המסר מנסר את הסיפור
תיאורי הדיכוי האלים של הנשים האפגניות ב"אלף שמשות זוהרות" של חאלד חוסייני מחניקים את היופי הסיפורי העדִין שפורח פה ושם, והמסר המובלט מדי הופך את העלילה לנוסחתית וצפויה
אמנם ניכרות בספרו השני של חאלד חוסייני, "אלף שמשות זוהרות", כמה מהאיכויות שהפכו את "רודף העפיפונים" להצלחה יוצאת דופן - כישרון הסיפור, החיוניות הרגשית, התפאורה האפגנית האותנטית והעניין המיוחד שיש בארץ שאלימותה היכתה גם בארה"ב - אבל בספר החדש יש משהו מאכזב. זה לא קורה בפרקים הראשונים, המרתקים ודקי הרגש, אלא מצטבר ככל שמתקדמת הקריאה, כשמתברר כי עם כל מקצוענותו של חוסייני ביצירת
הפתעות, הסיפור הפך איכשהו לנוסחתי וצפוי.
הדבר קשור במידה רבה לכך שהמסרים בספר - בגנות השוביניזם הגברי האכזרי, בגנות האסלאם האלים ועוד – מודגשים מדי ובולעים לתוכם את הסיפורים האישיים שרק החלו לנבוט ולשבות את ליבנו. גם תבנית הסאגה של הסיפור הנפרשת בדילוגי זמן רבים על פני ארבעים שנה ויותר מפחיתה מהמתח. בכל מקרה, אל תטעו בשם "אלף שמשות זוהרות" – החושך רומס כאן בעקביות את הנפשות המוארות, והנחמה המסוימת שתציע העלילה בשלביה המאוחרים תהיה מלאכותית למדי.
חוסייני, שבספרו הראשון דיברו בעיקר הגברים, כתב הפעם ספר על נשים. זהו סיפורן של מַריאָם, בת לא חוקית לאיש עשיר, ושל ליילה, נערה משכילה ויפה, אשר בכורח מנהגי הכבוד והדיכוי הנשי ובנסיבות המלחמה מתגלגלות לחיים משותפים עם סנדלר מבוגר, גדל גוף וערמומי, המתעלל בהן כמעט עד מוות. פרקי ילדותן של שתי הנשים - לפני שהוטלו אל סבלות גורלן החדש - הם החלקים היפים בספר, והם ממש יפים.
כך מַריאם, הגדלה ביער עם אמה המרה בצריף שבנה להן האב, לאחר שנאלץ להרחיקן מהעיר בלחץ נשותיו החוקיות. הצריף אמנם קטן אבל היער רחב ויש בו נחל עם דגים, ודי לה בטבע הזה, ובביקוריו של איש דת זקן ורחום שבא ללמד אותה קוראן, ובהיקסמותה מאביה המפנק ובעל הסיפורים המבקר אותה אחת לשבוע, כדי לעשותה מאושרת. כמעט מפתיע לגלות איזה עומק נפשי ותבונה ורגישות התפתחו בעולמה הצר לכאורה. בגיל 15 היא מחליטה, למרות מחאתה הנחרצת של האם, ללכת לבקר את האב ואת אחיותיה ואחיה החורגים בביתם בעיר הגדולה הראט. הנה דוגמא לכתיבתו הציורית של חוסייני (בתרגומה היפה של צילה אלעזר): "היא עברה על פניהם של רוכלים זקנים עם פנים סחופות רוח, שישבו בצילם של עצי דולב והביטו בה באדישות מאחורי פירמידות של דובדבנים ותילים של ענבים... מריאם עמדה בפינת רחוב והתבוננה בעוברים ושבים. היא לא הבינה איך הם יכולים להיות אדישים כל כך לפלאות סביבם". אבל הביקור הזה ייגמר רע ויהפוך באחת את מסלול חייה של מריאם. ברוכה הבאה למציאות האפגנית הנוראה.
ליילה, הגיבורה השנייה, גדלה בקאבול הבירה, למשפחה שוחרת השכלה וחילונית יחסית, בימי השלטון הקומוניסטי במדינה, כשהמורות דיברו בתוקף על השוואת מעמד הנשים. היא תלמידה מצטיינת, בהירת שיער ומצודדת, והיא מאוהבת בבן השכנים, ילד שחרחר ופיקח שרגלו נקטעה ממוקש נטוש. שני אחיה הגדולים הצטרפו זה מכבר לחילות המוג'הידין הנלחמים בכובש הסובייטי, אבל דווקא הצלחת המוג'הידין במלחמתם וגירוש הצבא הרוסי מביאה את המלחמה ואת האסונות אל סף ביתה של ליילה, מוחצת את חלומותיה וכולאת את נפשה העשירה והשאפתנית בפרק החדש, הארוך והמעונה של חייה.
לאן מצביע הגבר
חייהן של מריאם וליילה במחיצת הסנדלר השמרן והאלים - חוסייני אינו פוסח על תיאורי מכות פרטניים – וחברות נפש הנאמנה המתפתחת ביניהן (כללית, הנשים בסיפור הרבה יותר מפותחות ואמיתיות מהגברים השולטים בהן) מתנהלים בצל חילופי השלטון התדירים: את הכיבוש הקומוניסטי הרע מחליף שלטון המוג'הידין הנורא, המפולג לשבטים מסוכסכים, וזה יתחלף בבוא יומו בשלטון הטליבאן החשוך והאיום מכל. פגזי המלחמה מחריבים את פני המדינה והאיסלם הקיצוני מחריב את רוחה, וחוסייני אכן מצליח להמחיש עד כמה מושתתת האידאולוגיה הטליבאנית הפרימיטיבית על שנאת נשים ודיכוי נשים. על כל מוּלָה זקן ונאור ואוהב קוראן באמת, כמו זה שהיה למריאם בילדותה, נמצא כאן חטיבות של נציגי קוראן צעירים, בורים ושטופי מוח, חניכי מסורת נושנה של זכויות יתר לגבר וחניכי מדרסות הדיכוי המתחדשות בפקיסטן השכנה. אמה המפוכחת של מריאם תאמר לה בהקשר זה עוד בילדותה: "כמו מחט של מצפן שמצביעה על הצפון, כך אצבעו המאשימה של גבר תמיד תמצא אישה".
החסות הערבית שהיתה לעניין כולו, בראשות בן לאדן ונאמניו, הפכה את האסלאם הלוחמני הזה על סגירותו השבטית לקטלני במיוחד, ושדה הקטל היה כאמור אפגניסטן ואנשיה ובעיקר נשיה. אסונה זה של אפגניסטן מזכיר בדרך מכאיבה מאוד שמצידו השני של הטיעון האקדמי מערבי בדבר יחסיותו של המוסר ובדבר חוסר היכולת לשפוט את הנרטיב של האחר, יושבות מיליון נשים חנוקות המבכות את חייהן.
ואכן, אפשר להגיד כל מיני דברים רעים על המערב האימפריליסטי, אבל לפחות במקרה של אפגניסטן, הכיבוש של האמריקאים וכוחות נאט"ו (הספר מתייחס גם לתקופה הזאת), שנאלצו לפלוש אליה לאחר מתקפת בן לאדן, הביא בשורה של חופש ותיקון למדינה השבורה, בשורה שעדיין נאבקת על חייה. ומוזר, אגב, כמה מעטים הם קולות התמיכה בפעולה האמריקאית הזאת בקרב הקהל המערבי הנאבק למען זכויות אדם ונשים.
תסמונת הקורא המוכה
אבל הבעיה ב"אלף שמשות זוהרות" היא, כאמור, ששני הצדדים שבו, הצד הסיפורי נפשי המעודן והצד הפוליטי חברתי המזעזע, לא משתלבים בצורה משכנעת, וברגע מסוים קולט הקורא כי סיפורי האהבה והרעוּת הם רק הרמה להנחתה, ותיכף תגיע המכה מן האגף האלים והקהה. הקורא, בקיצור, הופך בשלב כלשהו לסוג של קורא מוכה, ומתקשה להמשיך להיענות לעדנה האנושית המוצעת לו, ביודעו כי היופי נוצר כאן כדי להיקטל ולהבליט בכך את מוראות הפרימיטיביות הגברית והאיסלם התוקפני.
חוסייני, יליד אפגניסטן החי בארה"ב כבר עשרות שנים (בארה"ב, אגב, זינק הספר לראש רשימת רבי המכר כמה ימים לאחר הופעתו, לפני כחודשיים), מספר באחרית באחרית הדבר כי החל לפעול לאחרונה כנציג אמריקאי בסוכנות הפליטים של האו"ם והוא אף קורא לקוראים לסייע לסוכנות בפעילותה. אולי גם זה תרם לכך שהספר נכתב ממקום מגויס מדי ושקוף מדי ומדכא מדי. כל זה פגע בסיפור, ומה שפוגע בסיפור פוגע איכשהו גם במסר.
לפנייה לכתב/ת 
