איך נפרדים לתמיד? דברים שלמדתי מסבא שלי
זו היתה הפרידה הראשונה שלי מאדם קרוב כל כך, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. עד אז לא חוויתי אובדן סופי שכזה. בשיעור האחרון שהוא נתן לי, כבר אחרי לכתו, סבא שלי לימד אותי שאהבה גדולה באמת לעולם אינה מתה. הגיג במלאת תשע שנים למותו של אחד האנשים שהכי אהבתי
השבוע מלאו תשע שנים למותו של סבא שלי. אני לא זוכר הרבה מאותו יום נוראי. אבל אני זוכר את החום הכבד, את הדמעות שלא הפסיקו לרדת, את הכאב המפלח הזה, שתפס אותי בבית החזה, חנק אותי ולא נתן לי לנשום. אני זוכר את אמא, את העיניים הקרועות והזרועות בעצב, את סבתא שלי, שהיתה כל כך חסרת אונים ושבורה.
זו היתה הפרידה הראשונה שלי מאדם קרוב כל כך, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. עד אז, לא חוויתי אובדן סופי שכזה, לא נופפתי למישהו לשלום לתמיד. אף אחד לא הלך ממני בלי שאוכל להיפרד ממנו, בלי שאוכל להתקשר לפעמים כשאני מתגעגע. סבא שלי הלך מאיתנו, ממני, ולא השאיר כתובת אליה נוכל לשלוח מכתבים מלאים בגעגועים. בפעם הראשונה בחיי, עמדתי מול קבר פעור, וצפיתי באדמה בולעת לתוכה את אחד האנשים הקרובים אליי ביותר, את אחד האנשים שהכי אהבתי. סבא שלי.
איך נפרדים לתמיד ממישהו שכל כך אוהבים? ממישהו שהיה לצידך ברגעים הכי יפים שלך, הכי עצובים שלך? מזה שליווה אותך ביום הראשון שלך בגן, שאסף אותך בכל יום מבית הספר, שעשה לך את המנוי הראשון שלך לספריה העירונית? איך אפשר להתרגל למחשבה האיומה שלעולם לא תשחק איתו שוב שחמט, שלא תאסוף איתו פטריות אחרי הגשם, שלא תצא איתו לטיול לירושלים סתם כי השמש החליטה לחייך פתאום באמצע הסתיו?
הוא מופיע לפעמים בחיוך של אמא שלי
לקח לי כמה שנים להבין שלמרות שסבא הלך מאיתנו, הוא בעצם נשאר כאן. הוא מופיע לפעמים בחיוך של אמא שלי, בעיניים הגדולות והשואלות שלי. בזכרונות החיים, הנושמים, החזקים. בכל פעם שאני עובר ליד יער בן שמן, אני לא יכול שלא להיזכר בימים הקסומים ההם, שבהם היינו יוצאים לטיול על מחטי האורן הרטובות, הולכים לאיבוד ומחפשים את עצמנו בין רקפות בצבעים ורודים ועזים. בכל פעם שאני מבצע מהלך מחושב היטב על לוח השחמט, אני נזכר כמה הוא היה מאושר כשניצחתי אותו בפעם הראשונה. איך הוא לימד אותי להלחים מעגל חשמלי, לתכנת ב"בייסיק", או מילים קשות במיוחד באנגלית.
הוא גם לימד אותי דבר או שניים על בני אדם. בכאב הוא נזכר במשפחה שהשאיר מאחור, במחנות ההשמדה, באחותו הקטנה שנרצחה מבלי שיוכל להגן עליה. הוא האמין תמיד שהשנאה לאחר, לשונה, לזר, היא זו שמעוורת אותנו, שגורמת לנו להיות מפלצות-אדם, ושאהבה לבני אדם באשר הם, היא זו שתציל אותנו מעצמנו. בעיניו, הדבר החשוב ביותר שיש לו לאדם הוא האנושיות שבתוכו, החמלה, האהבה לאחר. וזו אולי הערך החשוב ביותר שהוא לימד אותי, ערך שלימים נתן לי המון כוח כשגיליתי שגם אני, בעצם, שונה, אחר, חריג וזר.
סבא שלי לימד אותי, שאחרי כל סופה גדולה אפשר ללכת על חוף הים ולמצוא אוצרות של ממש, שהגיעו ממעמקי התהומות השחורים של המים. בכל פעם שמתחוללת בתוכי סופה, כשגלים מתנפצים אל חופי נפשי, כשרוחות מנשבות בכוח ושורקות בשאון שמחריש את החיים, אני יודע שמתישהו זה יעבור. שהחופה תשכך, שהמים ישובו להיות שקטים, ואז אוכל לשוטט ולמצוא דברים נפלאים שהיו שם והסתתרו בתוכי. שגם הימים הקשים ביותר, האפלים, המאיימים האלו, טומנים בחובם משהו חיובי, משהו נחמד, משהו נפלא. איזושהי מתנה שבאה בסוף הדרך המגעילה שהייתי צריך לעבור.
מצאתי את עצמי בורח מכולם רק כדי לא להיפרד
אני לא כל כך טוב בפרידות, ובעיקר לא כשמדובר באנשים שאני אוהב. כשנסעתי לחו"ל לתקופה ארוכה יחסית, מצאתי את עצמי בורח מכולם רק כדי לא להיפרד. כשהתגייסתי, העדפתי לעשות זאת בשקט, בלי חברים ובלי המשפחה. רק אמא ואבא שהיו שם ביום שבו נפרדתי מהילד שהייתי. כשעזבתי את מקום העבודה האחרון שלי, שבמשך שנים היה לי בית של ממש וחבריי לעבודה היו לי כמו משפחה שנייה, העדפתי שוב להסתתר בתוך הצללים. להיעלם, ופשוט לחדול להיות.
זה לא דבר טוב, אני יודע, ויש דברים שצריך לסגור. אבל יש משהו כל כך עצוב בפרידות, שאני מעדיף לעשות אותן ממרחק בטוח, כזה שבו לא רואים את העצב, את הלחלוחית המתהווה בזווית העין, את סערת הרגשות שרוצה לפרוץ החוצה. ויש פרידות שהן בעצם התחלה, של משהו חדש, אחר, שבו מה שהיה מת – ובמקומו נולד אחר, נפלא ונהדר.
סבתא שלי חיה כבר תשע שנים בלי סבא, ובכל זאת בכל לילה היא מדברת אליו לפני השינה ומבקשת ממנו לשמור עלינו, המשפחה שהיא כל כך אוהבת. בגעגועים עזים היא מדברת עליו, מספרת לנו על עשרות השנים שהעבירו יחד, על החוויות הקשות, על הרגעים הכואבים, על הימים המאושרים. כשסבא שלי נפטר, משהו בה מת יחד איתו והלך יחד איתו ממנה. ובכל זאת, בכאב הנורא הזה שלה, יש גם משהו יפה. הוא קיים בתוך האהבה העצומה שהיתה ביניהם, בהבנה השקטה, ברגשות שאין להם מילים. בשיעור האחרון שהוא נתן לי, כבר אחרי לכתו, סבא שלי לימד אותי שאהבה גדולה באמת לעולם אינה מתה, לעולם אינה דועכת, והיא תמיד נמצאת שם, מרחפת מעלינו ושומרת עלינו.
אני לא מאמין גדול באלוהים. אבל השבוע, ביום שבו סבא שלי נפטר, היתה באוויר תחושה מיוחדת, אחרת. בכל מקום זרחה השמש באור גדול, ורוח נעימה ליטפה אותי. השמיים היו ריקים מעננים, ועל חוף הים של תל-אביב החול הצהוב הבהיק אל מול המים הכחולים, המושלמים. באותו זמן של עצב אינסופי, של געגוע שאין לו גבולות, הבנתי שסבא שלי עדיין חי. שהוא אמנם לא כאן, אבל הוא נמצא בכל פעימה של ליבי, בכל נשימה, בכל מחשבה. הוא מלווה אותי, מלמעלה, מקשיב לסודות הכי כמוסים שלי, מלטף ומחבק, ושומר עליי שאהיה בסדר. הוא עושה שהעולם יתנהג אלי יפה, ודואג שגם אם אפול ואחבל אדע לתפוס את עצמי ולקום מהר על הרגליים. הוא מדביק בזהירות את רסיסי הלב השבור שלי, אוסף את הדמעות ומוריד אותן עליי כמו גשם ברכה, תולה את התקוות שלי והופך אותן לכוכבים זוהרים בשמיים. הוא משוטט במסדרונות נפשי ומרחיק מפלצות וחלומות רעים, וכשעצוב לי הוא יושב שם לצידי ומקשיב להמיית הגלים בתוכי.
לפני תשע שנים ליוויתי את סבא שלי בדרכו האחרונה, והוא עכשיו מחזיר לי טובה, ומלווה אותי לכל מקום שאליו אני הולך. ובעולם מטורף שכזה, שמלא בפגישות ופרידות, התחלות וסופים, תמיד טוב לדעת שכל מה שאני צריך לעשות זה לעצום את העיניים ולקרוא לו, שיבוא.
הוא מלווה אותי לכל מקום
מומלצים
