הפמיניזם עוד כאן

לקראת סיום עונת העבודה יצאו, כמעט במקביל, שני כתבי עת לאמנות מהמרכזיים והוותיקים באמנות הישראלית. חוברת יוני-יולי מס. 169 של "סטודיו" בעריכת יעל ברגשטיין נושאת את חותמו של רפי לביא בשער הקדמי ובסדרת עבודות אחרונות שלו, הפותחת את הגיליון.

מעניין המעבר מאחידות הפורמט של לביא – כל העבודות על דיקטים בגודל 122X122 – למאמר קצר של אורי דסאו, הפותח את החוברת, על התערוכה של נחום טבת, "דָּבָר דָּבָר'', שהוצגה במוזיאון ישראל. המאמר מתחיל מדיון על ביצוע מחודש של העבודה "דף מקטלוג", דיקט צבוע לכה לבנה שחולק ברישום למלבנים זהים, כמספר הרפרודוקציות של ציורים זהים בגודלם בעמוד אחד בקטלוג מסוים של סזאן. לצד העבודה מופיע צילום קטן של העמוד עצמו. על הסדר והארגון של הריק נמסרות במאמר מספר הצעות קריאה, חלקן נובעות מתוך הטקסט שנכתב על ידי שרית שפירא, אוצרת התערוכה, ואחרות של דסאו עצמו. בשיחה בין טבת לשפירא הוא אומר: "בעבודה הזאת סימנתי את המצע לפני שסזאן צייר עליו", וכך הוא מתייחס לטבעו של הפורמט המסוים והאחיד. מאידך, הגריד המצויר ביד ומחלק את העבודה למשטחים ריקים יכול להיקרא גם כמחיקה שאחרֵי והוא מעניין כבדיקה מחדש של היחס בין מקור להאחדה הקטלוגית שלו.

בעקבות הרפרודוקציות לעבודות האחרונות של רפי לביא, המאמר הזה הופך למעין הערת אבֶל על יצירת המקור שלו, שנדונה מעכשיו למהלכים שרירותיים אינדקסליים ואחרים.

בסימן פמיניזם

גיליון מאי מס.10 של כתב העת "המדרשה" ירד לדפוס זמן קצר אחרי מותו של רפי לביא והוא מסתיים בדברי פרידה קצרים של יאיר גרבוז. בגליון מוקדש כולו לפמיניזם ואמנות ישראלית. עורכת אורחת של הגיליון היא עינת אמיר, שעבודת וידאו שלה מוצגת כעת בגלריה רוזנפלד. טענת היסוד של אמיר היא שהדיבור על הפמיניזם מלווה בנימה אפולוגטית ועקרונות התנועה משמשים עדיין מס שפתיים ברוב מוסדות האמנות.

עבודה של מיכל נאמן מתוך "המדרשה"

הבחירה שלה בנושא אינה אקראית, אלא תגובה להתעוררות מחודשת מודעות פמיניסטית הבאה לביטוי, בין השאר בתערוכות נושא גדולות. במוזיאון ברוקלין נפתחה לאחרונה התערוכה "Global Feminism", בברוקלין נפתח גם מוזיאון לאמנות פמיניסטית, שנותן מקום לתצוגת קבע של אחת מיצירות האמנות הפמיניסטית החשובות עד כה, The  Dinner Party" של ג'ודי שיקאגו. במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס מוצגת כעת תערוכה גדולה: "!Wack – אמנות והמהפכה הפמיניסטית", מגזינים אלטרנטיבים חדשים צצים ומספר כתבי עת לאמנות מקדישים לפמיניזם תשומת לב מחודשת, ביניהם גיליון סטודיו 169.

עינת אמיר מחזקת את הטענה שלה במספר דוגמאות מעניינות הלקוחות מתוך שני כתבי עת לאמנות היוצאים באמריקה: האמנית טרייסי אמין סרבה לכתבה אודותיה בגיליון האחרון של כתב העת Frieze בהקשר פמיניסטי, בטענה שהיא "לא פמיניסטית ולא רוצה להיות מזוהה עם פמיניזם". גם מרינה אברמוביץ מוותרת על קריאה פמיניסטית של העבודות שלה וכך גם תמי בן תור, אמנית ישראלית שהצהירה בכנס פמיניסטי בניו יורק שהיא "בכלל לא חושבת על פמיניזם".

הגיליון הזה הוא ניסיון שאפתני להניח מסד לשיח מחודש על אמנות פמיניסטית ופמיניזם כמחשבה פוליטית בישראל. מתוך השאיפה הזאת נבחרו לגיליון מאמרים של כותבות ישראליות לצד מאמרי מפתח מתורגמים. אסנת רכטר כתבה מאמר מקיף על שלוש אוצרות מרכזיות באמנות הישראלית משנות השמונים עד היום, אריאלה אזולאי, שרה ברייטברג סמל וגליה בר אור. באין מכנה משותף לשלושתן, מלבד היותן נשים, רכטר עוקבת אחרי ההתנהלות שלהן בתוך המוסדות בתוכן הן פועלות ובאמצעות מאמרים שכתבו. אריאלה אזולאי, למשל, מתוארת כמי שפועלת מתוך פרקטיקה של "תיירת מזדמנת" כדי לא להישלט על ידי חוקי הבית. השיח הפמיניסטי עולה במאמר באקראי באמצעות תערוכות שונות שהשלוש אצרו ולאו דווקא בהקשר גלוי והוא אינו עומד כהצעה ממשית כנגד הסיפור המרכזי של אמנות ישראל.

עבודה של נלי אגסי מתוך "המדרשה"

שרי גולן כתבה מאמר המגלה הכחשה והדחקה של הפמיניזם באמנות הישראלית, דווקא בהקשר לשתי תערוכות חשובות שפתחו דיון מחודש: "הנוכחות הנשית", שאצרה אלן גינתון ב-1990 ו"מטא-סקס" שאצרו תמי כץ פריימן ותמר אלאור ב-1994. המאמר הפותח את הגיליון הוא "למה לא היו אמניות גדולות?" של לינדה לוכלין מ-1971 שתורגם כאן לראשונה במלואו. לוכלין היא גם אחת האוצרות של התערוכה במוזיאון ברוקלין. מאמר של טל בן צבי, אוצרת ותיקה המזוהה עם עיסוק בזהות מזרחית ופלשתינית, מציג טענה מעניינת על פיה יש נשים רבות בעמדות מפתח באמנות המקומית, אלא שהן אינן "מפנות מקום", בלשונה, לייצוג של קבוצות חלשות בשדה האמנות.

יש בגיליון עוד מאמרים, של ברברה מק'אדם, טל דקל ושירלי בכר, מיכל בן נפתלי ומאמר קצר של נועה גרוס על הייצוג הנשי באמנות הווידאו בישראל, עם הפנייה להרחבה שלו באתר האינטרנט של המדרשה.

איך נתאבל?

חסר בגיליון ניסיון ממשי להבין את שדה האמנות הפמיניסטית המקומית, או את החסך שלו, במבט תרבותי רחב יותר, למשל, בשאלות הנוגעות בבעייתיות של "סדר היום הלאומי" כמתווה לסולם ערכים או בסיפור העל של הגיבור המקומי והנוכחות הכוחנית שאלה מפעילים.

יצירות אמנות לא מעטות פזורות בין המאמרים: של מעיין שטראוס, מתוך המיצג המתועד "לחיות את חיי בדרך לאיקאה", עבודות של אוהל דלפי עדן, ביניהן צילום מ-2005, "ראש", עם המילה "ראש" המופיעה מעל משולש הערווה של בלונדינית עם סיגריה – הערה להגמוניה של דור רפי לביא ועוד עבודות של מלאני דניאל, מנאר זועבי, רקפת וינר עומר, גלנדון ואיזבלה (קומיקס), דנה דרויש, שרון פוליאקין, ורד ניסים, מורן עובדיה, נטי שמיע עפר, נעמה צבר, מיכל הימן, מיכל נאמן וסטילס מעבודות וידאו של רותי סלע ומעיין אמיר, דנה גילרמן, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, אריאלה פלוטקין, גליה יהב, עלמה שניאור ועינת עמיר.

לסגירת מעגל מביא "סטודיו" 169 מאמר מעניין של שרה לרר-גרייוור על התערוכה !Wack בלוס אנג'לס, באוצרותה של קוני בטלר. התערוכה מתוארת כניסיון ראשון למפות את ה"גל השני" של אמנות פמיניסטית (1965-1989) כסקירה היסטורית רטרוספקטיבית, ללא ניסיון לזהות נרטיב על או לנסח הגדרות החלטיות, אלא בהצגת ריבוי של עמדות באמצעות כ-450 עבודות. שרה לרר-גרינוור מציגה את התערוכה הגדולה הזאת כאפשרות לתפיסה אחרת של ההיסטוריה הפמיניסטית, כמבנה דינאמי לא סדור, לא אחיד ונתון תמיד לשינוי.

"איך נתאבל על האמנות הפמיניסטית של השנים האלה?" שואלת לרר-גרינוור בסוף הכתבה, "שכן, על אף כל הדיונים בגל שלישי צעיר, מה שמכנים פוסט-פמיניזם, יש גם תחושת מלנכוליה כבדה באוויר של לוס אנג'לס; אולי זה רק דיכאון קל? האם כל המאניה הפמיניסטית העכשווית היא רק ניסיון לכפר על עשורים של הזנחה במכה אחת?"

• המדרשה 10 - גיליון מאי 2007; פמיניזם ואמנות ישראלית; עורך: גלעד מלצר. עורכת אורחת: עינת אמיר. הוצאת בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל.

• סטודיו 169– מגזין לאמנות; יוני-יולי 2007; עורכת: יעל ברגשטיין. הוצאת חבצלת – מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר.