שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס

    מצאתי את עצמי מכינה תירוצים להתחמק מסקס

    באופן סוטה למדי נהניתי מהמצב. ריחמתי על עצמי והענשתי את עצמי באותה פעולה של קריעת עוד שקית צ'יפס חריף, אליו התמכרתי תוך בהייה באופרות סבון, מרוחה על הספה. מידי פעם קול פנימי היה מתעורר, צורח, מתחנן שאתעורר, ואז הייתי מסתכלת סביב ואומרת לעצמי - בשביל מה? פרק 29

    בפרק הקודם פיטרו את דורית מהעבודה, יריב מתקמצן עליה, והיא מרגישה באופן כללי כמו שק תפוחי אדמה. היא מזמן לא שמעה מאמא שלה, שנסעה להודו עם שחר, המאהב הצעיר שלה.


     

    ימים ארוכים דשדשתי בנעלי בית וטרנינג מעפן בבית של יריב. היציאה היחידה שלי מהבית היתה כשהלכתי עם אייל לפתוח תיק ברבנות וקבעו לנו תאריך לגירושים (תאריך רחוק, כי אייל, כרגיל נאמן לעקרונותיו, לא הסכים לשחד אף פקיד). מאחר שכישורי הבישול שלי הוגבלו לחיוג מספר טלפון, וכיוון שכבר לא היה לי כסף לבזבז על טייק אוויי, נאלצתי להכין לי, בימים הארוכים של רביצה לבד בבית של יריב, ארוחות ממזון קפוא. צ'יפס קפוא מטוגן, שניצל קפוא מטוגן.

     

    השדרוג הקולינרי החדש הזה החל להראות סימנים ראשונים, כשבראשונה בחיי התחלתי להתחצ'קן, ולהשמין עוד יותר. רוב הבגדים כבר לא עלו עליי, או שנראו עליי מגוחך, ולכן התחלתי ללבוש בגדים של יריב - טי-שירט מהוהה, מכנסיים קצרים שליפפתי סביב המותן.

     

    הוא היה חוזר הביתה טעון באדרנלין, ומוצא אותי חמוצה ומתוסכלת, מסרבת לצאת איתו לכל המקומות המגניבים בהם הייתי עלולה להיתקל במישהו מהמשרד. במראה הלוזרי הנוכחי שלי, זה לא בא בחשבון.

     

    כשהסתכלתי על עצמי במראה רציתי לבכות, כי אפילו השיער נהיה ג'יפה, לא מסורק בקפידה, לא מוחלק בפן, כלום. הפוני התארך לי עד שאספתי אותו עם שאר השיער לקוקו מרושל.

     

    באופן סוטה למדי נהניתי מהמצב. ריחמתי על עצמי והענשתי את עצמי באותה פעולה של קריעת עוד שקית צ'יפס חריף, אליו התמכרתי תוך בהייה באופרות סבון, מרוחה על הספה. מידי פעם קול פנימי היה מתעורר, צורח, מתחנן שאתעורר, ואז הייתי מסתכלת סביב ואומרת לעצמי - בשביל מה? אם קורות החיים שלי נשלחו לכל משרדי הפרסום הגדולים, ואחר כך הבינוניים, ואחר כך אפילו הקטנים שעליהם לא הייתי חושבת בחיים כאופציה, ואף אחד לא חוזר אליי, סימן שאני פאסה. בשביל מה להתקלח ולעשות פן, בשביל לשבת מול הטלוויזיה?

     

    ואז אמא שלי חזרה מהודו

    יום ההולדת שלי חלף ועבר מבלי שום ציון דרך, מסיבה, או אפילו ברכה כלשהי. יריב, שגם הוא נולד בחודש מרץ, היה כל כך עסוק בעבודה על קמפיין חדש לגרבוני דנוור, שקבענו שנחגוג ביחד כשהוא יתפנה.

     

    ואז אמא שלי חזרה מהודו.

     

    באמצע אפריל היא צלצלה אלי לנייד ושאלה איפה אני, כי במשרד אמרו שאני לא עובדת שם יותר, ובבית אין תשובה. אז איפה אני באמת?

     

    ישבתי ב"שלופ" ברמת השרון וחיכיתי לאמא. היא נכנסה עם דנדי ורצה אליי. מיד הבחנתי שהיא רזתה, החליפה תסרוקת, ושהיא מאוד שזופה. היה לי מוזר לראות אותה ככה. במיוחד שאני הייתי.... נו, כמו שנהייתי.

     

    "איפה שחר?" שאלתי אותה כשהתחבקנו. היא שיחררה אותי מחיבוקה, סקרה אותי ואמרה: "את רוצה אולי לספר לי מה קרה כשלא הייתי פה?"

     

    "אה, שטויות", נופפתי בידי, "אל תתרגשי. כולה החלטתי להתגרש, עברתי לגור עם המאהב שלי, פוטרתי מהעבודה והשמנתי ארבעה קילו".

     

    "טוב, תהיי רצינית, דורית". אמא התיישבה והניחה את התיק לידה. "מה באמת קרה?"

     

    "אמא, היא רצינית", אמר דנדי, שהיה מרוצה בעליל מכך שלשם שינוי אני היא הילדה הרעה. "יאללה דורי, תספרי לה מה עוללת".

     

    "בגדתי באייל", אמרתי בקצרה, "משם הדברים טיפונת הסתבכו".

     

    "אבל.... אני לא מבינה", אמא היתה המומה, "מה אייל אומר על כל זה?"

     

    דנדי ואני הבטנו זה בזו בפליאה, ורק אז אמא קלטה את השטות שאמרה. "סליחה", מלמלה, "זה מתוך הרגל. עכשיו תספרי לי הכל מההתחלה. יש לכם כבר תאריך לרבנות?".

     

    שעה אחר כך דומה היה שמיצינו את כל נושאי השיחה שקשורים בסוגיית "חייה של דורי לאן", כשאמא פתאום הפילה פצצה משלה. "שחר נשאר בהודו", אמרה.

     

    "למה?" תמה דנדי, "רבתם?"

     

    "אפשר להגיד...." ענתה באדישות, "אם להכיר שוודית בת 18 וחצי ולהתחתן איתה באופן לא חוקי נקרא לריב, אז כן, רבנו".

     

    דנדי ואני שאפנו אוויר בהשתאות. "ואת בסדר עם זה?" חקרתי אותה.

     

    אמא צחקה ומרחה חמאה על פרוסת לחם. "דרמה קווין שכמוך", אמרה לי בחיבה, "מה את חושבת? שהחיים מתחילים ונגמרים בבחור שלידך?"

     

    שתקתי. אמא לעסה והתבוננה בי בעניין. "למה את נראית כל כך רע?", היא שאלה."בגלל כל הסיפור עם אייל?"

     

    הנדתי בראשי והרגשתי את הסנטר הכפול החדש שלי מתנדנד מצד לצד, אבל אולי רק דמיינתי את זה.

     

    "מה קרה, דורי? איפה כל שמחת החיים והחוצפה שלך?"

    "אז למה? מה קרה, דורי? איפה כל שמחת החיים שלך? החוצפה המפורסמת? אני מרגישה שאני יושבת פה עם הגרסה המצונזרת של הבת שלי".

     

    "את עוד צריכה לספר לאבא שאת מתגרשת", העיר דנדי באושר. ברור שהוא לא התכוון להחמיץ את המעמד הזה.

     

    "דנדי", העירה לו אמא, "תפסיק לעשות מזה סיפור. אז היא מתגרשת. בסדר, דברים כאלה קורים. הלוואי שלי היה שכל להתגרש מאבא שלך בזמן".

     

    "אשה משוחררת שכמוך!" קרקר דנדי, וחטף ממנה צביטה.


     

    חזרתי לדירה של יריב, משחררת את הכפתור של הג'ינס כבר במדרגות, מגחכת לעצמי שעכשיו אני פותחת את המכנסיים רק בגלל שהם לוחצים לי. בראש כבר התחלתי לבחור תירוץ הולם ליריב למה אני לא יכולה לשכב איתו. בגלל מערומיי הבלתי מצודדים שנאתי להיות ערומה לידו, ואתמול מצאתי את עצמי מדפיסה רשימת תירוצים לאי-סקס, ממש פותחת מסמך וורד ומקלידה בכובד ראש. השאלה באיזה תירוץ השתמשתי אתמול. אם זה היה מחזור, אז הגיוני שגם היום יש לי מחזור, לא? בעצם – חשבתי תוך כדי פתיחת הדלת, כבר הרבה זמן לא היה לי מחזור. רגע....

     

    "בוא'נה יריב אתה לא מאמין", התחלתי להגיד כשנכנסתי הביתה, אבל את פניי קיבלו שני פרצופים. על הספה ליד יריב ישבה בחורה עם שיער ארוך וחום, בגדים מגניבים שהיו יכולים להיות שלי וזוג נעלי עקב זנותיות. משהו בה היה לי מאוד מוכר.

     

    "שלום....", אמרתי בהיסוס, מנסה להסוות את ההפתעה שלי. מעולם לא פגשתי פה נפש חיה בדירה הזו חוץ ממאיה.

     

    "דורי, תכירי. זו אורית", אמר יריב.

     

    "את יכולה לקרוא לי, כאילו, אורי?" שאלה.

     

    "את שואלת אותי או אומרת לי?", שאלתי ברצינות.

     

    אני מקווה שזה היה מסטיק, מה שהציץ מבין שיניה

    "איזו קרועה חברה שלך", היא צחקה בפה פתוח ומסטיק ורוד, כלומר, אני מקווה שזה היה מסטיק, מה שהציץ מבין שיניה. "אבל כאילו יריב?", הוסיפה כאילו זו פיסת מידע מאוד חשובה, "אז הוא קורא לי אורצ'ה. נכון שזה כאילו הכי מאגניב? אורצ'ה".

     

    יריב ואני החלפנו מבטים. "אורי היא קופירייטרית חדשה במשרד", אמר לבסוף יריב.

     

    "אוקיי..." אמרתי באיטיות, מצפה להמשך ההסבר.

     

    "יריב הציע לי מקלט מדיני" צחקקה אורית, "פשוט, ממש רבתי עם החבר שלי? אז יריב היה כאילו הכי אביר?"

     

    היא צחקה וטפחה על כתפו של יריב. "אני אגור אצלכם כמה ימים, עד שהחבר שלי יירגע".

     

    משהו פה היה מוכר מדי. ראיתי כבר את הסרט הזה, מתישהו...

     

    אורית רכנה אליי. "אבל אל תדאגי", אמרה, "בשבוע הבא? אז אני כבר לא אהיה פה".

     

    "מה יש בשבוע הבא?", שאלתי בסבלנות, "את משלימה את הפוסט דוקטורט שלך?"

     

    יריב ירה אלי מבט מזהיר, אבל היא כלל לא שמה לב.

     

    "מה, את לא יודעת איפה אני אהיה?" היא פקחה זוג עיניים בובתיות.

     

    "האמת שטרם פוקסס אליי הלו"ז המדויק שלך", השבתי באדיבות.

     

    "יואו, יא קרועה! את לא יודעת שאנחנו נוסעים ללונדון לצלם את הקמפיין החדש לגרבוני דנוור?"

     

    לרגע היא התערפלה לי מול העיניים.

     

    "את מחליפה אותי?" שאלתי, מרגישה את הדם אוזל לי. התמוטטתי על הספה מולם.

     

    "באיזה מובן כאילו?" היא צחקה והחליפה מבט עם יריב.

     

    "כאילו במובן של קופירייטרית?", חיקיתי אותה ולגמתי מכוס היין של יריב כדי להשיב את רוחי, "למרות שקשה לי להבין איך בחורה כל כך עילגת יכולה להתפרנס מכתיבה", הוספתי, מתעלמת ממבטו המצמית של יריב.

     

    "אני לא עילגת", מחתה, "יש לי משקפיים אני מודה, אבל רוב הזמן אני שמה עדשות. וגם זה מספר קטן".

     

    משהו בה הוסיף להיות מאוד מוכר. הגינונים המתקתקים, המראה הספציפי הזה שזימן לה רק פינוקים כל חייה בלי טיפת מאמץ או מחשבה, קלות הדעת שבעזרתה היא מסוגלת בשנייה להרוס את החיים של גבר שחי איתה, הצחקוק המטורף מחרמנות....

     

    אורית הזו, אורית הזו היא דורית.

     

    סוף הסיפור

     

    לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה  

     

    • ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.  ראיון מיוחד עם ליהי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    בראשונה בחיי התחלתי להתחצ'קן
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים