ביקורת משחק: הארי פוטר ומסדר עוף החול
למרות שהוא חושף לרגלינו את בית הספר הוגוורטס במלואו, בפעם הראשונה במשחק מחשב, הארי פוטר ומסדר עוף החול לא מציע כמעט שום דבר נוסף לחובבי המכשף הממושקף
בהתחלה דווקא הייתי אופטימי. כמשחק הראשון שיצא לי לשחק על PS3, ועוד מיד אחרי שראיתי את הסרט ונהנתי, הציפיות לקראת "הארי פוטר ומסדר עוף החול" היו יחסית גבוהות. ולמעשה, הבסיס מוצלח: כל הוגוורטס פרוש לפנינו, מגוון לחשים שניתן להטיל בקלות ובכיף ללא הגבלה, ואפילו הזדמנות ללכת לשיעורים המוזרים ולהשתתף בהם בעצמנו. לא
מגניב? מגניב. אבל יש "אבל".
"הארי פוטר וקללת הרגליים הכואבות"
המשחק מתחיל באופן נמהר כל כך, שבקושי הספקתי להבין מה קורה. ללא סיפור, ללא דיאלוגים ועם קטע מעבר קצרצר אחד או שניים, הארי מובהל למפקדת מסדר הפיניקס (למה?), לומד כמה לחשים בסיסיים, ומועבר להוגוורטס. מי שלא ראה את הסרט או קרא את הספר, לא יצליח להבין לעולם מה לעזאזל קורה בעשר הדקות הראשונות של המשחק.
אבל מבחינתי זה לא נורא, העיקר שנקפוץ כבר לאקשן: בית הספר לקוסמות ולכישוף, הנה אני בא. הוגוורטס פשוט עצום, ומובא לראשונה בכל הדרו. אפשר ללכת מצידו האחד לשני - ולמעשה תעשו זאת מספר רב של פעמים - על פני גשרים, דרך מעברים, ובתוך אולמות.
חלקם ריקים באופן מטריד, אך אחרים מלאים בציורים, שטיחים או עיצובים ייחודיים. מפת הקונדסאים זמינה כל העת, ולמרות שהיא לא ברורה בכלל, היא מסוגלת להוביל אותנו לכל חדר או דמות שנבחר, בצורת עקבות רגליים שמופיעות לפני הארי ומנחות אותו לעבר המטרה. מאוד מועיל, והביצוע פשוט מקסים.
כדי לנסות לקצר קצת את המרחקים, ניתן להשתמש במעברים הסודיים שפזורים ברחבי בית הספר. אך הציורים השומרים עליהם דורשים סיסמאות מעבר, ומציאת הסיסמאות היא משימה בפני עצמה. גם לאחר מכן המעברים אינם שימושיים במיוחד, מאחר וקשה לזכור מי מהם מוביל לאן.
לכאורה, נראה ברור מאליו שהיו צריכים לציין את המעברים האלו על גבי המפה, אך היא כבר עד כדי כך מבולבלת, שהיא מהווה תחרות אמיתית לפרופסור טרילוני. בקיצור - המרחקים גדולים הרבה יותר מדי, וממש חבל שבשנה החמישית עוד לא מלמדים איך להתעתק.
עוד ב-vgames: בבריטניה - לימודי משחקי מחשב בבית הספר
בכל רחבי הוגוורטס פזורים פסלים שבורים, ציורים עקומים, לפידים כבויים וכן הלאה תקלות שונות. מי יטפל בכל זה? פילץ? מה פתאום! הארי פוטר וחבריו הצמודים אליו כמו בדבק, הרמיוני ורון, הרי בכל מקרה מסתובבים בכל המסדורות, אז למה שלא יעבדו קצת בדרך. כבר עם תחילת המשחק נלמד להטיל את הלחשים ריפארו (לתיקון עצמים), ווינגרדיום לביוסה (להנעת חפצים), ואקיו ודפולסו (לדחיפת ומשיכת חפצים).
על כל חפץ שנתקן או נסדר נזכה בנקודות, ועם מספיק נקודות יפתחו בפנינו מגוון בונוסים כגון ראיונות עם היוצרים וכן הלאה דברים משעממים מאוד. עדיין, זה כיף לצבור נקודות. לא יודע למה, זה פשוט ככה.
את הלחשים מפעילים פשוט על ידי הטיית הסטיק הימני בצורות פשוטות שקל לזכור, ולמרות שיש בזה משהו מטופש, מצאתי את עצמי נהנה מתיקון ושיפוץ בית הספר בכל הזדמנות. בגרסת ה-PS3 ניתן גם להטות את השלט במקום להזיז את הסטיק, אך זוהי צורת שליטה מגושמת ולא נוחה. חבל שלא קיבלנו את הגרסה של ה-Wii, שבה מניפים את השלט עצמו כמו שרביט.
הנקודה החיובית היא שהטלת הלחשים מרגישה מציאותית - ובכן, יחסית - ומהנה. הנקודה השלילית היא שנשתמש בהם בעיקר בשביל הטיפולים המשניים האלו, וכמה פעמים עבור חברי צבא דמבלדור, אך לא בשביל שום דבר חשוב. עוד רגע נרחיב את התלונה הזו לצעקה של ממש.
נקודה שלילית נוספת היא הלחשים הקרביים שאנחנו לומדים, ולא ברור למה, כי כמעט ולא משתמשים בהם במהלך המשחק. כן כן, בספר צבא דמבלדור מתכנס במיוחד בשביל ללמוד אותם, אבל שיטת ה-"קרב" במשחק כל כך פרמיטיבית, שבאמת מזל שהקרבות נדירים כל כך. באמת נדירים - אולי שלוש פעמים בכל המשחק.
עוד ב-vgames: הורידו את הטריילר ל-Lego Indiana Jones החדש
"הארי פוטר והעלילה שנגמרה בפתאומיות"
את כל הניג'וסים האלו יכולתי עוד לסבול. הסתובבתי בהוגוורטס והשתמשתי בלחשים, בהכנה לקראת הרגע שבו יתחיל המשחק באמת, ובזמן הזה בהחלט נהנתי. ואז המשחק נגמר.
בואו נחזור רגע אחורה ונסקור את העלילה כולה: כמה דקות לאחר תחילתו של המשחק אנחנו מגלים את חדר הנחיצות. אז אנחנו מתחילים להסתובב בקמפוס בחיפוש אחר הסטודנטים שהתנדבו להצטרף לצבא של דמבלדור, ויש לא מעט כאלו. כמובן שכל אחד מהם צריך מאיתנו עזרה בדרך כזו או אחרת, וחלקן ממש לא ברורות מספיק או דורשות מספר ריצות בין קומות הקמפוס. כך עניין איסוף הצבא לוקח שעתיים או שלוש.
לאחר ההקדמה הארוכה הזו המשחק אמור להתחיל, נכון? כך אומר ההגיון המשחקי שלי והתשוקה הסיפורית. שניהם פרצו בדמעות כשהסתבר שעם איסוף הצבא המשחק כבר כמעט נגמר, מלבד קרב אחרון במשרד הלחשים - וכזכור, הקרבות אינם בדיוק שיאו של הערב. כשהסתבר שההבטחה הגדולה היתה ההבטחה היחידה, צנח הציון מהקומה השביעית למרתפים, והתייצב על המספר שאתם רואים כאן למטה. פשוט לא לעניין, EA.
"הארי פוטר והמצלמה האכזרית"
בהתחשב בכך שמדובר ב-PS3, הגרפיקה בסיסית למדי. הדמויות מזכירות מספיק את השחקנים מהסרט, אך אל תתקרבו
יותר מדי או שתכוו. מלבד זאת הוגוורטס מרשים למדי, אך המסדרונות יכולים היו להיות קצת פחות מונוטוניים.
אומנם בית הספר נראה בהחלט מושקע, אך בהתחשב בכך שהוגוורטס הוא בעצם המשחק כולו, מכעיס שלא השקיעו בו יותר. המצלמה מרושעת למדי, ומאחר ואי אפשר להזיז אותה בעצמנו, לעיתים קרובות נמצא עצמנו נתונים לחסדיה.
לא נותר הרבה להוסיף. הדיבוב די מוצלח, חוץ משל הרמיוני והארי, שלא דומים מספיק לשחקנים המקוריים. רון דווקא מצוין, אבל אני אוהד של רון מהספר הראשון, אז אולי אני משוחד.
הדיאלוגים לא בדיוק מרוממי נפש, ומשפטי המחץ הבודדים לקוחים מהסרט, אבל בכל מקרה לא ציפיתי לאיזו הברקה בתחום הזה. רק תצעק "ווינגרדיום לביוסה!" כמו שצריך, זה מה שאני רוצה.
השורה התחתונה
חובבי הסדרה, גדולים כקטנים, יהנו להסתובב בהוגוורטס ולהשתמש בלחשים שלהם על מגוון חפצים, אך גם הם יתחילו לרטון אחרי שעה-שעתיים.
כשיסתבר להם שזהו המשחק כולו, הם עלולים להתחיל לחשוד שזה הכל מזימה של וולדמורט, שכן אין ספק שישות שטנית כלשהי עומדת מאחורי התופעה התמוהה הזו.
בקצרה, הארי פוטר ומסדר עוף החול מזכיר קצת נשיקה של סוהרסן: מתחיל מבלבל וממשיך במעין התעלות רוח, אך בכל זאת נגמר בכך שמוצצים לך את הנשמה.
עוד ב-vgames: היו סופרים בעצמכם בתחרות סיפורי הפנטזיה
לכל סקירות המשחקים לחצו כאן
