אהובתי, אני לא מוצא אותך, אולי את תחפשי אותי?
אני יודע שאת קיימת. לא אתפלא אם ברגע זה את מניחה את הראש שלך על כתפו של אחר. מסכן, הוא עוד לא יודע שאת לא שלו. הוא עוד לא יודע שהגורל בחר לך מישהו אחר – אותי
אני יודע שאת שם, יודע, או יותר נכון מקווה, שאת קיימת. אני יודע שכרגע את אפילו לא מדמיינת שאני אהיה האחד שלך. אני לא אתפלא אם ברגע זה את מניחה את הראש שלך על כתפו של מישהו אחר. מסכן, הוא עוד לא יודע שאת לא שלו. הוא עוד לא יודע שהגורל בחר לך מישהו אחר – אותי.
לפעמים אני מתפתה ומקנא. מקנא "בהם", אלה שהאחת שלהן מגיעה מהר. בניגוד אלייך, היא מגיעה מהר, מהר מדי, בקלות אפילו. "להם" יש אחת, אחת בכל תקופה. אחת לתקופת הנעורים, אחת לצבא, אחת בטיול של אחרי הצבא, אחת באוניברסיטה, ואחת רצינית של תקופת "אחרי המשחקים". ואחרי ה"אחדות" האלה מגיעה באלגנטיות "האחת והיחידה" (אפילו שהיו כמה אחדות לפניה) – ככה בצורה חלקה, בלי הרבה מאמץ, בלי הרבה זיעה ומחשבה.
קשה לא לקנא, לא? בעיקר כשאני ...
אני לבד. מחכה לך. מחכה שתסיימי את השהות שלך כ"אחת" הזמנית של המישהו האחר מהעם "שלהם". כן, בניגוד אליהם, אני נשארתי לבד: לבד בנעורים, לבד בצבא, לבד בטיול של אחרי הצבא, לבד באוניברסיטה ולבד גם עכשיו, בתקופה של אחרי המשחקים (מקווה שפעם תתארי לי מה משחקים ואם מעורב בזה כדור – כי אני אף פעם לא הבנתי).
אצלי הלבד זה לא תקופה – זו מציאות החיים
למעשה אני לא מכיר סיטואציה אחרת. אצלי הלבד זה לא תקופה – זו מציאות החיים. גם כשהייתי בתוכן, בתוך האחרות המעטות, גם ברגעים האלה של חיבור אלוהי, גם אז הייתי לבד. אבל אל תהיי עצובה אהובתי, כשתגיעי הכל ייראה בהיר יותר.
אני חושב שאת בדמיוני מגיל 14. אבל עצוב מזה, הכמיהה אלייך נותרה כפי שהייתה - באותה צורה, באותה צורה ילדותית של ילד בן 14 שחווה את התשוקה הראשונה למישהי.
אני מודה, אף פעם לא היית באמת מוחשית. היית רוח ללא גוף, כזו שלא ניתן לחבק, לגעת, לנשק, לדעת. כזו שלא ניתן להגיד לה מילות אהבה, שאי אפשר לטייל איתה יד ביד בפארק, בים או בשאר המקומות "שהאחרים" מקיימים בהם את מצוות הזוגיות. גם אי אפשר היה להכין לך ארוחה מלכותית, או סתם לשבת באיזה פונדק בדרך לטיול בצפון. אני חושב שאלמלא הייתי אדם מדמיין כבר מזמן הייתי נשבר. ניסיתי להפוך אותך, רוח שלי, למוחשית כמה שניתן. לפעמים אימצתי לך גוף של מישהי זרה שחשבתי שתתאים לרוח שלך. בכל תקופה מילאתי את רוחך בגוף של מישהי אחרת, שהרי כמה אפשר לפנטז על רוח? לפעמים חשבתי שאולי את אחת מהן, אבל הן היו הגוף, ללא הרוח – וזה לא שווה באותה מידה.
מצטער שלא הצלחתי לפגוש אותך קודם
אהובתי, אני לא צריך להגיד לך כמה קשה להיות לבד. גם לך היו את התקופות שלך אני מניח. בטוח שהיו רגעים שנשברת. ששאלת את עצמך למה? מה לא בסדר? אני יכול להגיד לך שאני מצטער! מצטער שלא הצלחתי לפגוש אותך קודם. למנוע ממך את התחושה המרגיזה הזו. כגורל שלך, יכולתי לדאוג לך יותר. אילו הייתי מוצא אותך, הייתי יכול להציל אותך מהקשרים המוזרים שיצרת ולמלא אותך באושר אמיתי (אני בטוח ששמעת את זה לא פעם מהרבה בחורים, אבל אל תשכחי – *אני* הגורל שלך).
הייתי יכול להגיד לך שהסיבה שלא מצאתי אותך היתה שטעיתי בניווט, לא חיפשתי אותך במקומות הנכונים, אבל אני אשקר לך וגם לי. אני לא באמת חיפשתי אותך. למעשה אני קפוא כבר כמה שנים טובות. אומרים שההתחממות הגלובלית תפשיר את הקרחונים הגדולים בקוטב. מי יודע, אולי בהזדמנות הזו היא תפשיר אותי מהקיפאון הזה שאני נמצא בו (תשתדלי לא למחזר בקבוקים – אולי אני אפשיר מוקדם יותר).
אבל אהובה שלי, אל תבני על זה. זה יכול לקחת גם עוד 50 שנה, ואז גם המעט מהשיער שעוד נשאר על ראשי ייעלם, ואת תצטרכי לפנות לגורל אחר – מי יודע, אולי טוב יותר. אנחנו לא רוצים שזה יקרה נכון?
נראה לי שזה כבר מקובל שהבחורה תמצא את הבחור
חשבתי על זה. אולי את תחפשי אותי? תשמעי, כבר שרפו חזיות, כבר יש טייסות, ונשים בכירות במשק, נראה לי שזה כבר מקובל שהבחורה תמצא את הבחור ולא להיפך. אולי את תצליחי למצוא אותנו? אני רוצה להאמין שזה יהיה שווה לך, שווה לנו.
ועכשיו, עכשיו אני מקווה שאת כבר קוראת את המכתב הזה יחד איתי. אנחנו בטח שלובי ידיים אה? הצלחת למצוא אותי, אהובה? אולי עכשיו את יודעת כמה חיכיתי לך, ושזה לא סתם כשאני אומר לך "אני אוהב אותך".
עכשיו מתנשקים!
לפנייה לכתב/ת 
