שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הנץ ממאלט
    בבית של אביאם סלע, איש חיל האוויר לשעבר, שוכב כתב אישום על ריגול חמור שהגישה נגדו ממשלת ארה"ב, בעקבות מעורבותו בהפעלת ג'ונתן פולארד. אבל יואב לימור יצא איתו לדרינק כדי לדבר על משהו הרבה יותר מעניין ששוכב אצלו בבית: 120 סוגים שונים של וויסקי סינגל מאלט

    אביאם סלע הוא אחד מאספני הסינגל מאלט הגדולים בארץ. הוא גם טייס קרב לשעבר ומפעיל מרגלים בדימוס, אבל 120 סוגים של סינגל מאלטים - לא כמה של אותו יצרן רק משנים אחרות, אלא של 120 יצרנים שונים - הם כל הסיבות שצריך כדי לשבת איתו לשיחה. זה שאפשר לתת לה את הכותרת "ג'וני פולארד", זה רק הבונוס.

     

    נפגשנו במילי'ס ברמת החייל. שבועיים לקח לנו לתאם, וגם זה קרה רק אחרי שעברתי תחקיר ממושך בטלפון, כולל מה בדיוק אני רוצה, תאריך לידה מדויק, גובה וסוג דאודורנט. אין מה לומר, האיש מקצוען. ואפשר להבין אותו: אם נגדכם היה תלוי ועומד כתב אישום באמריקה על ריגול, כנראה שגם אתם הייתם נזהרים מעיתונאים.

     

    סלע הגיע לפני, והיה עסוק במשלוח אס.אם.אסים. לפניו היתה כוסית של קליינליש, סינגל מאלט סקוטי משובח בהחלט. גם אני הזמנתי אחת. הוא ביקש להשלים את התחקיר, אבל עוד לפני שעניתי התחיל לדבר. זה קרה ברבע לעשר. אחרי כמעט שלוש שעות הוא קיבל אס.אם.אס מאשתו.

     

    "חצות וחצי", היא כתבה. קמנו.

     

    "תשמור עלי", הוא סיכם את המונולוג הממושך.

     

    פעם טייס

    סלע עלה לכותרות באמצע שנות ה־80. הרוב המוחלט של הישראלים, ובוודאי האמריקאים, לא שמע עליו לפני מה שנקרא "פרשת פולארד". מי שכן שמע ידע שמדובר בטייס קרב מוצלח (מאוד) ואדם מבריק (כך סיפרו), שפיקד אז על בסיס רמון בנגב.

     

    ההיסטוריה שלו בחיל האוויר דומה לזאת של בני דורו: קרבות בהתשה וביום הכיפורים, הפלת מטוסי אויב. שניים כאלה רשומים על שמו. הראשון היה מיג רוסי שהוא הפיל בתעלה. "זאת היתה הפעם הראשונה בעולם שמישהו הפיל מיג בתותחים של הפאנטום", הוא מספר. "עד אז לא יריתי אף פעם בתותחים, והרבה שנים הודיתי לטייס ההוא, שהיה מאוד סבלני ונתן לי להתאמן עד שהצלחתי להפיל אותו".

     

    אחרי מלחמת 73' החליף סלע את איתן בן־אליהו כמפקד טייסת 201 המיתולוגית. שם גם התיידד עם אחד דן חלוץ, שהיה סגנו. במלחמה האחרונה הם דיברו כמעט מדי יום: סלע היה האיש שאיתו חלוץ התייעץ (ועדיין מתייעץ) ברגעי משבר, למשל בפרשת מכירת המניות. הרמטכ"ל התקשר באחת בלילה, סלע אמר לו שיחזור אליו עוד חמש דקות, כי הוא הולך להתקלח כדי להיות צלול. הם דיברו במשך שעה. סלע סיכם בשני משפטים: תספר את כל האמת ואל תעגל אף פרט, הוא יעץ לחלוץ. אחר כך הוסיף ש"לדעתי אין כאן סיפור".

     


    "כן, הוא טרי. שימו מים בסיר "

     

    בחלק הראשון הוא צדק. אם חלוץ לא היה מספר הכל, ועם הזמן היו צצים פרטים נוספים, זה היה קטלני מבחינתו. בחלק השני הוא טעה לגמרי. הפרשה היתה קטלנית, וסימנה לרמטכ"ל את תחילת הסוף. מתברר שגם יכולת החיזוי של סלע מוגבלת.

     

    היום הם עדיין קשורים וקרובים. סלע הוא הסניור, שרואה בחלוץ הרבה מעצמו. "איש נדיר שהקריירה שלו נגמרה לפני הזמן", הוא מגדיר את מי שהיה סגנו. אבל איכשהו נוצר הרושם שהוא מדבר על עצמו.

     

    גם אצלו היתה קריירה מבטיחה. אחרי יום כיפור הוא התחיל להכין את חיל האוויר לפעם הבאה שניאלץ להתמודד עם טילי קרקע־אוויר, וב־82' פיקד על מבצע השמדת סוללות הטק"א הסוריות כראש מחלקת המבצעים של החיל. בין לבין הוא הספיק לפקד על טייסת (פאנטומים), ולהשתתף (כטייס אף־15) במבצע "אופרה" לתקיפת הכור בעיראק. סלע תכנן את המבצע ודאג בו ל"עליונות אווירית", שהתמצתה בעיקר בטיסה בשמי בגדד.

     

    וגם אצלו הקריירה נגמרה לפני הזמן. הוא היה מאלה שסומנו כבעלי פוטנציאל לפקד על חיל האוויר, אבל אז נחשפה מעורבותו בהפעלת המרגל ג'ונתן פולארד. זה לא קרה מיד: בהתחלה היה נדמה שהכל בסדר. פולארד לא דיבר ולא שיתף פעולה עם חוקריו, שידעו על אחרים אבל לא על האלוף־משנה מחיל האוויר שהגיע מדי פעם לוושינגטון כדי לקבל עוד מידע שליקט פולארד במודיעין של הצי - לעיתים רק כדי לרצות את המפעיל־טייס הנערץ עליו. כדי להיות בטוחים הוחלט שסלע לא ייצא בינתיים מהארץ, אבל חוץ מזה נראה היה שהאמריקאים לא בכיוון שלו. הם עלו על רפי איתן ועל יוסי יגור, ואפילו על אירית ארב שבביתה הופעל פולארד, אבל לא על מפקד בסיס רמון. עד שמישהו בוושינגטון סיפר על סלע כדי להציל את עורו.

     

    האמריקאים השתוללו, דרשו לתחקר אותו כמו שעשו לאחרים. ישראל סירבה, ולכן הוא היחיד מבין המעורבים בפרשה שלא נהנה היום מחסינות. במילים פשוטות: יש לו בבית כתב אישום בן שלושה סעיפים על ריגול חמור, והוא לא יכול להיכנס לאמריקה. אפילו לא להתקרב. בחודש שעבר סיים בנו האמצעי קורס ניהול בתי מלון של שנתיים בהוואי; סלע ואשתו לא הגיעו כדי להיות עם הילד. ולמרות זאת, יש לו מזל. אם היו תופסים אותו בזמן ההפעלה באמריקה, כנראה שהוא היה רואה היום את העולם דרך צוהר.

     

    אני שואל את סלע אם הוא כועס על מישהו. הוא אומר שלא, עבר מספיק זמן, ובכלל - החיים חייכו אליו מאז. כן, התקופה הראשונה היתה קשה. אחרי בסיס רמון מונה לפקד על תל נוף, כבר התחיל בתפקיד ועמד לקבל קידום לתת־אלוף, ואז האמריקאים גילו ודרשו מישראל לבטל את המינוי ואת הקידום. המשבר נפתר אחרי כמה שבועות, כשסלע עצמו התפטר. הוא עוד הספיק לשרת קצת כמדריך במכללה לביטחון לאומי ולהשלים את הדוקטורט שלו במחשבים (שאותו עשה פעמיים: פעם ראשונה בארה"ב, שנקטעה עם חשיפת פולארד, פעם שנייה בתל אביב - באותו נושא אבל מהתחלה), לפני שיצא לאזרחות. ומאז הכל דבש.

     

    סלע אוהב לדבר. על העבודה שלו (הוא הבעלים והמנכ"ל של חברת סיב"ם, שנמכרה למטריקס, עם חוזי ייעוץ שמנים לחצי מהמשק והכנסות בהתאם), על החברים שלו (כולם, באמת, בעיקר טייסים אבל גם מועדון ראשי הממשלות ושרי הביטחון), ובעיקר על התחביבים שלו. קודם כל גינון, בבית השני שלו במושב בעמק חפר (הראשון הוא ברמת השרון), שם הוא מגדל בעצמו יותר מ־50 סוגים שונים של עצי פרי ו־4,000 מיני פרחים; אחר כך על הכינור שהוא מנגן בו כבר חמש שנים, עם מורה פרטי ואימונים בלילות ("הברחתי את כל השכנים"); ובעיקר על וויסקי, הסיבה שלשמה התכנסנו כאן מלכתחילה.

     

    מניאק כמוני

    שנים הוא שנא אלכוהול. בטייסת כולם היו שותים, והוא לא. ואם כן, תמיד הרגיש חרא. הוא אומר שניסה הכל וכבר הפנים שהוא הדפוק - עד שבאה לו ההארה. הוא אפילו לא זוכר מי נתן לו לשתות את הסינגל מאלט הראשון שלו, אבל הוא כן זוכר שזה היה גלנמורנג'י. בפעם הראשונה הוא שתה בלי להרגיש שהבטן מתהפכת לו, וכמי שמגדיר את עצמו "כפייתי", יצא מיד לחקור וללמוד.

     

    להלן הממצאים: יש לו בבית כל ספר משמעותי שיצא על סינגל מאלטים, הוא מנוי בכל פורום רלוונטי ומצ'וטט בכל אתר שרק נוגע בעניין. למשל maltmaniacs.org, אתר שהקים משוגע לעניין כמוהו, אבל אחד שלקח את זה טיפה יותר רחוק. "לפני משהו כמו חמש שנים הוא החליט לאגד את כל המשוגעים־לדבר, והיום הוא האיש הכי חשוב בתחום", מספר סלע. "הוא מקבל בקבוקים מהמזקקות, מפרק אותם לבקבוקונים שאין עליהם את שם הוויסקי אלא רק מספר, ושולח לכל המשוגעים, כמוני. אנחנו טועמים, מדרגים ומחזירים לו. על פי השיפוט שלנו נקבע דירוג הוויסקי העולמי".

     


    "וזה בשביל המרינדה" 

     

    חוץ מזה, סלע קונה. קונה הרבה. לא בקבוקים יקרים, כי לתפיסתו זה טירוף להוציא יותר מ־100 דולר על בקבוק - מה גם שלטענתו המוח שלו מתקדם יותר מהלשון, והוא יודע על ההבדלים בין הסוגים השונים יותר ממה שהוא מרגיש אותם - אבל בהחלט קונה בכפייתיות. הוא גם מבקש ומקבל בקבוקים מכל מי שנוסע לחו"ל, כמו כולנו. כן, מתברר שגם העשירים לא קונים בארץ "כי המכס מטורף והמחירים בשמים".

     

    האוסף הביתי שלו, כאמור, כולל 120 סינגלים שונים. רובם כמובן סקוטים, וגם אירים, אבל מתברר שיש גם צרפתים וגרמנים ואוסטרים, ואפילו יפנים. הקטע הזה של האספנות, ושל הידענות, מטריף אותו יותר מהשתייה עצמה. בכלל, הוא לא שתיין ענק; סלע יודע יותר ממה שהוא טועם. את הברמן במילי'ס הוא מתקיל בשנות ייצור, אבל מסיים את הערב עם שתי כוסיות בלבד (השנייה היא של ארלבג, סינגל מאלט סקוטי מעושן למדי). בבית הוא שותה מקסימום כוסית או שתיים בערב, לפעמים גם זה לא. אחרי שיחה ארוכה אפשר רק לתהות איך הוא מצליח להיות כל כך עמוק בפנים בלי להפוך לאלכוהוליסט. ולקנא בו. במחשבה שנייה, אולי זה גם מה שאפשר לו להפעיל מרגל בלי להתמכר, ולעזוב את הצבא בלי להצטער.

     

    בעצם, כשחושבים על זה - ובדרך הביתה חשבתי קצת, למרות הוויסקי - הוא כן מכור. לא למשקה: לידע. אנחנו, פשוטי העם, שותים סינגל מאלט ונהנים ומה אכפת לנו ממחר בבוקר. אצל סלע, האיש שמקטלג את עצמו ככפייתי, ידע זה כוח. הנה, ממנו למדתי שבתחילת העשור הבא יעלה הביקוש העולמי לסינגל מאלט על ההיצע. הוויסקי כבר יוצר ובוקבק, ועקומת הביקוש העולמית מלמדת שלא יהיה מספיק לכל מי שירצה לקנות ולשתות. מי ירוויח מזה? היפנים, שכבר הרבה שנים מייצרים בשקט סינגל מאלט ומחכים לרגע שבו יהיה מחסור והם יפרצו החוצה ויכו את כולם; ואנשים מסוגו של סלע, שקונים עכשיו חביות ומחכים לעשות קופה. אבל הוא עצמו לא מעורב בבוננזה האלכוהולית הזאת. את הכסף הוא לא צריך, תאמינו לו. רק את ההנאה - ואת הכבוד.

     

    סלע הוא נשיא הכבוד של עמותת הוויסקי הישראלית, והוא אומר שזה הרבה יותר חשוב לו מלהיות טייס או דוקטור למחשבים. נשמע לכם הזוי? לא כשזה בא ממישהו שעשה אלפי שעות על מטוסי קרב, אבל לא מחזיק ברישיון טיס אזרחי, וכן מחזיק ברישיון צלילה ונהיגה על משאית. למה? ככה. סלע נהנה להיות דווקאי, וממילא אין סיבה שהוא ידפוק חשבון למישהו. הוא חי טוב, את המחיר הוא כבר שילם, ועכשיו נשאר לו רק ליהנות. בגלל זה הוא מממן עכשיו הוצאת ספר על ויסקי, שיהיה מין מענה לאלבומי היין למיניהם וייתן את התשובות לכל הקושיות כמו איך וממה מייצרים, והאם זה כשר. למרות הידענות, אגב, הוא לא כותב בעצמו, "כי יש מומחים גדולים יותר". התפקיד שלו, במילים שלו, זה להיות "שוטה ושותה".

     

    זקוף כמו מגבת

    בבוקר שאחרי הוא שלח לי אס.אם.אס. זה קרה אחרי שהצלם ביקר אצלו בבית כדי להנציח את האוסף. הוא דיווח שבוצע, שהוא עמד בחלקו בהסכם. זה לא מפתיע בהיותו יקה, שאבא שלו היה מגהץ את המגבות ומסדר אותן כמו חיילים בארון. אה, ותסמכו עליו שעכשיו הוא יעשה חקירה היסטרית ויפעיל כל אדם אפשרי כדי לגלות מאיפה עלינו על הקטע המוכמן הזה.

    אחרי שמקורותינו עלו על סיפור המגבות (אל תדאג, סלע, שתי כוסיות קליינליש והם שופכים הכל), הכל נראה הגיוני - חוץ מפולארד, שהיה סוג של תקלה בדרך. על התקלה הזאת הוא לא מוכן לדבר לציטוט, מחשש שהאמריקאים־שלא־שוכחים־כלום־אף־פעם יחזרו לרדוף אותו, אבל גם בלעדיה יש לנו סיכום חיובי: אביאם סלע התראיין באופן נדיר, שזה שיחוק בקטנה, וגילה לנו את מה שלא יכול לקרות בסרטים אבל מתברר שקיים במציאות: המרגל יכול לחזור מהכפור. ועוד עם כוסית של סינגל מאלט ביד.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים