חוזה לך ברח

במועדון הזאפה לא שיערו את מידת הביקוש להופעה של חוזה פליסיאנו. קצת יותר מעשור חלף מאז הביקור האחרון שלו בישראל והגעגועים, מתברר, מפתיעים בעוצמתם. מרגע פרסום הידיעה על בואו, צבאו על קופות המועדון, שחוגג בימים אלה שלוש שנים, המונים. אל שתי ההופעות המתוכננות נוספו עוד שתיים, ומערכת הטלפונים של מועדון ההופעות ברמת החייל נזקקה לתגבור.  

על הבמה בזאפה. מקווה לחזור  

לדור הצעיר, בואכה שנות העשרים צפונה, סביר להניח שהשם פליסיאנו לא אומר דבר. הביקור הנוכחי של הזמר, המעבד והגיטריסט המופלא הזה יכול היה לשנות את העובדה המצערת הזו, אבל איכשהו, הוא נשאר במסגרת אירוע שהוא חוויה למתרפקים על העבר. הציפייה בזאפה היתה דרוכה וכשהוא סופסוף עלה על הבמה, בחולצה שחורה ובמשקפיים הכהים שהפכו לסמל, אי אפשר היה שלא להיסחף איתו לסיבוב במנהרת הזמן. פליסיאנו הוא לא רק נוסטלגיה, הוא חיית במה, שילוב של מוזיקאי אדיר ופרפורמר מעולה, גיטריסט שצובע את האקוסטית בפריטה שהיא רק שלו. גם בגיל 62 עם ניסיון ומקצוענות שלפעמים עלולים לטשטש את הגרוב, הוא נשאר נונשלנטי, חם ואישי.

אין ספק שהביקור הנוכחי בישראל נעם לפליסיאנו. "אני לא פוליטיקאי אלא מוזיקאי, אבל בלי להיות פוליטי על פי אמונתי, ישראל היא מחבריה הטובים של אמריקה ואני אומר את זה מדם לדם, אני שמח להיות פה", אמר ופתח בשיר "She's In My Blood", מתוך אלבומו האחרון. הקול של פליסיאנו מתפשט בחלל החדר, חודר, נוגע. לאלבום האחרון, אותו כתב והפיק קוראים "The Soundtrack Of My Life" וגם אם מדובר בשיר שאינו מהרפרטואר החרוש של פליסיאנו, הוא בהחלט מהדהד כמו פסקול חיים מוכר.

פליסיאנו נותן בקונגס

פליסיאנו היה האמן הלטיני הראשון שעשה את המעבר אל שוק המוזיקה דובר האנגלית והצליח בזכות השילוב המנצח בין הסגנונות המוזיקאליים, שבאים לידי ביטוי גם בהופעות. למרות שלצד החומר המקורי ("Senor Bollero", "Escucho Tu Voz") מרבית החומרים שלו הם קאברים ללהיטי ענק של אחרים, מה שהופך את פליסיאנו מעוד חקיין מבדר לאמן גדול זו היכולת והכישרון להפוך את השירים לשלו. הוא נוגע בהכל – לטיני, רוק, בלדות על גבול השמאלץ שמצליחות איכשהו לחמוק מעודף סכריניות, להיטי פופ – ובכל זה מביא את הנגיעה הייחודית לו הן בנגינה משובחת על הגיטרה והן בקול החם שאין לו תחליף.

האצבעות שלו רצות על הגיטרה בשירים "Bamboleo" ו"לה במבה", מלטפות אותה בשיר "Unforgetable", מקשיחות מגע עם "Papa Was A Rolling Stone" מתריסות בשיר "Light My Fire" והופכות את הבטן.

חבורת הנגנים המשובחת שליוותה אותו בביקור בישראל מנגן כלי ההקשה, בוב קונטי דרך הבסיסט פרדריקו פול ועד המתופף טייגר מקניל והקלידן טיילר מקיו, הפכה את האירוע לחגיגה גדולה שלמרבה הצער נגמרה מהר מדי. אחרי שלושה ימים בישראל ושלושה מופעים מאחוריו, פליסיאנו, כך נדמה, עייף. שעה ועשר דקות על השעון מהרגע שעלה על הבמה ועד שירד ממנה פעם ועוד פעם כולל שני הדרנים, לא כולל את הדקות הארוכות של מחיאות הכפיים האדירות ביניהם, הספיקו לו.

הקהל, לעומת זאת, נשאר עם חצי תאוותו בידו. פליסיאנו התחיל את ההדרנים עם "Imagine" של לנון והקדיש את השיר לחלום פרטי משלו. "ישו היה איש חולם שהיה מוכן למות בשביל הדברים שהוא מאמין בהם", אמר פליסיאנו, "לי יש חלום שיהודים, מוסלמים וקתולים יחיו במזרח התיכון ובמדינות שמסביבו בהרמוניה ובידידות". את החלום לשמוע את פליסיאנו מבצע ב-live את השירים "קליפורניה חולמת", "Che Sera" ו"Rain", הוא לא הגשים. אבל כשאמר שהוא מקווה לחזור לישראל להופעות נוספות, התעוררה תקווה. אולי בפעם הבאה.

צילומים: ירון ברנר