שירת הברבור ללב הקבור – מבט מסוכת המציל
אחרי שווידאו שקברו אותו היטב, יש המסמנים את מקום הימצאו ויש כאלה שלא, הם עוזבים את החוף, גאים ומרוצים מהפתרון המושלם שהעלו בדעתם, לא מתארים לעצמם מה יקרה כאן בעוד מספר שעות. המשך לסיפור של גיל לירי
בכל אשמורת ראשונה של בוקר חדש אני רואה אותם מגיעים לכאן. יושב במרומי סוכת המציל שלי, כוס קפה שחור מהביל וריחני ביד אחת ומשקפת ביד ימין, אני יושב וצופה בהם מגיעים, בזה אחר זה.
השמש עולה ממזרח, זורעת קרני אור מעל הכרך הגדול. בתי השתייה נסגרים, ושיכורי העיר יוצאים מהם מתנודדים, איש איש לדרכו. מיעוטם מגיע הנה, לעיתים בחיפוש אחר נשימה מהולה באוויר מלוח כדי להפיג את השפעת האלכוהול, לעיתים בחיפוש אחר משהו לא ברור, אולי רומנטיקה דביקה שמישהו פעם כתב שאפשר למצוא על חוף הים בזריחה.
בכל אופן, אחרי מספר דקות של שהייה על החוף, הם מבינים מה עליהם לעשות. כל אחד מהם חושב שהוא הראשון, שהוא זה שהמציא את הגלגל, גאה בעצמו על הבזק הגאונות שהיכה בו לפתע.
איך אף אחד לא חשב על זה קודם? אם הוא כל כך מפריע לי, אוציא אותו ממני ואשאיר אותו כאן, על החוף. כל הבעיות שלי תיעלמנה כלא היו.
מתחילים לפרום את כפתורי החולצה, שולחים יד מעט רועדת לעברו השמאלי של החזה ובתנועה אחת מהירה תולשים. יש כאלה שבוהים בו מספר שניות, יש כאלה שמטילים אותו מיד על החול ומתחילים לכסות. יש כאלה שעומדים דקות ארוכות ולמראה לבם המדמם מקיאים רגשות שצברו במהלך כל השנים. בסופו של דבר, כולם קוברים אותו, עוד לא ראיתי אחד שהחזיר אותו למקום.
השמש כבר תופסת עמדה שמאפשרת לה להאיר את מצעד הקברנים הקטן הזה באור יום מלא. שטיפת קרני השמש מחזירה אותם בחזרה אל המציאות, ומיד אל בתיהם.
אני בדרך כלל לא רואה אותם אחר כך, או אולי כן, אבל לא מזהה את הגברברים החסונים שעוברים בשבת בצהריים ליד מגבות מאוכלסות בצעירות מצודדות ושואלים אותן משהו שקשור לשעון, לארטיק או לחברה שיושבת לידן.
מה שהם לא יודעים, זה מה שקורה אחרי שהם הולכים. אחרי שווידאו שקברו אותו טוב טוב, יש כאלה שמסמנים את מקום הימצאו ויש כאלה שלא, הם עוזבים את החוף, עטורי ניצחון וגאווה על הפתרון המושלם שהעלו בדעתם, לא מתארים לעצמם מה יקרה כאן בעוד מספר שעות.
השמש כבר כמעט סיימה את תפקידה להיום ומתחילה בשירת הברבור היומית שלה, שיא היום, אבל גם סופו. היא נצבעת כתומים-ורודים, והשמיים עונים לה בהתאם. האוויר נהיה חם הרבה פחות, בריזה קלה מתחילה לנשב מכיוון הים ומעיפה את גרגרי החול שעל החוף.
הן לא חשות בלב המדמם שממתין להן מהזריחה
אחת אחת הן מגיעות. כל אחת שונה מרעותה ולכולן אותו מבט עייף. מתיישבות על החול, בוהות בשקיעה וממוללות בידיהן ערימות חול קטנטנות. שוקעות במחשבות נוגות וטרודות רק בעצמן, לא רואות דבר ממה שקורה סביב. הן אפילו לא שמות לב לכך שכל אחת מהן התיישבה ממש לצדו של קבר טרי, שנחפר באותו בוקר. הן לא חשות בלב המדמם המונח לצידן וממתין להן מהזריחה.
אחרי שסיימו את ענייניהן הן קמות ומנערות מעליהן את גרגירי החול, שלא ילכלכו את הבית. עוד ניעור ועוד מכה וזהו, הן חושבות שהן נקיות מחול וממחשבות טורדניות.
אף אחת מהן לא שמה לב שלתוך התיק, הכיס, או אפילו כף היד, קפץ אחד הלבבות שנותרו על החוף מהבוקר.
אף אחת מהן אינה מודעת לכובד האחריות הרובץ עליה כעת - למצוא את בעלי הלב ולהשיב לו את האבידה.
הן חוזרות הביתה, מתקלחות והולכות לפאב, לגינה, למסעדה, לקפה, לעבודה, לחברים. והוא נשאר איתן, הלב שחולץ, מחכה לרגע שבו יעמדו הוא והיא מול הבעלים המקורי שלו - היחיד שיכול לזהות אותו, היחיד אליו הוא מתאים באמת.
כשזה יקרה, הוא יעביר בה זרם חשמלי קטן, והיא כבר תבין. ידיה העדינות יושיטו את הלב לבעליו, שיופתע משובו של האיבר שנקבר בקפידה. הוא ישיבו למקומו ויאחזו בזרוע החסונה התלויה משמאל למקום בו שוכן כעת, מחדש, לב הפועם בעוצמה.
אני צופה בהם מגיעים, בזה אחר זה
צילום: עידו ארז
מה קורה אחרי שהם הולכים?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
