שתי אהבות הן שהביאו אותי לניו יורק

התחלות זה דבר קשה, אפילו קשה מאוד, אבל אני יודע שזה עניין של זמן עד שאני נכנס לקצב של הדברים, מתאקלם, לוקח חלק בדינמיקה החדשה, מבין איך הכל עובד ומתחיל ליהנות. אז אני מניח ששלושה חודשים זה פרק זמן מרשים בתור התחלה של חיים חדשים. מי היה מאמין שאני נמצא בעיר הגדולה כבר שלושה חודשים. אוכל, עובד, מבלה, יושב בבתי קפה, מטייל, הולך ברחובות וחי בעיר אחרת לגמרי – ניו יורק.

המעבר היה מתל אביב, מדירת גלריה קסומה אי שם בנחלת בנימין. מיקום שכמו שאוהבים להגיד בפרסומות, קרוב לכל מקום, חמש דקות מהים, מהשוק, מרוטשילד, נווה צדק, מהנחלה, וכמובן מכל הברים הכי שווים בעיר. חייתי שם בבועת ההיי טק, שמי שחושב שהיא התנפצה מוזמן לבוא ולראות איך היא שוב צומחת ברחובות תל אביב. חוץ מזה היו לי גם עבודה מבטיחה, לימודים לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, דירה מקסימה, באמת מה עוד אפשר לבקש?

אהבה.

אז כן, אהבה היא מה שהביא אותי לניו יורק. האמת היא ששתי אהבות הן שניתקו אותי מכל החיים בעיר הגדולה קטנה, תל אביב. האחת היא אהבה אחת לעיר ניו יורק, אהבה שתמיד היתה קיימת. תמיד אמרתי שיום אחד אני אגיע, אעבור לכאן, אחיה את החיים האמיתיים, אעשה ביזנס. אבל תמיד גם היו תירוצים, מכאן ועד הירח.

האהבה השנייה היא זאת שעשתה את זה, נתנה את הדחיפה ואת האומץ לעשות שינוי כזה גדול בחיים. אהבה שהתחילה אי שם בהודו על גשר מעל נהר הגנגס בין בחור שנסע לחודש חופש מהעבודה בתל אביב בשביל לנקות את הראש (תמיד תירוץ טוב לחופש) לבין בחורה שחזרה בפעם החמישית להודו לשבועיים בלבד בשביל לשאוב אנרגיות להמשך הדרך. הבחורה הגיעה מניו יורק.

מי שלא הבין עד עכשיו את המשך השתלשלות האירועים צריך לראות יותר סרטים אמריקנים, אבל משם הדרך לניו יורק נראתה מאוד קצרה. בלי חששות, בלי דאגות, פתאום לכל תירוץ של פעם יש הסבר מאוד הגיוני. לימודים תמיד אפשר להשלים, משפחה אפשר לבקר, חברים בטוח יבואו לבקר ובטח נפגוש חברים חדשים. מדהים איך האהבה יכולה להפוך דברים ברגע. אז אחרי ששכנעתי את הבוסים בעבודה עד כמה טוב שיהיה נציג בניו יורק וכמה תועלת אני יכול להביא לחברה, קיבלתי תפקיד חדש ומבטיח בעיר הגדולה.

"למה היא לא באה ארצה להיות איתך?" 

בנין רויטרס ניו יורק טיימס סקוור (צילום: איי אף פי)

התגובות שקיבלתי מהחברים, מהמשפחה ומהעבודה נעו בין הסוג המפרגן והחיובי בנוסח "איזה כיף לך, איזה אומץ, שיהיה בהצלחה" לבין הצד השני המפקפק והפסימי של "למה למהר, מה יש לך לחפש שם, מה יהיה אם זה לא יצליח, האם זה צעד נכון, מה אתה מרוויח מזה, ולמה היא לא באה לארץ להיות איתך?"

האמת שלא הצלחתי לענות על כל השאלות, והיו כמה נקודות מאוד נכונות שהועלו בפניי. אבל כשאתה עיוור מהאהבה, אתה באמת לא רואה בעיניים.

אין ספק שעצוב היה להיפרד מכל הסביבה הכל כך מוכרת ונוחה, מהעיר שגדלתי בה כל חיי, מהחברים שהולכים איתם כל שישי לקפה בשדרה. ומהמשפחה, כמובן. אין כמו המשפחה.

בשבועות האחרונים בארץ הקדשתי את עצמי להרבה סידורים ותוכניות - לדירה מצאתי מחליף תוך דקה, בלימודים הודעתי על הפסקה, בעבודה השגתי את כל המסמכים הדרושים והכי חשוב, עשיתי מסיבה גדולה לחברים ולמשפחה.

יחד עם כל התגובות, האיחולים, ההתרגשות והמזוודות נסעתי לעיר הגדולה, בדרכי להתחלה חדשה.

המשך יבוא