חשיפה לדרום: עכבר כפר גאה מגיע לאטלנטה
איך זה ששם פגשתי בשבועיים יותר חברים, ידידים ובעלים פוטנציאליים מאשר בשנה שלמה בתל-אביב? איך זה שאני יכול לבלות לילות שלמים במקומות הבילוי בישראל ולחזור הביתה לבד, כשבחו"ל כל מה שצריך לעשות זה רק לבחור?
אנחנו יוצאים וצועדים לעבר פארק פידמונט, שם מדשאות ענקיות מברכות אותנו לשלום, השמיים זרועים בכוכבים והרוח קלילה ונעימה. האוויר של אטלנטה מרגיש לי קצת אחר מזה של תל-אביב. הכל יותר רגוע, הכל פשוט שליו, אחר. אולי זה בגלל שאני בחופשה, אולי בגלל שאין לי כאן דאגות של עבודה, לימודים או עניינים אחרים שטורדים אותי ביומיום. אבל זה לא משנה למה – אני כאן, בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, ופתאום אני מבין למה כל כך הרבה אנשים אומרים שאין כמו אמריקה.
לא, אני לא רוצה להגדיל את המנה שלי
אוקיי, נחזור רגע להתחלה. הימים האחרונים שלי היו מוזרים לחלוטין. נחתתי בשש בבוקר, והעיר מתחילה להתעורר. אחרי טיסה נעימה במיוחד (תודה לאל על המצאת הביזנס), אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות ומחפש את מלון שרתון. החדר הענק שלתוכו מוליכים אותי מזכיר לי שלאמריקנים יש סטנדרטים קצת שונים משלנו. הכל כאן גדול – החדרים, המסיבות, מנות האוכל במסעדות. אפילו הבחורים. עליי, סוג של עכבר כפר שהגיע פתאום לעיר הגדולה עם חשק מטורף לשווארמה, זה קצת מאיים. לא, אני לא רוצה להגדיל את הארוחה שלי במקדונלד'ס, ולא, אני לא רוצה אקסטרה-טופינג על הגלידה שלי. זה פשוט קצת יותר מדי בשבילי.
ביום השני שלי אני מאתר בזריזות את בית הקפה בו אפתח את הבוקר. קפה איכותי, סופסוף לא הזבל של סטארבאקס, והמוכר מחייך אלי ושואל מאיפה הגעתי. כבר התחלה טובה. "מישראל", אני עונה לו, והחיוך שלו מתרחב. הוא מזמין אותי לקפוצ'ינו על חשבונו ועוקב אחריי עד שאני מתיישב ליד השולחן הקטן. כשאני מסיים את הקפה ואת ה-USA TODAY המשעמם שלי, אני לוקח את המחשב הנייד וקם ללכת. הבחור בקופה מתבונן בי שוב, מסמן משהו לאחראית המשמרת וניגש אליי. "אני ג'ייסון", הוא מחייך שוב ותוחב לי ליד פתק עם מספר הטלפון שלו. "אני טל", השבתי לו, קצת מבולבל, והוא חייך. "זה שם קצר ומוזר".
יש משהו חופשי באנשים שפגשתי באטלנטה. אולי זה בגלל אירועי הגאווה, שמשכו לעיר מאות אלפי מבקרים ממדינות הדרום המאובקות של ארה"ב. אולי זו העובדה שאני תייר, זר לגמרי, עם מבטא מסקרן ומדינה שנשמעת אקזוטית. הכל כל כך פשוט, כל כך זורם.
הרבה יותר קל להיות נחמד כשאתה רחוק משוק הבשר
אנדריאה ולו, זוג בוצ'ות מהממות מסולט לייק, הסבירו לי את זה ערב אחד על ערימה של צ'יפס ובירה: "בדרום הגייז נחמדים אחד לשני, כי רובנו מעיירות קטנות ורחוקות. כשאתה רחוק מהסצינה, אתה נאחז בכל גיי שאתה פוגש בדרך". נראה שזה נכון, והרבה יותר קל להיות נחמד כשאתה רחוק משוק הבשר הסואן.
לא יכולתי שלא לחשוב איך זה ששם פגשתי בשבועיים יותר חברים, ידידים ובעלים פוטנציאליים מאשר בשנה שלמה בתל-אביב. איך זה שאני יכול לבלות לילות שלמים במקומות הבילוי בישראל ולחזור הביתה לבד, כשכאן כל מה שצריך לעשות זה רק לבחור?
לא יכול להיות שזה רק בגלל שאני תייר. חייב להיות הסבר אחר לתופעה המוזרה הזו. האם הגייז הדרומיים באמת נחמדים יותר? או שזה אנחנו, ההומואים או הישראלים בכלל, שמלאים לעייפה בפוזה וחשיבות עצמית שמרחיקות מאיתנו את האהבה? ובכלל, יכול להיות שהכל מתחיל ונגמר בזה שאנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם.
נויה, בשיחה טרנסאטלנטית יקרה להחריד, נתנה את נקודת המבט שלה לסיפור. "אתה סתם קשקשן. לשבת כמו איזו פוסטמה על הבר כל הלילה לא יביא לך בעל וגם לא זיון. אתה צריך להיות יותר אקטיבי". ניסיתי להקשות עליה: "כן, אבל כאן הבחורים מתחילים איתך, ואף אחד לא מפחד שתגיד לו 'לא'. גם אם לא מתאים, מקסימום הכרת מישהו נחמד או העברת ערב מעניין". נויה מצידה מצאה הסבר לתופעה: "בארץ לא יוצאים לבד. מי שיוצא לבד נתפס כפאתטי או סתם מרגיש נבוך. ועם כל הכבוד לך, אני לא חושבת שמישהו יתחיל איתך כשאתה מוקף בחברים שלך בכל חור".
רוב החברים שלי מעדיפים לא לצאת לבד למקומות בילוי, ויעדיפו לוותר על מסיבה או דרינק לילי אם לא יהיה להם עם מי ללכת. אולי תרבות הבילויים הזו היא שגורמת לאנשים לשמור מרחק? בכל זאת, קשה להתחיל עם מישהו שמוקף בחברים שלו, זה מביך וזה לא לעניין לגשת כך סתם פתאום לאמצע החבורה ולהציג את עצמך.
יש משהו משחרר בריקודים לבד על הרחבה
באמריקה לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות, ועד מהרה הרגשתי שלהיות לבד זה לא לגמרי רע. זה אולי אפילו נחמד. גיליתי שזה נחמד לשתות "מילר" על הבר, לקשקש עם הברמן או עם המוכר ב"בורדרס". שיש משהו משחרר בריקודים לבד על הרחבה, במקום שאף אחד לא מכיר אותך ולא יודע מי אתה.
זה מצחיק שהייתי צריך את אמריקה כדי להבין משהו בסיסי לגבי עצמי: שלא משנה כמה שנים יעברו, כמה אנשים אפגוש ולכמה מקומות אצא - תמיד אשאר סוג של עכבר כפר, בחור נחמד מהפריפריה שמתבונן לעיר הגדולה בעיניים ומקווה שהיא תהיה טובה אליו.
ביום הראשון שלי בחזרה בארץ חברים התקשרו ושאלו אותי אם אני רוצה לצאת. "לא חבר'ה, היום אני הולך לבד", עניתי. ושם, בפאב קטן וריק מאדם, עם הבירה שלי והברמן החמוד, התרגשתי לראשונה מזה די הרבה זמן. הרגשתי אמריקה.
