"את מפונקת, אני לא צריך לסבסד אותך"
אז בשביל זה הכל היה שווה? לבגוד בבעלי היקר אייל, לסכן את העבודה הנחמדה שלי, להיפרד מהכלבה האהובה שלי ולריב עם כל העולם, רק כדי שיריב ואני נעמוד עכשיו כמו זוג אפור ומיוזע שנשואים עשרים שנה ונריב על כסף. פרק 28
בפרק הקודם: יריב העיר לדורית שהיא העלתה במשקל, וגם היא פתאום מתחילה להבחין שגדל לה התחת והזרועות מגלות רפיסות-מה. היא סובלת מחסרון כיס וכנראה גם מדיכאון, כך שאפילו לא בא לה כבר עליו.
עמדתי לצאת מהבית, גאה אך נחושה, אלא שפתאום קלטתי שאין לי שקל, וגם אין לי אפשרות להוציא מהכספומט. לפחות עד שהמשכורת תיכנס – וגם אז – שאלוהים יעזור לי כמה חיובים צפויים לי. מאוד היה דחוף נעליים באלף שקל שקניתי לפני שלושה חודשים, תיק באלפיים ומעיל שאפילו פעם אחת לא לבשתי, אבל פריסת התשלומים שלו תימשך עוד חצי שנה לפחות. טוב, לזכותי אציין שכשקניתי את כל אלה, המשכורת שלי שימשה רק לפינוקים.
"תגיד", אמרתי ליריב תוך כדי שאני מסמיקה, "יש לך אולי כסף להלוות לי?"
יריב הופתע. "למה?" שאל.
"כי אני לא יכולה למשוך כסף", הודיתי באי נוחות. "הגעתי לקצה. אני מפחדת שהכרטיס שלי ייבלע אם אני אנסה למשוך אפילו מאה שקל".
יריב עשה פרצוף חמוץ, אבל שלף שטר של 20 שקל מהארנק שלו ונתן לי. "אני לא יכול לתת לך יותר", התחיל להצטדק, "כי אני צריך לשלם על דלק במזומן, אחרת אני לא מקבל החזר מהמשרד".
"יש לך כסף עליך ואתה מסרב לתת לי?" שאלתי, לא מבינה ומבולבלת.
"אני לא מסרב!" התעצבן יריב, "טוב, את עולה לי על העצבים. את לא יכולה לשלם בוויזה שלך עד שתיכנס לך משכורת?"
"אני צריכה כסף למונית למשרד", צעקתי עליו, "ולקנות לי איזה קפה וסנדוויץ' בדרך, איך אני אשלם בוויזה?"
"אז תסעי באוטובוס, תקחי סנדוויץ' מהבית ותשתי קפה במשרד", הוא צעק עליי בחזרה, "אני לא צריך לסבסד אותך, דורי, ואת קצת יותר מדי מפונקת".
אז בשביל זה הכל היה שווה. כדי שנעמוד כמו זוג נשוי, אפור ומיוזע של 20 שנה, ונריב על כסף.
"טוב, נו, אני אקפיץ אותך", התרכך יריב, "למרות שזה בכלל לא בדרך שלי, כי אני צריך לנסוע ליקנעם".
"כן, כבר ציינת את זה היום", אמרתי. אתה עסוק, אתה חשוב. אני מובטלת. בסדר. המשוואה ברורה. יצאנו מהבית בשתיקה.
"כשאמא שלי תחזור מהודו אני אבקש ממנה הלוואה", אמרתי לו.
"את יכולה לבקש מאחיך", הציע יריב.
"לדנדי אף פעם אין כסף", ביטלתי את הרעיון. אבל לךָ יש, אמרתי לו בלב, למה אתה לא מוכן לתת לי?
"את כל כך מפוטרת, שאין לי יותר מה להוסיף"
גבי גולדמן ישב כהרגלו, מדוגם ומטופח, בחדרו הקפוא. נעצנו מבט זה בזה. "דורית, אין פה פתח למשא ומתן", אמר בקולו הרדיופוני, "את כל כך מפוטרת, שאין לי יותר מה להוסיף".
כדי להראות לי כמה בדיוק אני מעניינת אותו, הוא חזר למשחק המא-ג'ונג שלו במחשב.
"גבי, סליחה". לא זיהיתי את נימת הקול המתרפסת שלי, "אבל עם כל הכבוד, יש לי זכויות. עבדתי פה כמה שנים. מגיעים לי פיצויים, התרעה של חודש מראש...."
גבי דפק על השולחן, ואני קפצתי.
"זכויות?" הוא שאג, "תגידי תודה אם אני לא אתבע אותך בבית משפט על הוצאת דיבה, חוצפנית קטנה! הלכת והפצת פה בכל המשרד שמועות שקריות עליי ועל תומי, התחצפת אליי, ובלי קשר, גם רמת העבודה שלך מאוד ירדה בחודשיים האחרונים, את נעדרת לעיתים קרובות...."
"אז מה אתה אומר?", הקשיתי, "שאין לי זכויות? שאני הולכת מפה בלי כלום?"
"למה בלי כלום", נהם גבי, "יש מצב שחטפת פה איזו מחלת מין אחת או שניים, לא?".
"אומרים שתיים", תיקנתי אותו בהתנשאות, "פרימיטיב חסר כישרון שכמוך, מה היית בלי אנשי הקריאייטיב שלך?"
"בטח חותם איתך בלשכה". גבי חייך אליי בידידות וקם מאחורי המכתבה שלו כדי "ללוות" אותי לדלת משרדו.
יצאתי. דלית פוצצה בלון של מסטיק בהבעה של צער. "דורי", אמרה, "תהיי איתי בקשר, נכון?"
המבטים שלי ושל עינת הצטלבו מעל ראשה של דלית. חיוך עיקם את לחיי הבולדוגית שלה כשהרימה את השפופרת ואמרה בכריזה, כדי שכל המשרד ישמע: "כל מי שרוצה להיפרד מדורית שפוטרה הרגע מוזמן לבוא ללשכה של גולדמן".
לטשתי אליה מבט המום, והיא המשיכה: "כדי לאחל לה בהצלחה, או להתייעץ איתה לגבי הרס משפחות, גניבת בני זוג, הפצת שמועות זדוניות, לגלוג על כל בחורה שלא נראית בדיוק כמוה וכמו החברות שלה ובכלל.... סתם להגיד שלום".
"כ ל ב ה..." אמרתי בהשתאות. דלית היתה כל כך המומה, שהמסטיק נפל לה מהפה.
ראשו של גבי הגיח מבעד לדלת. "עינת!" צעק עליה, "את השתגעת? עוד פעם אחת את עושה את זה, ואת יותר מפוטרת ממנה, שמעת?"
הוא נעלם בחדרו. דלית ליקטה את המסטיק מהמקלדת שלה ודחפה אותו שוב לפה. הכל חוזר לסדרו.
"היה שווה?" שאלתי את עינת, "עכשיו הסתבכת עם גבי".
היא חייכה בסיפוק. "האמת שכן", אמרה, "היה שווה מאוד. שלוש שנים שנאתי אותך, אבל נאלצתי לסתום כי היית הפייבריטית של כולם פה. עכשיו אני פותחת את הפה".
"פחדנית", זרקתי לה. כבר יצאתי להזמין את המעלית, כשפתאום נזכרתי במשהו. רצתי בחזרה למשרד ונכנסתי לחדר של אורן.
"מטומטמת העינת הזאת", אמר אורן, "אל תשימי לב אליה".
"עינת לא מטרידה אותי", אמרתי והתיישבתי מולו. "אני רוצה לדעת מה יריב הבטיח לך תמורת התמונות".
אורן נשען אחורנית ובחן אותי בעניין. "שוב העניין הזה דורי? אני לא מבין מה את רוצה, בחיי. על מה את מדברת?"
"אני מנסה להבין זה למה נתת לו את התמונות האלה"
לקחתי נשימה עמוקה. הבנתי שאני חייבת להיות סבלנית כדי לדעת איך התחיל התהליך שחירב את חיי. "גיליתי שיריב שלח תמונות מביכות שלי ושלו למייל של אייל, כדי שאייל יגלה שאני בוגדת בו. העניין שאני מנסה להבין זה למה נתת לו את התמונות האלה".
"אלה תמונות שאני צילמתי?" שאל אורן, "את בטוחה?"
"כן..." לרגע התחלתי לפקפק בעצמי, "מי עוד צילם שם, חוץ ממך?"
"לא יודע". אורן שקע במחשבות, "ואת לא כעסת על יריב שהוא הלך אל אייל מאחורי הגב שלך?"
"כעסתי עליו מאוד", עניתי, "אבל הבנתי שהוא עשה את זה מתוך אהבה אליי".
"ברור, אני תמיד עושה דברים כאלה לאנשים שאני אוהב", אמר אורן בציניות.
"די נו, הוא לא היה מסוגל לסבול את המחשבה שאני עם אייל, הוא טוען שהוא ידע שבלב שלי אני רוצה לחזור אליו, רק שאין לי אומץ לעשות את הצעד הזה. מה שהיה נכון".
"טוב", אמר אורן, מפקפק.
"אז אתה רוצה להגיד לי שהתמונות שבהן רואים אותי ואת יריב מתנשקים, זה לא אתה העברת ליריב?", ניסיתי להתמקד.
"אני לא העברתי לו כלום", התעקש אורן, "בחיי שאני אפילו לא זוכר שהחלפתי אתו חצי מילה מאז שחזרנו, חוץ מ'תעשה ככה, תלך לשם'".
שתקנו, מנסים לחשוב מי ולמה.
"תגידי", הוא אמר, "יש מצב ששרון? או תומי?"
"לאאאא", אמרתי, והוא הנהן. ברור שלא.
"אז למי יש אינטרס להפיל אותך?" הוא שאל.
"אוי, זה מזכיר לי את הסרט הזה של וודי אלן", אמרתי, "שאשה משועממת חוקרת תעלומת רצח של השכנה שלה".
"כן זה בול אותו דבר", נחר אורן, ואני צחקתי.
"בואי נרד לאכול משהו". הוא העיף מבט בשעון שלו, "את עסוקה עכשיו?"
"אני לא יכולה לאכול ליד המשרד כשאני לא עובדת של המשרד", עניתי.
"אני כמעט בטוח שאין חוק נגד זה", אמר אורן ונעמד.
"התכוונתי שאין לי לוח זמנים צפוף שמחייב אותי לאכול ליד המשרד. האמת שאין לי לוח זמנים בכלל. אני לא יודעת מה לעשות מפה. מה, להתחיל לשלוח עוד פעם קורות חיים? כבר חשבתי שאני לא אצטרך לעשות את זה יותר. אורן, מה אני אעשה?".
"אולי תמצאי איזה נושא לכתיבה", זרק.
"וגם אחתום בלשכה", השלמתי את המשפט מהשיר "דיכאון".
"אני לא דואג לך", אמר. יצאנו ביחד מהחדר שלו לכיוון המעלית, "כל עוד את עם יריב מן הסתם לא תצטרכי לחתום בלשכה".
תתפלא, אמרתי לו בלב.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
