"מצב רוח לאהבה" יש?

נורא אמנותי, נרדמתי באמצע. בקיצור, נראה לי שאת תאהבי"

אני, אתם מבינים, שכל הזמן מצהירה שקומדיות רומנטיות זה הכוס תה שלי. מאיפה הם יודעים עלי? היא צדקה. אהבתי. באמת אמנותי כזה. באמת איטי כזה. באמת סיני כזה. עונג-על צרוף. רק אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

אהבה אפשרית שאיננה, נוגעת לא נוגעת, נוכחת ונעדרת. הוא רוצה, ולא יודע איך ואם מותר, ואיפה אשתו ועם מי,

היא מתגעגעת לבעלה, שהוא רחוק ובוגד, וגופה כואב, מאופק. שני אנשים צעירים ויפים ועצובים ועשירים ובודדים,

שגורלם המשותף נחשף להם ולצופה קרעים קרעים הם גם ביחד וגם "אנחנו לא נהיה כמותם" הם גם "חשבתי שאצליח לא להתאהב בך" וגם קורסים בבדידות.

בסרט הזה המבט אינו ישיר, העפעפיים מושפלים, אין מסכות מחייכות, יש פנים גלויים מאובנים בכאב, אין מילים חדות וברורות, יש שפת גוף ושתיקות, אפילו אין ידיעה ברורה של המתרחש ביניהם, האם מימשו את אהבתם האם אהבו ואיך ואת מי.

בסרט הזה הבמאי מביים את הגשם שיורד ואת הערפל, הצלם מאפיל זכוכית עמומה ויוצר צלליות של עשן סיגריות.

הלב והחושים מרגישים איך יוצרי הסרט מדברים בשפתם, איך הסצנה המורבידית הזו חוזרת על עצמה במין טקסיות גורלית, גבר, אשה, מצב רוח, אהבה, בדידות, ניכור, כמיהה.

סלואו-מושן של דמויות יורדות ועולות במדרגות הצרות. פריימים מסוגננים ומדויקים של צדודית וקו-מיתאר ומסדרונות,

מוסיקה איטית שמבקיעה חרש בעיתוי מדהים והיא כמו דופק, חודרת לי לתוך הנשמה, חוצה גבולות של תרבות וארצות.

כל הלילה חלמתי על עיניים מלוכסנות, על נודלס ועצמות לחיים גבוהות, ובבוקר המשיכה המוסיקה הזו להתנגן באזני וללוות את פעימות הלב שלי.

מודה אני לפניך. אח, איזה סרט מופלא!