לו תשובה עוקצנית אבל בלעתי את הרוק. לשמנות מוזנחות אין זכות לענות תשובות שנונות או לחטוף התקף זעם פוטוגני.
בבוקר התעוררתי בשבע וקצת, ויריב כבר לא היה לידי. מהחדר השני שמעתי את איוושת מכונת ההליכה שהוא כבר רץ עליה בהתנשפות. התיישבתי באנחה על המיטה, מרגישה את עכוזי הכבד החדש משקיע את המיטה. קמתי לשטוף פנים במים קרים, וכשחזרתי נעמדתי מול הארון, מתלבטת מה ללבוש. מן הסתם הכל ייראה עליי.... טוב, בדיוק כפי שהוא נראה על כל הבנות שתמיד צחקתי עליהן. איך היה המשפט שאני וקרן תמיד אמרנו בהתנשאות? "אם אין לך תחת מספיק קטן, פשוט אל תלבשי מכנס לבן".
השתחלתי לשמלה ירוקה במראה רטוב ונעמדתי מול המראה. דווקא לא רע. סתם הכנסתי לעצמי שטויות. אז נכון שצריך להחזיק את הבטן, שקצת התנפחה בימים האחרונים, אבל מה לעשות – התחלתי להצדיק את עצמי – אני לא גרה במקום קבוע, אין לי מטבח שאני יכולה לבשל בו, אז אני אוכלת במסעדות כל היום, וזו התוצאה.
יריב הבהיל אותי כשנעמד מאחוריי פתאום. "השמלה הזו נראית עלייך כמו קונדום על זין מתוח", אמר.
הסתובבתי אליו בהלם. "תגיד לי", אמרתי, "מה אתה רוצה מהחיים שלי? אתה יכול לפחות להגיד בוקר טוב, לפני שאתה מתחיל את הרשעויות האלה?"
הוא נפנה ממני. "בוקר טוב", אמר ביבושת, "למה בכלל התלבשת? יש לך פגישות?"
עשיתי לעצמי פרצוף במראה. "יש לי, כאילו, עבודה, ללכת אליה?" אמרתי.
יריב נעצר. "לא דיברת אתמול עם גבי גולדמן?", שאל, "אמרתי לך לדבר איתו!"
"הוא לא היה במשרד, אז הלכתי", נעצתי בו מבט דרך המראה, "מה קורה, יריב?"
"אני מעדיף שגבי ידבר איתך", הוא התפתל.
"אני מפוטרת או משהו?"
הסתובבתי אליו. "יריב", נעמדתי מולו, "אני מפוטרת או משהו?"
"מסתבר שגבי כועס עלייך", הפטיר יריב, "הוא חושב שאת מספרת לכולם שהוא ותומי שוכבים, וזה שזרקת לו על הסכם הממון עם אשתו, זה גמר אותו. טוב, למה ציפית? זה משפט מטומטם להגיד לבוס שלך".
"אתה צחקת כשאמרתי את זה", הזכרתי לו, מבוהלת.
"כן, כי זה חמוד שאת ככה מרשה לעצמך להיות חצופה ושערורייתית", יריב התקלף מבגדיו תוך כדי שצעד לאמבטיה, ואני הלכתי אחריו כמו איזה כלב, "אבל את יודעת, בחיים האמיתיים יש מחיר לכל התנהגות כזו. את מבינה את זה, לא?".
"אני מתחילה להבין", מלמלתי.
יריב יצא מהאמבטיה. לרגע חשבתי שהוא רוצה לנחם אותי, אבל הוא רק הלך להביא לעצמו בקבוק שמפו חדש מהארון.
"לא יכולת למנוע את זה?" שאלתי בשנאה שניסיתי לא להפגין, בדיוק עכשיו חסר לי להסתכסך איתו, "אתה הרי מנהל במשרד הזה, לכל הרוחות!"
יריב נעצר לידי. "אני אנסה לשכנע אותו שיחזיר אותך", הוא אמר, "אבל את יודעת, הוא הבוס הגדול. חוץ מזה מגיעים לך פיצויים של כמה שנים, אל תדאגי, לא תהיי מסכנה".
"אני לא רוצה פיצויים, אני רוצה את העבודה שלי!", צעקתי עליו.
יריב גלגל בעיניו ונכנס לאמבטיה. פשטתי את שמלת הקונדום ונכנסתי בחזרה למיטה.
שקעתי במחשבות, קולטת שבעצם אני צריכה כרגע את אייל, שייתן לי עצה מקצועית מה לעשות. לא רק עצה מקצועית. גם אישית. כזו שניתנת מתוך אהבה. אייל היה מנחם אותי. מחבק אותי. לא נותן לי להשתרע על המיטה כמו איזו בהמה מדופרסת ובודדה.
בינתיים יצא יריב בשריקה עליזה מהאמבטיה, מגבת רכה מלפפת את גופו השרירי. הוא קלט אותי מתבוננת בו. "אין לי זמן לזה עכשיו", אמר לי בחיוך, "יש לי ישיבה ביקנעם בתשע, ואני רוצה לצאת לפני כל הפקקים".
"כן, בדיוק חשבתי על סקס", עניתי בציניות, "הרגע נודע לי שבנוסף לזה שאין לי בעל ואין לי חברים, גם אין לי עבודה יותר, אבל מה שעולה לי בראש זה שאני רוצה איתך סקס עכשיו!"
יריב הסתרק מול המראה. "די, יהיה בסדר, דולצ'ה", אמר, כמעט דקלם, במין הבעה מרוצה כזו שיש לבנאדם שהחיים שלו טובים.
"זין", אמרתי, "אני לא אשכב במיטה כמו איזו פוסטמה. אני הולכת למשרד".
"בשביל מה?" תהה יריב, "לא עדיף שתתחילי לשלוח קורות חיים למשרדים אחרים?"
"ונראה לך שאני ככה אוותר לגבי גולדמן?" שאלתי אותו, "אני הולכת להתעמת איתו. העבודה שלי זה הדבר היחידי שאני לא מתכוונת לוותר עליו".
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
